רע"א 8841/15 יעקב נווה נ. ר.ב. אור דור בע"מ

1.

בפני בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.12.2015 (ע"א 29959-11-15, השופט ח' ברנר ), כמו גם בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת זו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית משפט השלום מיום 16.10.2015 (ת"א 22437-01-13, השופט ג' הימן ), אשר הורה על פינויו של המבקש מנכס המשמש לו למשרד.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הוא דייר מוגן במשרד הממוקם בקומת הקרקע של בניין ברחוב אלנבי בתל אביב-יפו (להלן: הנכס ) ומפעיל בו עסק לניהול של תיקי השקעות. המשיבה, בעלת זכויות הבעלות בבניין שבו נמצא הנכס, תבעה את פינויו של המבקש בעילה לפי סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ). לטענתה, היא מעוניינת לבצע בנכס שינוי ניכר ובידיה היתר בנייה לשם כך, אך המבקש סירב להצעותיה לדיור חלוף.

3.

בית משפט השלום קיבל את תביעתה של המשיבה והורה על פינויו של המבקש מהנכס עד ליום 1.12.2015 תמורת פיצוי בסך 120,000 שקל (ממנו תוכל המשיבה לקזז את ההוצאות שנפסקו לטובתה).

4.

ביום 12.11.2015 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, וביום 23.11.2015 הגיש בקשה לעיכוב ביצועו.

5.

בית המשפט המחוזי נתן תחילה צו לעיכוב ביצוע ארעי של פסק דינו של בית משפט השלום עד ליום 8.12.2015, אך בהמשך דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע בקבעו כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. בעשותו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בנכס מסחרי ולא בדירת מגורים, וכי המבקש משלם דמי שכירות ראויים כך שיש באפשרותו לשכור נכס חלופי בשכירות חופשית באותו אזור. בנוסף, נקבע כי עיכוב פינויו של המבקש עלול להסב נזק למשיבה, בין השאר מפני שההיתר שקיבלה מוגבל בזמן. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי קיימת סתירה בטענותיו של המבקש, אשר מצד אחד טוען שאין בכוונתה של המשיבה להרוס את הנכס ולכן אין הצדקה לפנותו, ומצד אחר טוען שיש לעכב את פינויו מחשש שהמשיבה תהרוס את הנכס ובכך תמנע את אפשרותו לחזור אליו. בית המשפט המחוזי הוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי סיכויי ערעורו של המבקש אינם מצדיקים היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, בהתחשב בכך שפסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על קביעות עובדתיות, אשר ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהן. אשר על כן, בית המשפט המחוזי הורה על פינויו של המבקש מהנכס עד ליום 30.12.2015.

בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע

6.

המבקש טוען כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור שאם לא כן ייגרם לו עוול כבד. המבקש סבור שנפלו טעויות חמורות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ומדגיש כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה לראשונה לבית המשפט המחוזי כערכאת ערעור ולא נדונה בבית משפט השלום, וגם משום כך, לטענתו, יש לבחון אותה לפי אמות מידה לא מחמירות.

7.

לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו הן ביחס למאזן הנוחות והן באשר לסיכויי הערעור. המבקש חוזר על הטענה שהעלה גם בפני הערכאות הקודמות לפיה המשיבה פעלה בחוסר תום לב ואין בכוונתה לפעול לפי היתר הבנייה שקיבלה. המבקש מוסיף כי טענתו זו נתמכת, בין היתר, בכך שהמשיבה לא דרשה את פינויים של שוכרים אחרים בבניין. המבקש מוסיף כי בהתחשב בנתונים אלו, לא ייגרם למשיבה כל נזק אם פינויו יעוכב, וכי לכל הפחות ניתן לעכב את פינויו עד למועד פינויים של הדיירים האחרים. לעומת זאת, כך נטען, למבקש ייגרם נזק רב כתוצאה מהפינוי בשל הקושי הכרוך במציאת משרד בעל שטח דומה באותו אזור בדמי מפתח. הוא מטעים כי על אף שאין בכוונתה של המשיבה להרוס את קומת הקרקע בכללותה, יש בכוונתה להרוס את הנכס המושכר לו על-ידי הריסת קירותיו הפנימיים. המבקש מדגיש כי למיקומו של המשרד נודעת חשיבות רבה מבחינתו בשל קרבתו לסניף הבנק שבו הוא מבצע את הפעולות הדרושות לצורך ניהול תיקי ההשקעות עבור לקוחותיו, וכי פרט לנזק הממוני יש לתת את הדעת גם על הנזק הרגשי שייגרם לו כתוצאה מפינויו של המשרד שבו הוא עובד כ-35 שנה. לבסוף, המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי נתן את החלטתו מבלי שניתנה לו האפשרות להגיש תגובה לתשובתה של המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת בניגוד לתקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ).

8.

בד בבד עם הגשתה של בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום עד להכרעה בהליך שבפני. ביום 23.12.2015 הוריתי על מתן צו ארעי עד למתן החלטה אחרת, וכן הוריתי על קבלת תשובתה של המשיבה לבקשות.

9.

ביום 12.1.2016 התקבלה תשובתה של המשיבה. לטענתה, הבקשה לא מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכבר משום כך יש לדחותה (בהתאם לאמות המידה שנקבעו ב ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ) ).

10.

גם לגופו של עניין המשיבה סבורה שיש לדחות את הבקשה. לטענתה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההלכה בדבר עיכוב ביצוע של פסק דין המורה על פינויו של דייר מנכס מסחרי.

11.

המשיבה מוסיפה כי טענתו של המבקש בדבר הריסת הקירות הפנימיים של הנכס היא טענה שלא הועלתה עד כה, וממילא עולה ממנה כי למבקש לא ייגרם נזק בלתי הפיך כתוצאה מפינויו. עוד היא מוסיפה כי היא אינה מבחינה בין המבקש לבין שוכרים אחרים לעניין פינויים מהבניין. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את הבקשה גם מן הטעם שהמבקש פעל בחוסר תום לב , בין היתר משום שהגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע באיחור באופן שנועד "לקבוע עובדות בשטח". המשיבה מדגישה כי היא הציעה למבקש פיצוי בשיעור גבוה פי עשרה משווי הנכס, כפי שנקבע על-ידי שמאי מטעם בית המשפט, וכי עיכוב נוסף של הפינוי עלול להוביל לכך שהיתר הבנייה בו היא אוחזת יפקע. לבסוף, המשיבה טוענת כי תקנה 241(ג1) לתקנות לא חלה על עניינו של המבקש.

דיון והכרעה

12.

לאחר שבחנתי את הבקשה והתשובה לה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

13.

בקשת רשות הערעור שבפני מופנית כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום. אמות המידה לקבלתן של בקשות כגון אלו טרם הותוו בפסיקתו של בית משפט זה באופן מחייב. לכאורה, אמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה אינן חלות במישרין על בקשות מסוג זה, אך נקבע כי יש להחיל עליהן אמות מידה מצמצמות, וכי בית משפט זה ייטה לקבלן במקרים שבהם הדבר נדרש כדי למנוע עוול או נזק בלתי הפיך (ראו למשל: רע"א 2983/15 בוסקילה נ' מנהל מקרקעי ישראל – מחוז תל אביב , פסקה 14 (20.5.2015) (להלן: עניין בוסקילה ); רע"א 7750/15 נתנאל נ' קאירי (לוי) , פסקה 6 (16.11.2015)).

14.

במקרה דנן איני סבורה כי בקשתו של המבקש עומדת באמות מידה מצמצמות אלו. כאשר עסקינן בנכס מסחרי, כבעניינו של המבקש, הנטייה לעכב את ביצוע פסק הדין שהורה על פינויו תהיה חלשה יותר בהשוואה לנכס המשמש למגורים (ראו למשל: רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל אביב יפו , פסקה 15 (5.5.2013)). אמנם עשויה להיות הצדקה לעכב את פינויו של נכס מסחרי בשים לב למאפייניו הייחודיים או לערכו המיוחד עבור המבקש (ראו למשל: ע"א 1755/12 בר שפירא נ' בודה (נאמן) , פסקאות 8-7 (29.3.2012)). אולם, בית המשפט המחוזי נתן דעתו על מאפייניו הספציפיים של הנכס, ואיני סבורה כי נפל פגם בהחלטתו שעלול לגרום למבקש עוול. על כך יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי ציין, גם אם למעלה מן הצורך, כי סיכויי הערעור נמוכים, בהתחשב בכך שהמבקש מנסה לתקוף קביעות עובדתיות של בית משפט השלום (ראו למשל עניין בוסקילה , בפסקה 15). בנסיבות אלו לא נראה כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

15.

אין לקבל את טענתו של המבקש בכל הנוגע לכך שלא ניתנה לו הזדמנות להגיש את תגובתו לתשובת המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה לעיכוב ביצוע היא בקשה להחלטת ביניים בערעור, ועל כן לא חלה עליה תקנה 241(ג1) לתקנות, כי אם תקנה 465 לתקנות, שלא מקנה למבקש זכות להגיב לתשובת המשיבה (ראו למשל:

רע"א 7844/15 מלכיאלי נ' מלכיאלי , פסקה 5 (23.12.2015) וההפניות שם).

16.

סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע, ובהתאמה, מבוטל בזאת הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 23.12.2015. על המבקש לפנות את הנכס עד ליום 22.2.2016. בנסיבות העניין, המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,000 שקל.