רע"א 2548/22אמיל חדד נ. אזקטלן יעקב

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בת"א 35905-02-19,

(השופט מ' תמיר ), מיום 16.3.2022, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק-דין, שניתן ביום 23.12.2021, באותו הליך.

העובדות הצריכות לעניין

1.

המבקשים הגישו נגד המשיבים, בשנת 2019, תביעה למתן פסק-דין הצהרתי לפיו הם זכאים להירשם כבעלים של מלוא הזכויות בחנות בת חדר אחד שנמצאת בקומת קרקע ברחוב בן גוריון 6 בלוד, הידועה כחלק מחלקה 23 בגוש 4012 (להלן: "הנכס"). התביעה הוגשה מכוח הסכם מכר שנחתם בשנת 1992 ביניהם לבין המשיב 1, שרשום כבעלים של הנכס. בשנת 2018 מכר המשיב 1 את הנכס למשיב 2 ותביעת המבקשים הוגשה אף נגדו. עם פתיחת ההליך בבית המשפט המחוזי, בתחילת שנת 2019, נעתר בית המשפט לבקשת המבקשים למתן סעד זמני ואסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכס (החלטה מיום 28.2.2019).

2.

ביום 23.12.2021 נתן בית המשפט המחוזי את פסק-דינו ודחה את תביעת המבקשים. במסגרת פסק-הדין, המונה 27 עמודים, קבע בית המשפט המחוזי כי הסכם המכר שנכרת בין המבקשים לבין המשיב 1 בשנת 1992 נחתם למראית עין בלבד וכי העסקה האמתית ביניהם הייתה נסתרת ושונה מהותית מהמפורט בהסכם, לא הועלתה על הכתב ומהווה חוזה פסול. נקבע, כי בשנת 1998 נחתם הסכם בין המבקשים למשיב 1 במסגרתו בוטלה עסקת המכר משנת 1992 וכי לא נחתם ביניהם מאז הסכם חדש או הסכם המבטל את הסכם הביטול. עוד נקבע, כי המבקשים לא הוכיחו כי שילמו את מלוא התמורה בגין הנכס, וגם אם העסקה לא בוטלה יש לזקוף לחובתם שלא פעלו במשך עשרות שנים להגן על זכויותיהם באמצעות רישום הערות במנהל, בחברה המשכנת ובאמצעות רישום משכון ובכך גרמו ל"תאונה משפטית". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הוכח בפניו שהמשיב 2 רכש את הנכס בתמורה מלאה ובתום לב, לאחר שבדק את הרישומים שנוגעים לזכויות בנכס באמצעות עורך דין, ולכן זכותו עדיפה.

3.

בהמשך לפסק הדין המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. עיכוב הביצוע התבקש בשני היבטים – החשש להעברת זכויות בנכס לצד שלישי ועיכוב ביצוע הפינוי של הנכס. בהקשר אחרון זה טענו המבקשים, כי תוצאת פסק-הדין תביא לפינויים מהנכס, שמשמש כחנות בה הם מחזיקים מזה כ-30 שנים. המבקש 2 טען, כי הוא מנהל בנכס חנות מכולת שכונתית ואלו בנו, מר יוסי ממן, מנהל בחלק משטחה של החנות מספרת גברים. כתוצאה מפסק-הדין, ככל שיפונו מהנכס, יגדע מטה לחמם של המבקש 2 ושל בנו ומכאן שנזקם גדול משמעותית מנזקו של המשיב 2 שהצהיר כי רכש את הנכס לצרכי השקעה. נטען, כי ככל שלא יינתן צו לעיכוב ביצוע פסק-הדין והמשיבים יהיו רשאים לפנות אותם מהנכס לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כמו כן נטען כי סיכויי הערעור על פסק-הדין טובים הרבה מעבר לדרוש, והמבקשים פירטו את עיקר השגותיהם כלפי פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי. המשיבים הכחישו את טענות המבקשים ועתרו לדחיית הבקשה. ביום 16.3.2022 הכריע בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע ודחה אותה. בית המשפט המחוזי, בהתייחס לסיכויי הערעור, סקר את עיקר קביעותיו בפסק-הדין, בין השאר, קביעתו כי עדויות המבקשים לא היו מהימנות ונמצאו בהן סתירות רבות. בנסיבות אלו, מצא כי הנימוקים אותם פירטו המבקשים לא מצביעים על סיכויי ערעור טובים. באשר למאזן הנוחות, הבהיר בית המשפט המחוזי כי לא מדובר במקום מגוריהם של המבקשים וכי טענתם המרכזית של המבקשים בעניין הנזק שצפוי להיגרם לפרנסתם נסתרה בעדותם לפיה החנות פונתה והם כלל לא נמצאים בה. בנוסף קבע, כי בנו של המבקש 2, יוסי ממן, הצהיר אמנם כי הוא מפעיל מספרה בחלק של כ-10 מ"ר מהחנות, אך לא ברור אם המשיך להפעיל אותה לאחר שהחנות נסגרה, ומכל מקום, הוא אינו צד לתיק ולא הוצגו ראיות שמעידות ולו לכאורה כי הוא בעל זכויות כלשהן בנכס. בנסיבות אלו מצא בית המשפט המחוזי כי גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים.

4.

המבקשים לא השלימו עם החלטת בית המשפט המחוזי ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשה שלפניי חוזרים המבקשים וטוענים לשני היבטיה של הבקשה - החשש מהברחה והנזק שייגרם להם מפינוים מהנכס. לטענתם, סיכויי הערעור טובים הרבה מעבר לדרוש בפסיקה לשם קבלת סעד של עיכוב ביצוע ואין מדובר בערעור משולל יסוד. בכל הנוגע למאזן הנוחות חוזרים המבקשים על שטענו לפני בית המשפט המחוזי – כי אם לא יעוכב פסק-הדין המשיב 2 צפוי לתפוס בנכס חזקה,

אז יגדע מקור הפרנסה של המבקש 2 שלא יוכל עוד לנהל את חנות המכולת ובכך אף יפגע "חופש העיסוק" שלו, ואף בנו, יפונה מהמספרה.

המבקשים טענו כי בנו של המבקש 2, מר יוסי ממן, הוא בגדר צד שלישי והדיון במאזן הנוחות מחייב גם בחינת האינטרס שלו והפגיעה הצפויה בו.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 בכל הנוגע לסעד של עיכוב הפינוי. בהקשר זה יפה לענייננו ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע למתן סעד זמני אלא במקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 5536/20 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' איטח , פסקה 9 (17.8.2020)). נקודת המוצא היא שהנטייה לעכב ביצועו של פסק דין שהורה על פינוי נכס מסחרי, כבענייננו, היא חלשה יותר בהשוואה לנטייה לעכב ביצועו של פינוי נכס המשמש למגורים (ראו: רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל אביב יפו , פסקה 15 (5.5.2013); רע"א 8841/15 יעקב נווה נ' ר.ב. אור דור בע"מ , פסקה 14 (22.1.2016)). ההנחה היא כי האינטרס של מבקש הסעד הזמני בנכס מקרקעין המשמש למסחר הוא עסקי-כלכלי בלבד ומשכך ניתן גם לפיצוי ( רע"א 4417/18

דן בבלפור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פסקה 28 (3.12.2018)). אכן, לעתים עשויה להיות הצדקה לעכב פינויו של נכס מסחרי בשים לב למאפייניו הייחודיים (שם), אולם במקרה דנן, המבקשים לא הצביעו על כאלו. ההיפך הוא הנכון. בענייננו, בית המשפט המחוזי פירט ונימק מדוע מצא כי טענת המבקש 2 לפיה פינויו מהנכס יגדע את מקור פרנסתו

היא חסרת כל בסיס, בין השאר לאור גרסתו שלו בדיון שהתקיים לפני למעלה משנה, ביום 24.1.2021, בו העיד " אני סגרתי עכשיו את החנות " ו" מכרתי את כל התכולה" (ראו עמ' 37 ש' 19 ואילך) . בבקשת רשות הערעור שלפניי המבקש 2 כלל לא מנסה ליישב את הדברים באופן שעדותו בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי תתאים בצורה כלשהיא לגרסתו במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהייתה לפני בית המשפט המחוזי. התצהיר אותו צירף לתמיכה בבקשת רשות הערעור הוא אותו תצהיר שצירף לבקשתו לעיכוב ביצוע שהייתה לפני בית המשפט המחוזי. מנימוקי בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על אינטרס ראוי להגנה שקיים לבנו של המבקש 2, מר יוסי ממן, שמטה את מאזן הנוחות לטובת היעתרות לבקשתם. אין לדעת אם אותו מר יוסי ממן עדיין מפעיל במקום מספרה זאת לאחר שחנות המכולת נסגרה ובשעה שלפי תצהיר המבקש 2, אביו, המשיבים כבר פעלו להחלפת המנעולים בחנות (ויצוין כי ממילא לא הוגש תצהיר שלו במסגרת ההליך שלפניי או בקשה להגשת ראיות נוספות);

הוא אינו בעל זכויות בנכס (וממילא לא נטען אחרת); לא ברור מכוח מה הוא החזיק או מחזיק בחלק מאותה חנות; הוא לא היה צד בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא ואינו צד להליך זה שלפניי.

זאת ועוד, דומה כי כל אותם נזקים שנוגעים לגדיעת מטה לחמם, אותם הגדירו המבקשים כ"בלתי הפיכים", הם בעיקרם כאלו שניתנים לפיצוי בכסף והמבקשים לא טענו (וממילא לא הוכיחו) שלא יוכלו להיפרע נזקיהם מהמשיבים, בהיבט זה, מקום בו הערעור יתקבל. בנסיבות אלה, איני מוצא מקום, בהקשר זה, להידרש לסיכויי הערעור (ראו: רע"א 4508/19 חכימי נ' עיריית בני ברק, פסקה 5 (7.7.2019); רע"א 6957/21

שלומי נכסים ויזום פרוייקטים (2015) בע"מ נ' נמרודי נגריית אור יהודה , פסקה 7 (21.10.2021); רע"א 1415/22 פלוני נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל , פסקה 8 (3.3.2022)).

6.

מבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, ייתכן ששונים הם פני הדברים בכל הנוגע לסעד של עיכוב הביצוע בהיבט של חשש הברחה. סעד זה במהותו הוא סעד זמני בערעור למתן צו איסור דיספוזיציה בנכס עד להחלטה בערעור. כך אתייחס אליו. לבקשה לסעד זה מתבקשת תשובת המשיבים.

סוף דבר

7.

בקשת רשות הערעור נדחית בכל הנוגע לעיכוב ביצוע הפינוי של הנכס.

ממילא, נדחית עמה גם הבקשה לסעד זמני (שהוכתרה כבקשה למתן צו עיכוב ארעי לביצוע פס"ד) בהקשר זה.

מתבקשת תשובת המשיבים, עד ליום 1.5.22, בכל הנוגע לסעד הזמני של איסור דיספוזיציה עד להחלטה בערעור.

בהינתן העובדה שצו איסור דיספוזיציה ניתן בזמנו בבית המשפט המחוזי ובהינתן הצהרת המשיבים, בתשובתם לבקשה בבית המשפט המחוזי, כי הטענה כי הם מתכוונים להבריח את הנכס הינה בגדר טענה תיאורטית חסרת כל בסיס, ישקלו המשיבים מתן הסכמה לסעד זה ללא צו להוצאות. מתן הסכמה כאמור תייתר הגשת תשובה.