רע"א 2983/15 אלעד בוסקילה נ. מנהל מקרקעי ישראל - מחוז תל אביב

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 27.4.2015 (ע"א 32264-04-15, השופטת י' שבח ). בהחלטה זו נדחתה בקשה שהגישו המבקשים לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט השלום בהרצליה מיום 8.3.2015 (ת"א 54046-02-13, השופטת ל' ביבי-ממן ).

2.

המבקשים מחזיקים בבית (להלן: המבנה ) הבנוי על מקרקעין בשכונת נוף ים הרצליה (להלן: המקרקעין ). אין חולק כי מדינת ישראל רשומה כבעלים של המקרקעין וכי הם מנוהלים על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: המשיבה ). כן אין חולק כי למבקשים אין זכויות רשומות במקרקעין.

3.

בביקור במקום אשר נערך על-ידי נציגי המשיבה ביום 2.9.2012 התברר למשיבה כי המבקשים פלשו למקרקעין והקימו עליהם את המבנה, אשר באותה עת היה לקראת סיום בנייתו. בהמשך לכך, ביום 20.9.2012 שלחה המשיבה למבקשים התראה לפינוי המקרקעין, ובכלל זה לפינוי המבנה, תוך 7 ימים. משלא פונו המקרקעין, הוציאה המשיבה ביום 19.11.2012 צו פינוי למקרקעין (להלן: צו הפינוי ) מכוח סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן: חוק מקרקעי ציבור ), הקובע כך:

"תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן – מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו".

4.

מצדם, ביום 27.2.2013 המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט השלום למתן סעד הצהרתי המורה כי הם מחזיקים במבנה כדין וכי המשיבה מנועה מהוצאת צו המורה על פינויים מהמבנה או על הריסתו. בית המשפט השלום הורה על צו מניעה זמני המונע את סילוקם של המבקשים מהמבנה עד להכרעה בתביעה שהגישו.

5.

בסופו של יום, בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשים בקבעו כי צו הפינוי הוצא על-ידי המשיבה כדין. בית משפט השלום קבע כי אין חולק ששלושת התנאים הראשונים להוצאתו של צו פינוי מכוח סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור התקיימו בעניינם של המבקשים – המבקשים תפסו את המקרקעין; המקרקעין הם מקרקעי ציבור; ותפיסתם הייתה שלא כדין. בית משפט השלום קבע כי השאלה המרכזית העומדת לדיון בפניו היא מהו המועד שבו התחילו המבקשים להחזיק במקרקעין. לאחר שבחן בהרחבה את חומר הראיות ואת עדויות הצדדים, בית משפט השלום קבע כי המבקשים תפסו חזקה במקרקעין לראשונה במועד הסמוך לחודש ספטמבר 2012, היינו פחות משישה חודשים קודם להוצאת צו הפינוי, ועל כן התקיים גם תנאי זה כנדרש לפי סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור. בית משפט השלום מצא את העדים מטעם המבקשים כלא מהימנים וקבע כי המבקשים חדלו מהבאת ראיות ומסמכים אשר לכאורה היו תחת ידם כדי להוכיח את טענותיהם. לעומת זאת, בית משפט השלום מצא את העדה מטעם המשיבה כמהימנה, ואף הסתמך על צילומי אויר שמהם עולה כי משנת 2000 ועד לשנת 2011 לא היה כל מבנה במקרקעין.

6.

ביום 20.4.2015 המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בערעור טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, כי התנאים להוצאת צו פינוי מכוח סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור לא התקיימו בעניינם, שכן הם תפסו חזקה במקרקעין כבר בשנת 2001, בידיעת המשיבה. בהקשר לכך המבקשים תוקפים את ניתוח העדויות והראיות על-ידי בית משפט השלום. עוד טוענים המבקשים כי על-פי הממצאים והעדויות יש לראותם כבני-רשות במקרקעין, וכי שיקולי צדק תומכים בכך שיוארך תוקפו של הרישיון שקיבלו.

7.

בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית המשפט שלום. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם ביצועו של צו הפינוי בטרם הוכרע הערעור שבפניו עלול לגרום למצב בלתי הפיך, אך הוסיף ועמד על כך שהמבקשים לא עברו את "משוכת סיכויי הערעור". להשלמת התמונה, יצוין כי בהחלטתו מיום 29.4.2015 דחה בית המשפט המחוזי בקשה נוספת שהגישו המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית משפט השלום.

8.

המבקשים הגישו את בקשת רשות הערעור שבפני על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד הגישו בקשה למתן סעד זמני לעיכוב הביצוע של צו הפינוי עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.

9.

המבקשים טוענים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לעכב את פסק דינו של בית המשפט השלום עלולה לגרום להם לנזקים בלתי הפיכים, וזאת בטרם נשמע ערעורם. לטענתם, הלכה למעשה, החלטתו של בית המשפט המחוזי מעקרת מתוכן את זכותם לערער על פסק דינו של בית המשפט השלום. המבקשים מדגישים כי הם זוג צעיר עם שתי בנות פעוטות, ואין להם קורת גג אחרת.

10.

בהחלטתי מיום 30.4.2015 הוריתי למשיבה להגיש תגובה לבקשת רשות הערעור ולבקשה למתן סעד זמני בערעור. עוד הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על הריסתו של המבנה.

11.

ביום 7.5.2015 הגישה המשיבה תגובה לבקשה למתן סעד זמני בערעור. המשיבה טענה כי סיכויי הערעור קלושים שכן לא עלה בידי המבקשים להוכיח זכות כלשהי במקרקעין. בנוגע למאזן הנוחות נטען כי המבקשים ידעו על ההחלטה לפנותם מהמקרקעין זה זמן רב (עוד משנת 2012). עוד נטען כי הבקשה אינה עומדת במבחנים שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן היא אינה חורגת מעניינם הקונקרטי של המבקשים.

12.

ביום 12.5.2015 הגישה המשיבה הודעה כי אין ביכולתה להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור עצמה נוכח החלטה שקיבל ארגון הפרקליטים על סכסוך עבודה ושביתה.

13.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחומרים שצורפו לה, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

14.

הבקשה שבפני היא למתן רשות ערעור על החלטה שעניינה עיכוב ביצועו של פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום, לאחר ששאלת עיכוב הביצוע נדונה כבר בבית המשפט המחוזי. בית משפט זה טרם הכריע בשאלה מהי אמת המידה החלה על בקשות מהסוג דנן, שכן לכאורה אמות המידה שהותוו בהלכת חניון חיפה

(ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) אינן חלות במצב דברים זה במישרין. אף על פי כן, כבר נקבע כי בית משפט זה יגלה ריסון בקבלתן של בקשות רשות ערעור כאמור, וייטה לעשות כן רק במקרים שבהם מתעורר צורך למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו: רע"א 3779/13 יעקובי נ' תעשה , פסקה 11 (28.7.2013); רע"א 5642/14 דנס מנופים בע"נ נ' טופ 10 ייזום ובנייה בע"מ , פסקה 9 (9.9.2014); רע"א 476/15 פלונית נ' פלונית (9.2.2015) (להלן: עניין פלונית )).

15.

יישומן של אמות מידה אלה על ענייננו מעלה כי אין מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. אכן, כאשר מדובר במקרה של פינוי מדירת מגורים, נוטה בדרך כלל "מאזן הנוחות" לטובת היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, מאחר שהפינוי עלול לגרום למבקש נזק בלתי הפיך אם ערעורו יתקבל (ראו: עניין פלונית , בפסקה 14, וההפניות שם). אולם, בענייננו דומה כי סיכויי הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נמוכים, בהתחשב בכך שפסק דינו של בית המשפט השלום מבוסס על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, שבהם נוטה ערכאת הערעור שלא להתערב במקרה הרגיל. ידוע, כי בין השיקולים בדבר מאזן הנוחות וסיכויי הערעור מתקיימים יחסי גומלין המכונים "מקבילית הכוחות", כך שככל שסיכויי הערעור נמוכים יותר – כמו במקרה שבפנינו – כך פוחת משקלו של מאזן הנוחות (ראו: ע"א 8194/14 חסיד נ' אפרמיאן , פסקה 13 (18.1.2015, וההפניה שם). בנוסף, יש לזכור את תכליתו של חוק מקרקעי ציבור – מתן כלי אפקטיבי למדינה להילחם בתופעה של השתלטות שלא כדין על מקרקעי ציבור באמצעות נקיטת הליכים מחוץ לבית המשפט לסילוק פולשים בדרך של ״עזרה עצמית״ (ראו: הצעת חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א-1980; והשוו: רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו נ' עורקבי , פ"ד מח(2) 397, 403 (1994); רע"פ 1782/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה משגב נ' סועאד , פסקה 11 (30.12.2004 ); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה , פ"ד נט(3) 577, 588-587 (2005) ). בענייננו, משסיכויי הערעור הם נמוכים, אין מקום להאריך את ישיבתם של המבקשים במקרקעין תוך חתירה תחת מטרתו של חוק זה.

16.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני בערעור וכן מבוטל הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 30.4.2015. בנסיבות העניין ומשלא הוגשה תגובה מטעם המשיבה לבקשת רשות הערעור עצמה, איני עושה צו להוצאות.