רע"א 6219/19 חיה כהן נ. מטרו אופנה בע"מ

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.9.2019 (ע"א 1300-09-19, השופט ר' כרמל ). בית המשפט המחוזי קיבל בקשה לעכב את ביצועו של פסק דין שנתן בית משפט השלום בירושלים ביום 1.8.2019 (ת"א 23912-12-14, השופטת מ' שרביט ).

2.

המבקשת היא הבעלים של נכס מסחרי בירושלים (להלן: הנכס ), והמשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) הם שוכריו בעבר. בתמצית יצוין כי, בין הצדדים התגלע סכסוך שנסב על הפרות נטענות של חוזה השכירות בנכס (להלן: החוזה ). בעקבות זאת נדונה תביעת פינוי ביחס לנכס (שפונה בינתיים בהסכמת הצדדים ועניינה כשלעצמו אינו בפנינו), וכן תביעות כספיות הדדיות.

3.

התביעות הכספיות (תביעה שהגישה המבקשת ותביעה שכנגד שהגישו המשיבים) נדונו יחד בבית משפט השלום, כאשר הדיון התמקד בעיקרו של דבר בשאלת גובהו של הפיצוי המוסכם לפי החוזה. החשוב לענייננו הוא שבית משפט השלום קיבל את התביעה הכספית שהגישה המבקשת ודחה את התביעה שכנגד שהגישו המשיבים. בהתאם לכך, הורה בית משפט השלום על תשלום הפיצוי המוסכם על-פי חוזה השכירות בהתאם לאמור בפסקה 23 לפסק דינו, וכן על תשלום דמי שכירות חוזיים עבור חלק מן התקופה.

4.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 5.8.2019 נעתר בית משפט השלום לבקשה שהגישה המבקשת למתן סעד זמני להבטחת תשלום הסכום שנפסק לזכותה, והורה על עיקול דירת מגורים שבבעלות המשיבים בתל אביב.

5.

ביום 1.9.2019 הגישו המשיבים ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, ובד בבד הגישו בקשה לעיכוב ביצועו עד להכרעה בערעור. בבקשתם טענו המשיבים, בעיקרו של דבר, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן החיוב הכספי שהוטל עליהם, בסך של כ-1,865,635 שקלים, עלול לגרום להם לקריסה כלכלית. כן נטען כי די בדירה שהוטל עליה עיקול זמני על מנת להבטיח למבקשת מקור שתיפרע ממנו ככל שיידחה ערעורם של המשיבים. המבקשת התנגדה לכך וטענה, כי סיכויי הערעור קלושים וכי אין הצדקה לעכב פסק דין כספי שאינו בלתי הפיך במהותו, במיוחד בהתחשב ביכולותיה הכלכליות של המבקשת.

6.

ביום 9.9.2019 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה בכפוף לכך שהמשיבים יפקידו 35% מהסכום שנפסק על-ידי בית משפט השלום. בהחלטה צוין כי ניתנה הדעת לכך שמדובר בחיוב כספי ולסיכויי הערעור.

7.

הבקשה שבפני מכוונת כנגד החלטה זו. בעיקרו של דבר מלינה המבקשת על כך שההחלטה אינה מנומקת די צרכה, וטוענת כי די בכך כדי להצדיק התערבות בה. בנוסף, שבה המבקשת על טענותיה בדבר סיכויי הערעור ובדבר היותו של פסק הדין המעוכב כספי – קרי כזה שככלל הנטייה איננה להורות על עיכובו. בהקשר זה הוטעם גם כי לא נטען כלל שהמבקשת לא תוכל להשיב את הכספים שנפסקו אם ערעורם של המשיבים יתקבל.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, אני סבורה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה החלה בנוגע לבקשות רשות ערעור על החלטת ביניים שעניינה עיכוב ביצועו של פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום היא מצמצמת. בית משפט זה ייטה לריסון בקבלתן של בקשות מסוג זה ויעשה כן במקרים שבהם התערבותו נדרשת על מנת למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו: רע"א 2983/15

בוסקילה נ' מנהל מקרקעי ישראל – מחוז תל אביב , פסקה 14 (20.5.2015); רע"א 6859/19 כהן נ' לוינשטיין נכסים תחנה בע"מ , פסקה 6 (24.10.2019)). לא השתכנעתי שהמקרה העומד בפני הוא כזה. בהינתן שהוטל עיקול זמני על דירת המשיבים וזה עודו בתוקף, וכן שעיכוב הביצוע הותנה בהפקדת סך של 35% מזה שנקבע בפסק הדין, נחה דעתי כי החשש מפני קושי במימוש פסק הדין קיבל מענה הולם. למעשה, אף לא באמות מידה אלה מיקדה המבקשת את טענותיה. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו הוצאות.