בע"מ 1469/15 פלוני נ. פלוני

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 25.2.2015 (ע"ר 8490-01-15, השופט ד' צרפתי ) וכן בקשה לסעד זמני שהוגשה בד בבד עמה. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי ערעור שהגישו המבקשים על שתי החלטות של רשם בית המשפט המחוזי בנצרת, שתיהן מיום 4.1.2015 (עמ"ש 42085-11-14, הרשם ס' דבור ) – החלטה שדחתה בקשה שהגישו המבקשים לפטור מהפקדת ערבון במסגרת ערעור שהגישו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 14.9.2014, והחלטה נוספת שדחתה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין זה (תמ"ש 40439-09-12, סגן הנשיא א' זגורי ).

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשים, שהם בני זוג, מתגוררים החל משנת 1985 בדירה בנצרת עילית (להלן: הדירה ). דירה זו הייתה רשומה על שם אביהן המנוח של המבקשת 2 והמשיבה, אשר נפטר בספטמבר 2008 (להלן: המנוח ). המנוח הותיר אחריו צוואה, שבה הוכרה המשיבה כיורשת נכסיו בבלעדיות. זמן קצר לאחר מותו של המנוח, חתמו כלל היורשים על-פי דין, לרבות המבקשת 2, על תצהיר תמיכה בבקשה לקיום הצוואה, אשר בו נכתב במפורש כי היורשים מסכימים לכך שהמשיבה תירש את נכסי המנוח בבלעדיות ושהדירה תעבור לבעלותה. בהמשך לכך, נרשם צו קיום הצוואה בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, והזכויות בדירה נרשמו על שם המשיבה.

3.

ביום 20.9.2012 הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידם של המבקשים מהדירה בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 40439-09-12). ביום 14.3.2013 הגישה המשיבה תביעה נוספת ובה עתרה לחייב את המבקשים בכספים שהם חבים לה, בין היתר בגין דמי שכירות, וזאת מכוח הסכם שכירות שנעשה בין המשיבה למבקשים ותוקפו פג ביום 8.9.2009 (תמ"ש 40085-08-13). ביום 27.8.2013 הגיש המבקש 1 תביעה שכנגד נגד המשיבה. בתביעה זו טען המבקש 1 כי ביום 26.2.2004 נכרת בינו לבין המנוח הסכם שבו התחייב האחרון להעניק לו את הדירה במתנה. על בסיס זה, עתר המבקש 1 לכך שבית המשפט לענייני משפחה ייתן פסק דין המצהיר עליו כבעלים של הדירה (תמ"ש 27530-03-13).

4.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ניתן ביום 14.9.2014 בשלושת ההליכים שנזכרו לעיל במאוחד. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת המבקשים לפיה נחתם הסכם מתנה בין המנוח לבין המבקש 1 ביחס לדירה. בית המשפט לענייני משפחה התבסס, בין היתר, על חוות דעתו של מומחה שמונה מטעמו באשר לטיבה של החתימה שנחזתה להיות חתימתו של המנוח. חוות הדעת קבעה כי החתימה על הסכם המתנה הנטען אינה נראית אותנטית, וכי אין לשלול את האפשרות שהמבקש 1 הוא שזייף את החתימה. כן ציין בית המשפט לענייני משפחה כי בהסכם המתנה שהוצג מטעם המבקשים נכתב כי ייחתמו ייפויי כוח מכוחו, אך אלה אינם בנמצא, ובפועל אף לא נעשה כל רישום זכויות על-פי ההסכם הנטען. בית המשפט לענייני משפחה אף ציין כי עורך הדין אשר ערך לכאורה את ההסכם לא הובא למתן עדות.

5.

בסיכומו של דבר, בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתם של המבקשים לסעד הצהרתי, קיבל את תביעת המשיבה לסילוק ידם של המבקשים והורה על פינויים של המבקשים מן הדירה עד ליום 9.11.2014. עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה לא קיבל את טענותיה הכספיות של המשיבה ודחה את תביעתה בעניין זה.

6.

המבקשים הגישו ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, ובצדו גם בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטתו מיום 20.11.2014 הורה רשם בית המשפט המחוזי, במעמד צד אחד, על עיכוב ביצוע של הפינוי עד למתן החלטה אחרת (הרשם ס' דבור ). ביום 24.11.2014 העמיד הרשם דבור את סכום הערבון שעל המבקשים להפקיד לצורך הגשת הערעור על סך 15,000 שקל. ביום 10.12.2014 החליפו המבקשים את ייצוגם, ובסמוך לאחר מכן הגישו בקשה לפטור מהפקדת ערבון.

7.

כאמור, ביום 4.1.2015 נתן הרשם דבור שתי החלטות בעניינם של המבקשים – באחת מהן דחה את הבקשה לפטור מערבון ובאחרת דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים. באשר לעיכוב הביצוע, נקבע כי סיכויי הערעור אינם טובים דיים לצורך היענות לבקשה, בה בשעה שהנזק אשר ייגרם למבקשים כרוך לכל היותר באי נוחות זמנית. כן נקבע כי מדובר במצב שניתן יהיה להחזיר לקדמותו ככל שיתקבל הערעור, וכי מול מגוריהם של המבקשים בדירה יש להציב את זכותה של המשיבה, בשים לב לטענתה כי היא מעוניינת לשוב מצרפת, שבה היא מתגוררת, ולעשות שימוש בדירה לצורכי מגוריה בישראל.

8.

ביום 5.1.2015 הגישו המבקשים, באמצעות בא-כוחם החדש, ערעור על שתי החלטות אלו לבית המשפט המחוזי, וכן בקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה עד להחלטה בערעור שהגישו. ביום 12.1.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע (השופט ד' צרפתי ). בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי סיכויי הערעור אינם גבוהים וכי המבקשים לא הוכיחו שייגרם להם נזק בלתי הפיך. ביום 25.2.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על שני חלקיו, הן ביחס לפטור מערבון והן ביחס לעיכוב הביצוע. ביחס לעיכוב הביצוע קבע בית המשפט המחוזי כי לא ראה לנכון לשנות מהחלטתו מיום 12.1.2015. על פסק דין זה נסבה בקשת רשות הערעור שלפני, בכל הנוגע לעיכוב פינויים של המבקשים מן הדירה.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

9.

המבקשים טוענים בפני כי בקשות מסוג זה, הנוגעות לעיכוב ביצוע פסק דין, יש לבחון לגופו של עניין, וכי לא חלות עליה אמות המידה שהותוו בפסיקה לצורך דיון בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בהמשך לכך, טוענים המבקשים כי התנאים הנבחנים ברגיל לצורך קבלת החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין, קרי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, נוטים לטובתם. לטענתם, כלל ידוע הוא שבפינוי דירת מגורים מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לעברו של מבקש העיכוב, מלבד במקרים חריגים, וכי יש להיענות לבקשה כזו אף כשסיכויי הערעור אינם גבוהים. המבקשים מציינים כי בית המשפט לענייני משפחה עמד על כך שהמשיבה מתגוררת בצרפת, בעוד הם מתגוררים בדירה למעלה משלושים שנה. לטענתם, המשיבה שוהה גם כעת בצרפת, ואף לא התייצבה לדיון בפני בית המשפט המחוזי ביום 25.2.2015 מטעם זה. לכן, לשיטת המבקשים, הנזק שייגרם להם מביצוע הפינוי גדול מזה שייגרם למשיבה, וככל שייגרם נזק כזה, הרי שהוא זמני וממוני בלבד, כך שניתן יהיה לפצות עליו בדיעבד. באשר לסיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי יש להתחשב בכך שבא-כוחם החדש מתעתד להגיש בקשה להתיר להם להגיש הודעת ערעור מתוקנת. בהקשר זה, בא-כוח המבקשים עומד על כך שקודמו היה צריך להעלות טענה בדבר רשות בלתי הדירה שניתנה למבקשים בדירה שבה הם מתגוררים כאמור מעל שלושים שנה. בנוסף על כך, המבקשים סבורים כי הערעור שהגישו, גם במתכונתו הנוכחית, מעורר שאלות משפטיות שביחס אליהן אין יתרון לערכאת הערעור על פני הערכאה הדיונית. בהקשר זה, המבקשים ממקדים טענותיהם בכך שלא התאפשר להם לחקור בחקירה נגדית את העד המומחה (בשל כך שלא הציגו לו שאלות הבהרה), בכך שנפלו פגמים, לטענתם, בתרגום של הדיון למשיבה, שהיא חירשת-אילמת הדוברת את שפת הסימנים הנוהגת בקרב דוברי צרפתית, ובכך שהמשיבה לא הגישה סיכומיה בכתב לאחר הדיון, וחרף זאת בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אין להיענות לתביעה ההצהרתית של המבקשים. כמו כן, מעלים המבקשים טענות ביחס לקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה באשר לכך שידעו על הצוואה ולא התנגדו לקיומה. לטענתם, הדבר נובע מכך שידעו כי עומד להם הסכם המתנה הנטען.

10.

בהחלטתי מיום 1.3.2015 הוריתי על מתן תשובה לבקשת רשות הערעור, וכן הוריתי על מתן צו ארעי לפיו יעוכב פינויים של המבקשים מהדירה עד למתן החלטה אחרת.

11.

ביום 8.3.2015 הגישה המשיבה את תשובתה, ובה טענה כי יש לדחות את שתי הבקשות, שבמהותן הן, כך נטען, אותה בקשה עצמה.

12.

ראשית, המשיבה טענה כי מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תתאפשר רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה עקרונית וכללית, וכי שאלה כזו אינה מתעוררת בענייננו. המשיבה הוסיפה וטענה שהמבקשים טרם הפקידו ערבון בבית המשפט המחוזי לצורך הדיון בערעור, ושכבר מטעם זה דין בקשתם להידחות.

13.

שנית, המשיבה טענה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור גם לגופה. לטענת המשיבה, סיכויי הערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הם נמוכים, שכן הוא מבוסס בעיקרו על ממצאים שבעובדה ובמהימנות. המשיבה הדגישה עוד כי בית משפט לענייני משפחה קבע שהסכם המתנה אינו אותנטי, וכי המבקש 1 נטל ככל הנראה חלק בזיוף חתימתו של המנוח. המשיבה עמדה על כך שתביעת הפינוי הוגשה בחודש ספטמבר 2012, וכי התמשכות ההליכים עומדת בניגוד לכוונת המחוקק באשר להליכים הנוגעים לפינוי מושכר, כפי שזו באה לידי ביטוי בפרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המשיבה הוסיפה וטענה כי מאזן הנוחות במקרה זה נוטה לטובתה, וכי העובדה שהמבקשים גרים בדירה מזה שנים רבות נבעה מרשות שנתן להם המנוח, בשל קשיים כלכליים שנקלעו אליהם, רשות אשר בוטלה, כך נטען, עם מותו. המשיבה הצביעה על כך שבעת האחרונה החליטה לעלות ארצה, ואף הגיעה לארץ בסמוך למועד הפינוי, אך נאלצה לשהות אצל קרובי משפחה כיוון שהמבקשים לא פינו את הדירה האמורה כפי שהורה להם פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. המשיבה טענה עוד כי למבקשים יש אפשרות כלכלית לשכור דירה חלופית, וכי יש לתת את הדעת לכך שהמבקשים החלו לפעול לצורך עיכוב ביצוע הפינוי רק לאחר המועד שנקבע לכך, וכאשר החלו הליכים של הוצאה לפועל כנגדם.

14.

ביום 12.3.2015 אישרתי למבקשים, בהסכמת המשיבה, להגיש תגובה קצרה לתגובה שהגשיה האחרונה, וזאת עד ליום 15.3.2015. תגובה זו הוגשה רק ביום 16.3.2015, ובה חזרו המבקשים על טענתם לפיה סיכויי הערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אינם קלושים ואף מאזן הנוחות נוטה לטובתם. המבקשים חזרו וטענו גם כי אין להחיל על בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים הנוגעת לסעד זמני את אמות המידה החלות באופן רגיל על בקשות ב"גלגול שלישי" שהותוו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ).

דיון והכרעה

15.

לאחר שבחנתי את הדברים, הגעתי לכלל דעה שדין הבקשה לרשות ערעור להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני.

16.

הבקשה לעיכוב הביצוע של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה נבחנה כבר על ידי שתי ערכאות – בהחלטתו של רשם בית המשפט המחוזי ובערעור שהוגש על החלטה זו לשופט בית המשפט המחוזי. על כן, נכון להחיל על הדיון בה את אמות המידה שהותוו לצורך דיון ב"גלגול שלישי" בעניין חניון חיפה , ולא אמות מידה אחרות שהוחלו במצבים אחרים (ראו והשוו: רע"א 3779/13 יעקובי נ' תעשה , פסקה 10 (28.7.2013); רע"א 476/15 פלונית נ' פלונית , פסקה 13 (9.2.2015); לגישה נוספת ראו: רע"א 1914/05 חאבני (הללי) נ' אטבליסמנט ניהול חברה זרה רשומה בישראל , פסקה ג (21.8.2005); בע"ם 7081/14 עזבון המנוחה פלונית נ' פלוניות , פסקה ח (30.10.2014)).

17.

החלתן של אמות המידה שהותוו בעניין חניון חיפה מובילה למסקנה כי המקרה דנן לא מעורר שאלה כללית ועקרונית, וכי אף לא ייגרם למבקשים עיוות דין חמור בשל כך שבית משפט זה לא יתערב. אכן, פינוי מדירת מגורים הוא צעד קשה (גם כשהוא הפיך), כך שכל החלטה עליו חייבת להיעשות בכובד ראש. אולם, שתי ערכאות קודמות בחנו את הפינוי האמור על-פי המבחנים שהותוו לכך בדין, ומצאו כי אין מקום לעכבו בנסיבות העניין. בשיקול דעת זה לא מצאתי לנכון להתערב בשלב זה ונוכח אמות המידה שצוינו לעיל. מסקנה זו מתחזקת כאשר נותנים את הדעת לכך שהכרעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, העומדות ביסוד ההליכים כולם, התבססו על ממצאי עובדה וקביעות באשר למהימנות.

18.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית עמה גם הבקשה לסעד זמני, ומבוטל הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 1.3.2015. בשים לב למכלול הנסיבות, המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 שקל.