בע"מ 8027/20 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת והמשיב נשואים זו לזה, ויש להם ילדה משותפת בת כשנה (להלן: הקטינה ). ביום 19.10.2020 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה למשמורת משותפת על רקע העובדה כי מערכת היחסים בין השניים עלתה על שרטון, וביום 1.11.2020

הגיש בקשה לקביעת הסדרי ראיה זמניים.

2.

ביום 8.11.2020 הורה בית המשפט לענייני משפחה בירושלים כי יוגש תוך 90 ימים תסקיר עובדת סוציאלית לסדרי דין בענין שאלת המשמורת והסדרי הראייה (להלן: התסקיר ).

3.

ביום 11.11.2020 קבע בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט א' כץ ) בתלה"מ 33784-10-20, כי נוכח גיל הקטינה וחזקת הגיל הרך, המשמורת עליה תהיה בשלב זה בידי המבקשת. כן נקבע כי זמני השהות של הקטינה עם המשיב יהיו בימי שני ורביעי מסיום המסגרת החינוכית ועד למחרת היום, וכי כל סוף שבוע שני יאסוף המשיב את הקטינה עם סיום המסגרת החינוכית, והיא תשהה עמו עד למוצאי שבת. נקבע כי זמני השהות הללו יהיו בתוקף עד למתן החלטה אחרת, לאחר קבלת התסקיר (להלן: ההחלטה מיום 11.11.2020 ).

4.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ולצידה הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. טענתה העיקרית של המבקשת במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע הייתה כי אי-מתן עיכוב ביצוע יגרום נזק לקטינה, היות שהמשיב נעדר מסוגלות הורית לטפל בה כראוי. כן טענה המבקשת כי בפעם הקודמת בה שהתה הקטינה אצל המשיב, היא חזרה אל המבקשת חולה ועם שריטות ופצעים על רגליה. המשיב כפר בטענות כי מצבה הבריאותי של הקטינה הושפע לרעה כתוצאה מטיפולו בה וטען כי מאז לידתה של הקטינה הוא היה שותף מלא לגידולה וכי הטיפול בה נעשה באופן שוויוני.

5.

ביום 16.11.2020 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רובין ) את הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 11.11.2020 (רמ"ש 33947-11-20), תוך שקבע כי לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור גבוהים. לגבי טובת הקטינה ומאזן הנוחות, קבע בית המשפט המחוזי כי לא שוכנע כי יש בסיס לטענה בדבר חוסר מסוגלותו של המשיב לטפל בקטינה. כן נקבע כי אין כל ראיה לכך שהקטינה חלתה בשל טיפול לא ראוי של המשיב, ולכך שמקור הפצעים והשריטות הוא במעשה או מחדל של המשיב. למעלה מן הצורך צוין כי טענות המבקשת נבחנו לא רק על ידי המותב שנתן את ההחלטה מיום 11.11.2020, אלא גם על ידי מותב אחר בבית המשפט לענייני משפחה (השופטת מ' דבירי-רוזנבלט ) שבהחלטתו מיום 4.11.2020 קבע כי עולה לכאורה שהמשיב אכן טיפל בקטינה באופן יומיומי.

6.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת הרשות לערער שלפני ובמסגרתה התבקש גם עיכוב ביצוע ההחלטה מיום 11.11.2020. בבקשה נטען בין היתר כי הסדרי הראייה שנקבעו פוגעים בקטינה ובצורך שלה ביציבות ובוודאות וכי על כן היה על בית המשפט לענייני משפחה לקבוע הסדרי ראייה מדורגים יותר, אשר אינם כוללים לינה. כן חזרה המבקשת על טענותיה בדבר חוסר מסוגלותו ההורית של המשיב.

המשיב מצדו טען כי על בית המשפט לענייני משפחה היה להורות על משמורת משותפת כבר בשלב זה. כן חזר וטען המשיב כי מאז לידתה של הקטינה הוא לקח חלק משמעותי ביותר בגידולה, וכפר בטענות לחוסר מסוגלותו ההורית. עוד טען המשיב כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה, ובהחלטות בתי המשפט הרלבנטיות, הגעתי למסקנה כי אין כל עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא וממילא דינה של הבקשה להידחות.

8.

הבקשה היא למתן רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי, במסגרתה דן ודחה באופן מנומק בקשה לעיכוב ביצוע של החלטה שניתנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

9.

כבר נקבע כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני, אלא במקרים חריגים (ראו למשל, רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ , פסקה 4 להחלטתה של השופטת שטרסברג-כהן (15.5.1997)). לצד זאת, טרם הוכרע בפסיקת בית משפט זה מה הן אמות המידה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין או החלטה של בית משפט השלום (ראו למשל, רע"א 476/15 פלונית נ' פלונית , פסקה 13 להחלטתה של השופטת ברק-ארז (9.2.2015)). לפי גישה אחת יש לבחון בקשות כאלה בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), בכפוף להגמשה במקרים חריגים (ראו למשל, רע"א 3485/14 ברונשטיין נ' בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים , פסקה ו' להחלטתו של השופט (כתוארו אז) רובינשטיין (2.6.2014)). כלומר, שרשות ערעור תינתן רק במקרים בהם נמצא שהבקשה מעוררת שאלה כללית ועקרונית החורגת מהסכסוך בין הצדדים להליך או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור המחייב את התערבותו של בית משפט זה. לפי גישה שניה, בית המשפט יגלה ריסון בקבלת בקשות רשות לערער מהסוג הנדון, ויעשה זאת רק במקרים בהם מתעורר צורך למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו למשל, רע"א 1508/19 לוי נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 15 להחלטתי (3.4.2019)).

כך או כך, על אף שהצדדים העלו זה כלפי זה טענות קשות (רובן אינן רלבנטיות לצורך ההכרעה בבקשה), ולמרות שניתן להבין את סערת הרגשות שמעורבת בסוגיות רגישות מסוג זה, המקרה הנדון אינו עומד באף אחת מאמות המידה האמורות. החלטת בית משפט קמא נסובה סביב נסיבותיו של המקרה הפרטני שהונח לפניו בלבד. כמו כן, אינני מקל ראש בהשלכות האפשריות של הסדרי הראייה הזמניים שנקבעו על רווחתם של הקטינה ושל הוריה, אך לא הוכח בפניי כי נגרם בהקשר זה עיוות דין המחייב התערבות, או כי מדובר במקרה בו מתעורר צורך למנוע עוול או נזק בלתי הפיך.

כמו כן, יש לזכור כי ההחלטה מיום 11.11.2020 היא החלטה זמנית מטבעה, כך שככל שיעלה הצורך, פתוחה בפני הצדדים האפשרות לשוב ולפנות לבית המשפט לענייני משפחה, בכפוף לסדרי הדין המתאימים.

10.

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית. לפיכך מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרתה. אין צו להוצאות.