בג"ץ 6165-23 בג"ץ 6165-23

השופט ע' גרוסקופף:

1.לפנינו עתירה המופנית נגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 4.7.2023 שלא לעכב את ביצוע פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (להלן: בית הדין האזורי) מיום 24.5.2023 עד למתן הכרעה בערעור שהגיש העותר על פסק הדין (להלן: החלטת בית הדין הרבני הגדול). עוד במסגרת העתירה מתבקש מתן צו ביניים שימנע בשלב זה את עריכת סידור הגט, אשר נקבע ליום 12.9.2023 על פי החלטת בית הדין האזורי מיום 5.7.2023.

2.ואלו בתמצית העובדות הדרושות לענייננו: בין העותר לבין המשיבה 3 מתנהלים הליכי גירושין בבית הדין הרבני, וכן, במקביל, הליכים בסוגיות נלוות לגירושין בבית המשפט לענייני משפחה, לרבות בעניין פירוק שיתוף בדירתם. העותר הגיש תביעה לשלום בית בבית הדין האזורי, והמשיבה 3 הגישה מצידה באותו הליך תביעת גירושין. בהמשך, הגיש העותר תביעה להכריז על המשיבה 3 כעל מורדת. בית הדין האזורי דחה את תביעות שלום הבית והמורדת של העותר, ומנגד קיבל את תביעת הגירושין שהגישה המשיבה 3. בכל הנוגע לתביעת שלום הבית, קבע הדיין, הרב נחמיה נשר, כי מדובר בתביעה שאינה כנה, ושממילא לא קיימת אפשרות לכונן שלום בית בין בני הזוג. אב בית הדין, הרב אברהם מייזלס, הסכים לתוצאה ונימק כי יש לדחות את תביעות הבעל מהסיבה שהן הוגשו במטרה לעכב ולסכל את ההליך שמתנהל בבית המשפט לענייני משפחה לפירוק השיתוף בדירה של הצדדים. עוד קבע אב בית הדין כי העותר קיווה שהכרזה על המשיבה 3 כעל מורדת תחייב אותה להשיב את המתנות שקיבלה מנישואיה, ובאופן זה הדירה, אשר לטענת העותר נרכשה באמצעות מימון שקיבל מאמו, תישאר בידיו. אולם, המשיך אב בית הדין וקבע, מכיוון שהסמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, לא ניתן לעקוף את הפסיקה שתתקבל על ידי בית המשפט באמצעות קביעה של בית הדין הרבני כי המשיבה 3 מורדת. נוכח התוצאה, קבע בית הדין האזורי מועד לקיום סידור הגט (להלן: פסק הדין).

3.העותר הגיש לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אשר נדחתה על הסף בהחלטת המותב מיום 1.6.2023. בית הדין קבע בהחלטתו כי "כל תביעותיו של הבעל בתיק היו בנייה אסטרטגית מתוחכמת כדי לעצור את הליך הרכוש המתנהל בבית המשפט", וכי "גם כיום לאחר מתן פסק הדין, מבקש הבעל לעכב את מתן הגט כדי להשתמש בו כאמצעי לחץ על האשה בעניין הרכוש המתנהל כאמור בביהמ"ש, לא יעלה על הדעת שביה"ד ישתף פעולה עם בקשה שיש [בה] חוסר הגינות וחוסר צדק". בהמשך לכך נקבע כי סידור הגט נותר במועדו. העותר מצדו פנה להגיש לבית הדין הרבני הגדול בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור, ובהמשך הגיש את הערעור לגופו. ביום 4.7.2023 דחה בית הדין הרבני הגדול את בקשת עיכוב הביצוע. בהחלטתו, קבע בית הדין הרבני הגדול כי "בנסיבות תיק זה, לאור נימוקי ביה"ד לפסק דינו ולדחייתו את בקשת עיכוב הביצוע, ביה"ד דוחה בקשת הבעל לעיכוב ביצוע פסק דינו של ביה"ד". בעקבות זאת, נקבע כי סידור הגט ייערך ביום 12.9.2023.

4.בעתירתו, טוען העותר כי דחיית בקשת עיכוב הביצוע על ידי בית הדין הרבני הגדול פוגעת בכללי הצדק הטבעי. זאת, משום שקיום סידור הגט במועד שנקבע יצור מצב בלתי הפיך, אשר יאיין את זכותו לערער על פסק הדין. כך, גם אם הערעור יתקבל, לא יהיה בכך לשנות דבר שכן העותר והמשיבה 3 כבר יהיו גרושים. לעמדת העותר, נוכח הפגיעה בזכות היסוד שלו לגישה לערכאות, נדרשת התערבותו של בית משפט זה. בנוסף, העותר טוען כי החלטת בית הדין הרבני הגדול ניתנה ללא הנמקה, וכי הדבר פוגע גם הוא בזכות הערעור שלו, שכן לא ניתן להתחקות אחר שיקוליו של בית הדין. לבסוף מבקש העותר כי נורה בצו ביניים על עיכוב סידור הגט עד להכרעה בעתירה.

דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה.

5.כידוע, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, והתערבות בהחלטותיהם תיעשה במקרים חריגים שבהם קיימת חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או סטייה מהוראות החוק (בג"ץ 316/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (29.6.2020); בג"ץ 2350/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (10.9.2020); בג"ץ 6897/22 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (9.11.2022)). הלכה זו נכונה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטות דיוניות של בתי הדין הרבניים, כבענייננו (לדוגמה, בג"ץ 544/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 6 (23.1.2019); בג"ץ 6180/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (18.11.2019)). לא מצאתי כי המקרה שלפנינו נכנס בגדרי אותם מקרים שעשויים לחרוג מכלל זה.

6.אין לכחד כי החלטת בית הדין הרבני הגדול עשויה לפגוע באופן ממשי בערעור שהגיש העותר, אולם אין בכך כדי להקים עילה להתערבותנו. העובדה שביצוע של החלטה שיפוטית יביא להיווצרות מצב דברים חדש, ובלתי הפיך, היא שיקול חשוב בבוא ערכאה שיפוטית לבחון בקשה לעיכוב ביצוע, וזאת במסגרת "מאזן הנוחות". ואולם שיקול זה אינו עומד לבדו, ואין הוא מוביל באופן אוטומטי למסקנה כי יש להורות על עיכוב ביצוע של כל החלטה שאינה הפיכה (השוו: בג"ץ 1154/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 16 (14.3.2022); וכן ראו בהקשר דומה: רע"א 1508/19 לוי נ' רשות מקרקעי ישראל (3.4.2019)). בענייננו, החלטת בית הדין האזורי מיום 1.6.2023 ניתנה בהתבסס על היכרותו המעמיקה של בית הדין עם הצדדים ועם ההליך שלפניו, ונוכח התרשמותו כי התביעות שהגיש העותר, כמו גם בקשת עיכוב הביצוע של פסק הדין, מהוות שימוש לרעה בהליכי משפט. קביעה מסוג זה עשויה להצדיק התגברות על השיקול לפיו מתן הגט יצור מצב בלתי הפיך. בית הדין הרבני הגדול אימץ את קביעותיו של בית הדין האזורי ובהתבסס עליהן דחה את בקשת עיכוב הביצוע שהוגשה לפניו. די בכך כדי לעמוד, בנסיבות העניין, בדרישה ליתן החלטה מנומקת (ראו והשוו: רע"א 8827/15 מצדה פרנצ'יסז בע"מ נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, פסקה ט"ז (27.12.2015)). במצב הדברים האמור, ברי כי אין במקרה הנוכחי עילה להתערבותו של בית משפט זה.

7.על כן, העתירה נדחית וכך גם הבקשה למתן צו ביניים. בהינתן שלא התבקשו תגובות, יישא העותר בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 2,000 ש"ח.