רע"א 5832/15 אברהם אלול נ. מעונות עובדים בקרית משה אגודה שיתופית לשיכון ב

1.

בפני בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים – מיום 20.8.2015 ומיום 26.8.2015 (ע"א 20158-08-15, השופט

ר' וינוגרד ). החלטות אלה נסבו על עיכוב ביצועו של פסק דין שניתן נגד המבקש ביום 2.6.2015 בתביעה שהוגשה נגדו בבית משפט השלום (ת"א 33687-12-12, השופט א' רון ), אך זאת בתנאי שיפקיד סכום של 15,000 שקל בקופת בית המשפט, בתשלום אחד.

רקע עובדתי וההליכים עד כה

2.

ההליך דנן נובע, כאמור, מפסק דין שניתן נגד המבקש בבית משפט השלום. בפסק הדין נקבע כי המבקש פלש לנכס שזכויות החכירה בו שייכות למשיבה (להלן: הנכס ). כפי שעולה מפסק הדין, הנכס הוא יחידה המורכבת בעיקרה ממחסן, מקלט וגינה שנמצאים במקרקעין שהזכויות בהם נתונות למשיבה. לאמו של המבקש היו זכויות בדירה המצויה במקרקעין שבהם נמצא הנכס וממוקמת בפועל מעל הנכס דנן, אולם דירה זו נמכרה לאדם אחר לאחר שהאם נפטרה בשנת 2011. בפסק הדין נקבע כי למבקש אין כל זכות בנכס או בחלק אחר במקרקעין שבהם הוא נמצא. בית משפט השלום אף הצביע על כך שנגד המבקש ננקטו בעבר מספר הליכים הנוגעים להחזקתו במקרקעין. צוין בפסק הדין כי בהליך קודם שננקט על-ידי המשיבה נגד המבקש בפני המפקח על רישום מקרקעין (להלן:

המפקח ), בשנת 2006, נתן המפקח תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה הצהיר המבקש כי המחסן לא ישמש אותו למגורים אלא רק לאחסון חפצים, וכי "לא יהיו [בו] שירותים ו/או אמבטיה ו/או מקלחת ו/או מים זורמים ו/או מטבח". חרף זאת, כך נקבע, המבקש מתגורר במחסן, ואף ערך בו שיפוץ שכלל התקנת שירותים, מים זורמים ומטבח. לפיכך, בית משפט השלום נתן צו לסילוק ידו של המבקש מהנכס עד ליום 1.9.2015. בית משפט השלום הדגיש כי הסיבה שבגינה לא ניתן על-ידו צו פינוי מידי של הנכס היא ההשלכות שצפויות להיות לו על המבקש. מטעם זה בית משפט השלום אף נמנע מפסיקת הוצאות נגד המבקש.

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ובד בבד עמו הגיש גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

4.

ביום 20.8.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע, בכפוף לתנאי של הפקדת סכום של 15,000 שקל. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי סיכויי הערעור "אינם נחזים להיות טובים", לאחר שעמד על כך שטענותיו של המבקש לזכויות בנכס נדחו במישור העובדתי. עם זאת, בשים לב לעובדה שהמשמעות של פסק הדין היא פינויו של המבקש ממקום מגוריו, קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום להורות על עיכוב ביצועו בכפוף להפקדת כספים על-ידי המבקש בקופת בית המשפט. בהקשר זה, נקבע כי "היה מקום לקבוע סכום משמעותי ביותר כתנאי לעיכוב ביצוע, אלא שבשל טענות המבקש למצבו הכספי הדחוק הגעתי לכלל מסקנה לפיה ניתן להסתפק בהפקדה מינימלית של 15,000 שקל". בית המשפט המחוזי הורה למבקש להפקיד את הסכום הנקוב עד ליום 31.8.2015, שאם לא כן יהיה עליו לפנות את הנכס במועד שקבע בית משפט השלום (1.9.2015).

5.

המבקש לא השלים עם ההחלטה להתנות את עיכוב הביצוע של פסק הדין בהפקדת סכום של 15,000 שקל. הוא הגיש בקשה נוספת, ובה טען כי אין באפשרותו לשלם סכום זה באופן חד פעמי. על רקע זה, הוא הוסיף וביקש לאפשר לו לפרוס את הסכום ל-15 הפקדות בסך של 1,000 שקל מדי חודש. המבקש טען כי יש מקום להיעתר לבקשתו גם בהתחשב בכך שקיימת סבירות לכך שההליך המשפטי יימשך לפחות כשנה.

6.

ביום 26.8.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לפרוס את סכום ההפקדה. בית המשפט המחוזי קבע כי "לולא הטענות בעניין מצבו הכספי הדחוק" של המבקש "היה סכום ההפקדה גבוה פי כמה, כפי שראוי בנסיבות העניין". באשר לטענת המבקש בדבר התמשכותו הצפויה של ההליך קבע בית המשפט המחוזי כי "אם אכן קיים חשש שהדיון יתמשך זמן כה רב הרי שיש בכך לכאורה כדי להצדיק הפקדה בסכום גבוה יותר".

בקשת רשות הערעור

7.

הבקשה שבפני נסבה על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי, היינו על התניית עיכוב הביצוע בהפקדת ערובה, וכן על אי-פריסתו של סכום ההפקדה ל-15 תשלומים. המבקש טוען כי אין ביכולתו להפקיד את הסכום שקבע בית המשפט המחוזי, ועל כן למעשה החלטתו של בית המשפט כמוה כהחלטה לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש מוסיף וטוען כי הוא מתקיים מהבטחת הכנסה של ביטוח לאומי; כי הוא מטפל בילד בן 7; וכי אינו יכול לעבוד עקב כאבים כרוניים בגב. לבסוף, הוא טוען כי ישנם סיכויים גבוהים כי הערעור שהגיש יתקבל. עם זאת, המבקש – שהיה מיוצג בבית משפט השלום, אך מייצג כעת את עצמו – אינו מפרט מהם נימוקי הערעור, וממילא לא מבהיר מדוע יש בהם כדי להביא לתוצאה אחרת מזו שאליה הגיע בית משפט השלום.

8.

ביום 30.8.2015 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק דינו של בית משפט השלום. כמו כן, המשיבה התבקשה להגיש את תגובתה לבקשה.

9.

בתגובתה מיום 3.9.2015 טענה המשיבה שיש לדחות את הבקשה. במישור הדיוני, המשיבה טענה כי המבקש לא צירף תצהיר לבקשה המקורית לעיכוב ביצוע שהגיש לבית המשפט המחוזי, וכן שהגיש את הערעור באיחור, וכבר בשל כך יש מקום לדחות את הבקשה דנן. לגופם של דברים, המשיבה טוענת כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש הם קלושים. המשיבה מצביעה על קביעותיו של בית משפט השלום לפיהן למבקש אין כל זכות בנכס. היא מוסיפה וטוענת כי המבקש כלל לא פרט בבקשתו מדוע בית משפט השלום שגה בקביעותיו. כמו כן, היא טוענת שפסק הדין המוסכם בין הצדדים משנת 2006 מדבר בעד עצמו, ולטענתה מתחייב ממנו כי המבקש אף מושתק מלטעון כי יש לו זכויות בנכס. בנוסף לכך, המשיבה טענה כי המבקש לא הציג תימוכין מספקים להוכחת טענותיו בדבר יכולתו הכלכלית ובדבר העובדה שהוא אב חד-הורי אשר מטפל בילד בן 7. בהקשר זה, המשיבה אף טוענת כי ממידע שהגיע לידיה עולה שבנו של המבקש כלל אינו מתגורר בארץ, והימצאותו בנכס מסתכמת בביקורים אצל אביו כאשר הוא מגיע לישראל.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

11.

נקודת המוצא לדיון היא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אכן, נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום. בית המשפט עשוי להורות על עיכוב ביצוע בהתחשב במכלול השיקולים הנוגעים לעניין, ובעיקרם מאזן הנוחות וסיכויי הערעור. דברים אלה יפים במיוחד במקרה של פינויו של אדם ממקום מגוריו, מצב דברים שבו נוטה מאזן הנוחות, בדרך כלל, לטובתו של מי שמבקש את עיכוב הפינוי (ראו למשל: ע"א 2526/10 זילברמן נ' עו"ד שפלר ישראל בתפקידו כמנהל מיוחד , פסקה 32 (12.4.2010)). אולם, החלטותיו של בית המשפט המחוזי נתנו את מלוא המשקל לנסיבות אלה.

12.

לא מצאתי טעם להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי – גם בשים לב לאמות המידה החלות על בקשה מן הסוג דנן, כאשר בית המשפט העליון הוא הערכאה השלישית הנדרשת לתיק, אך בכל הנוגע לבקשה לעיכוב ביצוע הוא משמש כערכאה שנייה (ראו למשל: רע"א 476/15 פלונית נ' פלונית , פסקה 13 (9.2.2015)). לא כל שכן לגישת מי שסוברים שחלים כאן המבחנים הרגילים של "גלגול שלישי", בכפוף לריכוך מסוים במקרים חריגים (ראו והשוו: בע"ם 7935/14 פלוני נ' פלוני , פסקה ו' (27.11.2014); רע"א 3663/13 ה.י.ע.ם יזום והשקעות בע"מ נ' ג'.אל.אי– מרכז רוטשילד בע"מ , פסקה ח' (25.6.2013)). לא ניתן להתעלם מקביעותיו הנחרצות של בית משפט השלום לפיהן המבקש מחזיק בנכס ללא זכויות פרק זמן של ממש. לכך יש להוסיף את העובדה שהערכאות הקודמות נהגו עם המבקש באורך רוח ואף לפנים משורת הדין בכל הנוגע לעמידה בתנאים דיוניים ובהקשרים אחרים. על כל אלה יש להוסיף כי טענותיו של המבקש בדבר נסיבותיו האישיות אינן נתמכות בתשתית עובדתית איתנה. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי כבר הלך כברת דרך משמעותית לעברו של המבקש בשים לב לעובדה שהנכס משמש לו כבית מגורים, והתנה את עיכוב הביצוע בסכום שהוא מידתי ביותר בנסיבות העניין (ראו למשל: ע"א 2679/06 חן נ' פז , פסקאות 8-5 (5.7.2006); חמי בן-נון ו טל חבקין

הערעור האזרחי

377 (מהדורה שלישית, 2012)).

13.

בנסיבות אלה, ובהתחשב בזמן שחלף מאז הגשת הבקשה אני מורה על דחייה נוספת של מועד פינויו של המבקש עד ליום 19.11.2015. אם המבקש לא יפקיד את הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי עד לאותו מועד יפקע הצו שמונע את פינויו של המבקש מהנכס. אם הסכום יופקד – פסק דינו של בית משפט השלום יעוכב עד להכרעה בערעור עליו.

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית, בכפוף לאמור בפסקה 13 לעיל. בנסיבות העניין, חרף העובדה שהמשיבה הגישה תגובתה ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.