פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1508/19
לפני:
כבוד השופט מ' מזוז
המבקשים:
1. דוד לוי
2. שמחה לוי
נ ג ד
המשיב:
רשות מקרקעי ישראל
בקשה
לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט
ד' טפרברג
) מיום 10.2.2019 בע"א
52228-11-18
בשם המבקשים:
עו"ד שלומי שריקי
בשם המשיבה:
עו"ד חגית שפיצר
החלטה
1.
בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' טפרברג ) מיום 10.2.2019 בע"א 52228-11-18, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (השופטת ק' מילר ) מיום 9.10.2018 בת"א 11931-11-14, במסגרתו
הורה בית המשפט, בין היתר, על פינוי והריסת יחידת הדיור בה מתגוררת המבקשת 2, והשבת המקרקעין שבמחלוקת לידי המשיבה.
2.
המקרקעין שבמחלוקת ידועים כמגרש 106 לפי תכנית 2611 (לא מאושרת) בשכונת עין כרם בירושלים. המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) היא גרושתו של המבקש 1 (להלן: המבקש ), כחלק מהסכם הגירושין שנערך בין המבקשים המבקשת מתגוררת ביחידת הדיור שנבנתה על השטח המבוקש לפינוי. המשיבה מנהלת מקרקעין אלה לפי דין.
3.
ביום 21.10.1992 נחתם הסכם חכירה בין המבקש לבין המשיבה (להלן: ההסכם הראשון ) לחכירת שטח של 460 מ"ר מתוך מגרש 106. ההסכם מתיר למבקש בנייה של 190 מ"ר.
4.
ביום 3.1.1999 נחתם הסכם חכירה נוסף בין המבקש למשיבה (להלן: ההסכם השני ) לפיו שטח החכירה של המבקש גדל ב-90 מ"ר נוספים הצמודים לשטח שהוחכר למבקש בהסכם הראשון. בסיכומו של ענין הוחכרו למבקש 550 מ"ר בעלי קיבולת בנייה של 190 מ"ר.
5.
לטענת המשיבה, במהלך השנים פלשו המבקשים לשטח נוסף על זה שהוקצה להם בחוזי החכירה ובנו שלא כדין יחידת דיור נוספת בשטח של כ-93 מ"ר. מנגד, המבקשים טוענים כי במסגרת ההסכם השני הוקצה למבקש השטח שבמחלוקת.
6.
ביום 4.11.2014 הגישה המשיבה לבית המשפט השלום תביעה כנגד המבקשים בגדרה דרשה את פינויה והריסתה של יחידת הדיור הנוספת וכן דמי שימוש ראויים בעבור ניצול השטח שבמחלוקת. ביום 9.10.2018 קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבה בעיקרה והורה למבקשים להרוס את יחידת הדיור, לפנות את השטח ולהשיבו לידי המשיבה בתוך שלושה חודשים. כמו כן, חייב את המבקשים לשלם למשיבה דמי שימוש בסך 52,123 ₪.
7.
ביום 22.11.2018 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (ע"א 52228-11-18).
8.
ביום 9.1.2019, בחלוף שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין בבית משפט השלום, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
9.
ביום 10.2.2019 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט המחוזי עמד על יחסם של התנאים המצטברים למתן סעד זמני, מאזן הנוחות וסיכויי הערעור, וציין כי אמנם ביצועו של צו הפינוי בטרם הוכרע הערעור שבפניו עלול לגרום למצב בלתי הפיך עבור המבקשים, אך הבהיר בהחלטתו כי קביעותיו של בית משפט השלום מבוססות ומנומקות וכי מירב טענותיהם של המבקשים הן בגין טעויות לכאורה בקביעות העובדתיות שנעשו בהליך ועל כן סבר כי סיכויי הערעור נמוכים ודחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
על החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שבפניי המוגבלת לשאלת פינוי יחידת הדיור.
10.
המבקשים טוענים כי ההחלטה שלא לעכב את פסק דינו של בית המשפט השלום עלולה לגרום להם לנזקים בלתי הפיכים בטרם נשמע ערעורם. לטענתם, החלטת בית המשפט המחוזי איזנה באופן שגוי בין סיכויי הערעור למאזן הנוחות וכפועל יוצא, החלטתו של בית המשפט המחוזי מעקרת מתוכן את זכותם לערער על פסק דינו של בית המשפט השלום. המבקשים מדגישים את מצוקתם הכלכלית והנפשית ומציינים את העובדה שלמבקשת אין קורת גג אחרת מלבד יחידת הדיור המיועדת לפינוי.
11.
בהחלטתי מיום 7.3.2019 הוריתי למשיבה להגיש תגובה לבקשת רשות הערעור. וכן הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על הריסת יחידת הדיור בה מתגוררת המבקשת עד להחלטה אחרת.
12.
ביום 13.3.2019 הגישה המשיבה את תגובתה וציינה כי נוכח סיכויי הערעור הנמוכים אין לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. לטענתה, העובדה שמדובר בדירת המגורים של המבקשת אינה יכולה להוות משקל משמעותי, שעה שמדובר בפלישה ובבניה בלתי חוקית שנעשתה ללא היתר. עוד טענה המשיבה כי לנוכח העובדה שמדובר בהשתלשלות עניינים הנמשכת למעלה מעשרים שנה בהליכים שונים אל מול המבקש בניסיון להסיר את הפלישה שביצע, יש לדחות את הבקשה.
דיון והכרעה
13.
הבקשה שבפניי היא למתן רשות ערעור על החלטה שעניינה עיכוב ביצועו של פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום, לאחר ששאלת עיכוב הביצוע נדונה כבר בבית המשפט המחוזי ונדחתה באופן מנומק.
14.
הלכה פסוקה היא, כי אין בית משפט זה מתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני אלא במקרים חריגים (רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (15.5.1997); רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד אשכנזי, כונס נכסים
(5.11.2009)).
15.
בית משפט זה טרם הכריע בשאלה מהי אמת המידה החלה על בקשות מהסוג דנן, שכן לכאורה אמות המידה שהותוו בהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)
בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) אינן חלות במצב דברים זה במישרין. למרות זאת, כבר נקבע כי בית משפט זה יגלה ריסון בקבלתן של בקשות רשות ערעור כאמור, וייטה לעשות כן רק במקרים שבהם מתעורר צורך למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין. אכן, כאשר מדובר בפינוי מדירת מגורים, "מאזן הנוחות" נוטה לרוב לטובת היעתרות לבקשת עיכוב הביצוע, מאחר שהפינוי עלול לגרום לנזק בלתי הפיך אם ערעורם של המבקשים יתקבל. (רעא 2983/15 בוסקילה נ' מנהל מקרקעי ישראל – מחוז תל אביב , פסקה 14 (20.5.2015)).
עם זאת, אין לומר שפסק דין המורה על פינוי בעל דין מדירת מגוריו הוא פסק דין שחלה עליו חזקת "עיכוב ביצוע אוטומטי", ולא אחת נקבע כי אין מקום לעיכוב ביצועו של פסק דין לפינוי מדירת מגורים, במקרה בו סיכויי הערעור נמוכים מאוד ומטים את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות (עעמ 6417/15 דרעי נ' משרד הבינוי והשיכון , פסקה 12 (22.10.2015); עא 10702/05 לוי נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (14.1.2007); ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ
(11.11.2004)).
16.
יישומן של אמות מידה אלה על ענייננו מעלה כי אין מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור ולא נמצאה כל עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.
17.
סבורני כי עניינה של הבקשה נטוע כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך בין המבקשים למשיבה, ולא נמצא כל עיוות דין במלאכת האיזונים שביצע בית המשפט המחוזי בהחלטתו אשר הביאה בחשבון את הנזק הצפוי להיגרם למבקשים למול סיכויי הערעור בהליך. לכך יש להוסיף את השתהותם של המבקשים אשר פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע רק בחלוף 3 החודשים שנקצבו להם לפינוי השטח .
18.
הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
לפנים משורת הדין לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ז באדר ב התשע"ט (3.4.2019).
ש ו פ ט