רע"א 8169/11 רחל רוה נ. הבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.9.2011 ב-ת"א 11121-06-11 שניתנה על ידי סגן הנשיאה, השופט י' זפט בה נדחתה בקשה לעיכוב הליכי פינוי בית המגורים של המבקשים בתיק הוצל"פ 13-12252-10-

עד להכרעה בתביעה שהגישו נגד המשיב 1.

העובדות הצריכות לעניין

1.

המבקשים מחזיקים בנחלה 68 במושב שדה אליעזר. בשנים 2006-2002 נטלו המבקשים מהמשיב 1 (להלן:

הבנק ) שלוש הלוואות שלהבטחת פירעונן שעבדו את זכויותיהם בנחלה. משלא עמדו המבקשים בפירעון ההלוואות, נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש השעבוד. המשיבה 2 מונתה לכונסת נכסים וניתן צו פינוי ליום 28.6.2011 (הבנק וכונסת הנכסים יכונו להלן: המשיבים ).

2.

המבקשים הגישו כתב תביעה כנגד הבנק, בו עתרו לסעד הצהרתי לפיו תחולת המשכון הוגבלה לבית המגורים, בן חמישה חדרים, בשטח של 168 מ"ר בגוש 13958 חלקה 68 וכי לבנק אין זכות לפעול למימוש הנחלה כולה. בנוסף עתרו המבקשים לסעד הצהרתי בעניינים הנוגעים לגובה החוב לבנק ולתנאי ההלוואות. תחילה הוגשה התביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, אולם בהמשך הועבר הדיון לבית המשפט המחוזי לו נתונה הסמכות העניינית. כשבית משפט השלום, העביר את התיק לבית המשפט המחוזי, הוא הורה גם על מתן צו ארעי שיעמוד בתוקפו על להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי (ראו: ת"א 11121-06-11 החלטה מיום 24.7.2011).

החלטת בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי קיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לסעד הזמני אותה הגישו המבקשים לבית משפט השלום לעיכוב הליכי פינוי בית המגורים. בית המשפט דחה את הבקשה. תחילה קבע בית המשפט כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה בעת כריתת הסכמי ההלוואות והמשכון הסכימו הצדדים על שיעבוד בית המגורים בלבד ולא על כלל הזכויות בנחלה. לביסוס טענתם הסתמכו המבקשים על חוות דעת של שמאי שהעריך את הנכס לצורך קבלת ההלוואה, המתייחסת לשווי הבית בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להסתמך על חוות הדעת לצורך קביעת כוונת הצדדים ביחס למהות הנכס המשועבד, שכן השומה בוצעה לפי בקשת המבקשים ולא לפי הנחיית הבנק, ובהתחשב בגובה ההלוואה שהתבקשה (450,000 ש"ח) סביר להניח שדי היה לבנק בהערכת שווי בית המגורים בסך מיליון ש"ח, ועל כן הסתפק הבנק בחוות הדעת כבסיס למתן ההלוואה ולא נזקק להערכת שווי כל הנחלה.

4.

בית המשפט קבע, כי המסמכים השונים תומכים בעמדת המשיבים. בין המסמכים עליהם הסתמך בית המשפט המחוזי היו: ההתכתבויות בין הצדדים מהן עולה כי המבקשים התייחסו לנחלה כולה; נספח להסכם ההלוואה ממנו עולה כי לא מדובר בשעבוד של בית הבנוי על הנכס בלבד אלא בנכס הידוע כחלקה 68 גוש 13985 מס' 68 ובו דירה בת חמישה חדרים. כן הסתמך בית המשפט על אישור שניתן לבנק ממינהל מקרקעי ישראל (להלן גם: המינהל ) ביום 13.11.2002 בו התחייב המינהל כלפי הבנק, לא לאשר העברת זכויות ללא אישור הבנק ב"מגרש". המגרש הוגדר כזכויות המבקשים מכוח הסכם משבצת, הכוללות בין היתר, משק מס' 68 בשטח של 2,000 דונם בערך. בית המשפט קבע כי אילו היתה כוונת המבקשים לשעבד רק את הבית, מדוע הסכימו ליתן לבנק התחייבות של המינהל המתייחסת למשק כולו?

5.

בנוסף, נקבע כי המשק הינו יחידה כלכלית אחת ולא ניתן לממש את הבית לבדו ולמכרו כיחידה נפרדת. בית המשפט קבע כי אין זה סביר לייחס לצדדים כוונה לערוך שיעבוד חסר ערך שלא ניתן לממשו.

6.

לאור האמור, קבע בית המשפט כי המבקשים לא הראו סיכוי ממשי להצליח בתביעתם.

7.

בהתייחס למאזן הנוחות, קבע בית המשפט כי אין חולק כי פינוי בית מגורים כרוך בנזק רב. כן נקבע כי שווי הנחלה במקרה דנן עולה משמעותית על גובה החוב ואם יעוכבו הליכי המימוש יהיה בתמורה שתתקבל כדי לכסות את החוב לבנק, עם הריבית שתתוסף (בהנחה שההליכים יסתיימו בתוך תקופה סבירה). למרות זאת, נקבע כי אין להורות על עיכוב הליכי המימוש שכן אין ממש בתביעה, עליה נסמכת בקשת המימוש, ובמצב דברים זה המימוש רק מתעכב ואינו נמנע. המבקשים העלו טענה לפיה קיימת אפשרות לפצל את הנחלה, באופן שהחלק בנחלה המיועד למגורים יפוצל, וכי אם אפשרות זו תמומש – די יהיה במימוש בית המגורים והחלקים הצמודים לו כדי לפרוע את חובם למשיב. בעניין זה קבע בית המשפט, כי נכון אמנם לבחון אפשרות זו בטרם מכירת הנחלה, ואולם, בתקופה הארוכה מאז החלו קשייהם הכלכליים של המבקשים הם לא נקטו פעולות כלשהן בכיוון של פיצול הנחלה והפרדת הקטע המיועד למגורים. לא הוגשה בעניין זה בקשה למינהל או למושב ולא הוכנה תכנית פיצול. כן נמצא, כי כבר בשנת 2006 הודיעה המבקשת 1 כי בכוונת המבקשים למכור את הנחלה ולממן מהתמורה את סילוק כל המשכנתאות ועל סמך הצהרה זו הסכים הבנק לדחות את התשלומים, אולם הבטחת המבקשים לא קוימה. בנסיבות אלה, נקבע כי מאזן הנוחות נוטה נגד מתן הצו המבוקש.

8.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי ועמה בקשה לסעד זמני. בהחלטתי מיום 10.11.2011 קבעתי כי אין מקום ליתן סעד זמני שכן פינוי בית המגורים נקבע ליום 30.11.2011. החלטתי בבקשה ניתנת היום, לאחר קבלת תגובה ובטרם הגיע מועד הפינוי.

הטענות בבקשה

9.

המבקשים טוענים כי יש להם זכויות בר רשות בנכס שהוא נחלה במושב שדה אליעזר בגליל העליון, שמספרה במינהל מקרקעי ישראל הוא 68. נטען, כי חלק קטן של הנחלה נמצא בגוש 13985 בעוד שרובה נמצא בגוש אחר שמספרו 14412 חלקה 27. החלקה הנמצאת בגוש 13985 כוללת את חלקת המגורים עליה בנוי בית המגורים ובהמשכה חלקה חקלאית. המבקשים מציינים כי במסגרת התביעה שהוגשה נגד הבנק טענתם היא כי זה האחרון משכן רק חלק מהנחלה, קרי את בית המגורים והמגרש עליו הוא בנוי, ואולם הבנק החל בהליכי מימוש על כל הנחלה.

10.

לטענת המבקשים, בית משפט השלום, אליו הוגשה כאמור הבקשה תחילה, קבע בהחלטתו מיום 24.7.2011 כי הצו הארעי יוותר על כנו עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי. לטענתם, המשיבים לא הגישו לבית המשפט המחוזי כל בקשה לדון מחדש בצו המניעה, ובית המשפט המחוזי הכריע מחדש מיוזמתו בבקשת המבקשים לצו מניעה. עוד נטען, כי הדיון שהתנהל בבית המשפט המחוזי נערך בחופזה ושלא כהלכה.

11.

לטענת המבקשים שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה לתביעה אין סיכוי של ממש. המבקשים מציינים כי מדובר בשלב של סעד זמני, כאשר טרם הוגש כתב הגנה וכי בשלב זה כל שהיה עליהם להוכיח הוא כי קיימת עילת תביעה. הערכת סיכויי התביעה צריכה היתה להיעשות בשלב זה באורח לכאורי בלבד.

12.

המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא דן בעילה המרכזית שבתביעה שעניינה מה נרשם בפועל במסמכי המשכון ומהו היקף המשכון שנרשם ולא בחן את המסמכים השונים בעניין זה.

13.

בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות כתב ההתחייבות של המינהל. המינהל הנפיק לבנק 3 כתבי התחייבות דומים לרישום משכנתא בעתיד. בית המשפט המחוזי ציין כי על פי ההתחייבות משק מס' 68 הוא בגודל 2,000 דונם בעוד שבכתב התחייבות נכתב שגודלו 2 דונם (2.000). מכאן, שלטענת המבקשים השאלה הרטורית המופיעה בהחלטת בית המשפט "מדוע הסכימו ליתן לבנק התחייבות המתייחסת למשק כולו" לא היתה נכונה. כל שהתחייב המינהל כלפי הבנק הוא לרשום לטובתו משכנתא, לכשיירשמו הזכויות בלשכת המקרקעין, על מגרש של לא יותר מ-2 דונם לערך. עוד נטען בהקשר זה, כי שגה בית המשפט בקביעתו לפיה מספרה של כל נחלה מציין את השטח שהוקצה לנחלה כולה.

14.

לטענת המבקשים שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות מפת המדידה ובקביעה כי לא הוצג אישור להגדרת כל הנחלה. בית המשפט קבע כי עיון במפת המדידה מלמד כי שטחה של חלקה 68 הוא 11.642 דונם ושטח אזור המגורים הוא 3.003 בלבד. לפיכך, נקבע כי מפת המדידה מפריכה את טענת המבקשים לפיה חלקה 68 מגדירה את השטח שהוקצה למגורים. נטען, כי עיון במפה מלמד כי אין בה מדידה של כל הנחלה אלא רק של חלקת המגורים ותכליתה צעד ראשון לקידום פיצול ומכירת בית המגורים. בהקשר זה אף נטען, כי שגה בית המשפט בקביעתו כי לא ניתן לממש את הבית לבדו ולכן אין זה סביר כי הצדדים ביקשו לערוך שיעבוד חסר ערך. המבקשים טוענים כאמור כי המסמכים השונים תומכים בטענתם. כן נטען, כי בכל אחד ממועדי רישום המשכון, בשנים 2002, 2004 ו-2005 היתה קיימת אפשרות לפיצול הנחלה.

המבקשים אף טוענים כי שגה בית המשפט בקביעתו לפיה הם לא נקטו פעולות כלשהן לפיצול האזור בנחלה המיועד למגורים. נטען כי מדובר בנכס הנתון תחת צו כינוס נכסים ולכן כל פנייה למינהל צריכה להיעשות באמצעות המשיבה 2 ובהסכמתה. המבקשים טוענים כי הם עשו כל שיכלו מבחינתם, קרי מדידת חלקת המגורים על ידי מודד מוסמך.

15.

עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקביעתו לפיה בשנת 2006 הודיעה המבקשת שבכוונתם של המבקשים למכור את הנחלה ולסלק את המשכנתאות וכי על סמך הצהרת כוונת זו דחה הבנק את התשלומים ועיכב את פנייתו לבית המשפט. על פי הנטען, המבקשים אכן רצו בזמנים שונים למכור את הנחלה כולה ובכך לסיים גם עם תשלום ההלוואות, ואולם לטענתם, בשום מסמך לא הוכח קשר בין רצונם זה, לבקשת הבנק או דרישתו בשנת 2006. לטענת המבקשים, רק בחודש ספטמבר 2010 הם חדלו לראשונה לשלם תשלומי הלוואות לבנק. כן נטען, כי הרקע לדחיית התשלומים בשנת 2006 היה מלחמת לבנון השנייה, שאילצה את המבקשת 1 לסגור את משרדה בכרמיאל. המבקשים פנו לבנק שנעתר לבקשתם לדחיית התשלומים. זאת ועוד, המבקשים מציינים כי הם היו אלו שפנו לבנק באוקטובר 2010 בבקשה לפתוח בהליכי מימוש בית המגורים

על מנת למכור אותו ולסלק בתמורתו את החובות, ואילו המשיבה 2 ביקשה מינוי למכירה ומימוש כל הנחלה על כל הזכויות בה, לרבות זכויותיהם של ילדי המערערים הנגזרות מזכויותיהם בנחלה.

16.

בהתייחס למאזן הנוחות, נטען כי אם התביעה תמצא צודקת הם לא יוכלו להחזיר את המצב לקדמותו ולשוב לגור בביתם במושב והנזק שייגרם להם הוא בלתי הפיך. לטענתם, שוויו של בית המגורים הינו כפול מהחוב הנדרש על ידי הבנק. על פי הנטען, הבנק לא הביא ראיות, ולו לכאורה, לביסוס נזקים שעלולים להיגרם לו. נטען כי מובטחת לבנק גם הרבית, והנכס ממושכן רק לטובתו. המבקשים חוזרים ומציינים כי הם היו אלה שפנו לבנק בבקשה למימוש המשכון, אלא שהמשיבה 2 ביקשה שהנחלה כולה תימכר. כן נטען, כי המשיבה 2 התנגדה לבקשתם של המבקשים למכר עצמי רק של הבית.

תגובת המשיבים

17.

המשיבים טוענים כי נכון להיום גובה החוב של המבקשים עומד על למעלה מ-787,000 ש"ח וכי הבנק ממתין משנת 2006 שהמבקשים יממשו את הנכס המשועבד על ידי מכירתו, כפי שביקשו. החל משנת 2010 החל הבנק לנקוט בהליכים משפטיים למימוש הנכס של המבקשים אשר אחד מהם נמצא בהליכי פשיטת רגל ונגד השנייה מתנהל תיק איחוד בלשכת ההוצאה לפועל. על פי הנטען, המבקשים לא פעלו למכירת הנכס בעצמם, על אף ארכות שניתנו להם, הם אינם משלמים את חובם ועוסקים בהגשת בקשות סרק שכל מטרתן היא לעכב את מימוש הנכס המשועבד. בעניין זה אף נטען, כי על הנכס רובצים עיקולים נוספים לטובת נושים שונים ובמצב דברים זה ממילא אין המבקשים יכולים לפעול למכירת הנכס בעצמם אלא באמצעות הליך הכינוס. עוד נטען, כי במידה ויעוכבו הליכי המימוש קיים חשש ממשי כי הנכס ימומש על ידי נושה מובטח אחר.

18.

המשיבים מוסיפם וטוענים כי המבקשים מעולם לא העלו בפני הבנק כל טענה בדבר היקף המשכון או טענה לפיה בית המגורים בלבד שועבד לטובתו. נטען, כי בכל פניותיהם לבנק, במשך השנים, ציינו המבקשים כי הנחלה משועבדת לטובת הבנק, תוך שהם מציינים את שוויה וגודלה של הבטוחה, במטרה לקבל הלוואות נוספות בגין נכס זה.

19.

עוד נטען, כי אין כל אפשרות מעשית לפצל את הנחלה. אמנם קיימת החלטה של מינהל מקרקעי ישראל בדבר אפשרות פיצול בנחלות (החלטה מס' 979) ואולם על פי הנטען, אין הוראות ליישום החלטה זו. גם אם קיים הליך כזה, מדובר בהליך ארוך ומסורבל אשר ייקח מספר שנים, והדבר יגרום לבנק לנזקים עצומים. המשיבים טוענים כי התנהלותם של המבקשים לוקה בחוסר תום לב, שכן לא ייתכן שהמבקשים ובעיקר המבקשת 1, עורכת דין במקצועה, נטלו הלוואות מהבנק כנגד שעבוד הבית בלבד, כאשר הם יודעים כי לא ניתן יהיה לממש את המשכון בשל העדר אפשרות לפצל את הנחלה.

20.

בנוסף, נטען כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה הדיון בבית המשפט המחוזי בצו המניעה הזמני, היה מיוזמתו של בית המשפט. נטען, כי בית משפט השלום דן אך ורק בשאלת הסמכות ולא דן לגופו של עניין בבקשה לסעד הזמני. כל שנקבע הוא שהצו הארעי יוארך עד להכרעת בית המשפט המחוזי. נטען כי ביום 23.8.2011 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה בה התבקש בית המשפט לקבוע מועד דיון בצו המניעה במעמד הצדדים (בקשה שלטענת המבקשים לא הומצאה להם). כן נטען, כי המבקשים לא העלו כל טענה בעניין זה בדיון שהתקיים בפני השופט זפט ולפיכך הם מנועים מלטעון טענה זו בבקשה שלפניי.

21.

על פי הנטען, כל המסמכים בתיק מעידים כי כוונת הצדדים היתה לשעבד את כל הנחלה ולא את בית המגורים בלבד. כן נטען, כי בית המשפט לא רק שלא התעלם מן המסמכים, אלא אף ציטט חלקים מהם בהחלטתו.

22.

בנוסף, נטען כי ספק אם מכירת בית המגורים תכסה במלואה את החוב לבנק, בעיקר נוכח העובדה שהליכי המימוש מעוכבים והחוב הולך וגדל. מאידך, נטען כי אם טענות הבנק תתקבלנה במלואן ויתברר כי שווי המקרקעין הוא כנטען על ידי המבקשים, הרי שלאחר מכירת הנכס יוכלו המבקשים לרכוש בית חלופי ביתרה שתיוותר.

23.

לבסוף, נטען כי חלק מהמסמכים שצורפו לבקשה הנוכחית לא היו מונחים בפני בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

24.

עיינתי בבקשה ובתגובה על נספחיהן. לפנים משורת הדין עיינתי גם בתגובה לתשובה, אף שלא היה מקום לצרפה לבקשה להגישה. בסופו של יום, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הסעד המבוקש בבקשה שלפניי הוא להורות על עיכוב הליכי פינוי של בית המגורים . סעד זה עמד גם בבסיס הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי. אכן, כאשר מוגשת לבית המשפט בקשה מעין זו בית המשפט שוקל אותה בכובד ראש ובמקרים רבים נמצא כי מאזן הנוחות נוטה לעבר עיכוב פינוי בית המגורים עד לסיומו של ההליך המשפטי (ראו: ע"א 6139/11 עזרן נ' בנק הפועלים , בפסקה ט' (טרם פורסם, 1.9.2011)). ואולם, עיון בבקשה שלפניי מלמד כי המבקשים אינם חולקים על כך שבית המגורים (להבדיל מהנחלה כולה) שועבד לבנק. דומה כי אין גם מחלוקת כי למבקשים חוב כלפי הבנק אותו אין ביכולתם לפרוע. מעבר לכך ומעל לכל, מהאמור בבקשה עולה כי המבקשים היו אלה שפנו לבנק בבקשה להתחיל בהליכים למימוש בית המגורים, על מנת לפרוע את חובם. בסעיף כט(5) לבקשה מציינים המבקשים:

"... המערערים [המבקשים – מ.נ.] הם שיזמו וביקשו מהבנק באוקטובר 2010 לפתוח בהליכי מימוש בית המגורים בהקדם, על מנת למכור אותו ולסלק בתמורתו חובות ומהר ככל שניתן" (וראו גם: סעיף כט(6) לבקשה).

תמונה דומה עולה גם ממכתבה של המבקשת 1 לבנק, מיום 6.10.2010 (ראו: נספח יז1 לבקשה) בו היא מציינת, בסעיף ג', כי היא ובעלה, המבקש 2: "... מסכימים לכך שימומש בית המגורים שלנו המשועבד לכם, ותפתחו תיק מימוש משכנתא על בית מגורים בהוצאה לפועל לגבי כל 3 ההלוואות יחד". גם עיון בסעדים להם עתרו המבקשים בכתב התביעה שהוגש במקור לבית משפט השלום מלמד כי המבקשים אינם חולקים על כך שהבנק זכאי לממש את בית המגורים (ראו: סעיף א( 15) לכתב התביעה, נספח ג' לבקשה).

25.

הליך של מימוש משכנתא הינו הליך מהיר. תכליתה של משכנתא הינה שהחוב המובטח ייפרע ללא דיחוי (ראו: רע"א 5368/01 יהודה נ' עו"ד תשובה, כונס נכסים , פ"ד נח(1) 214, 221 (2003) והאסמכתה שם). כאשר מוטלת המשכנתא על דירת מגורים בית המשפט נוקט כאמור, בזהירות בטרם יאפשר את מימוש הבטוחה. ואולם בנסיבות בהן אין מחלוקת בדבר החובה לפנות את בית המגורים, ששועבד לטובת הבנק, כפי שארע בענייננו, אין מקום להיעתר לסעד המבוקש ולעכב את פינוי הבית. ויודגש, אין בהחלטתי זו כדי להביע כל עמדה ביחס לשאלה האם כוונת הצדדים היתה כי תמורת ההלוואות תשועבד הנחלה כולה או בית המגורים בלבד. טענותיהם של המבקשים בעניין זה יתבררו בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי.

26.

זאת ועוד, המבקשים טוענים כי ישנה אפשרות לפצל את הנחלה (קרי לפצל את בית המגורים מיתר הנחלה). המשיבים טוענים מנגד, כי ספק אם אפשרות זו אכן קיימת לאור האמור בסעיף 4.7.1.1 להחלטה מס' 979 של מינהל מקרקעי ישראל. גם אם קיימת אפשרות כזו הרי שלטענת המשיבים "מדובר בהליך ארוך ומסורבל אשר ייקח למצער מספר שנים, דבר אשר יגרום לבנק נזקים עצומים...". סוגיית האפשרות של פיצול הנחלה הינה שאלה מורכבת שלא זכתה לליבון מספק בבקשה ובתגובה וממילא אין מקום להידרש לה במסגרת הבקשה הנוכחית לעיכוב פינוי בית המגורים , כאשר, כפי שפורט, המבקשים אינם חולקים כי עליהם לפנותו. מעבר לכך, מינהל מקרקעי ישראל אינו משיב כלל בהליך שלפניי ולא ניתנה לו אפשרות להביע עמדתו בשאלת האפשרות לפצל את הנחלה (השוו: ע"א 9291/04 קלמן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

(לא פורסם, 10.1.2005)).

27.

אם לא די בכך, הרי שעניין פיצול הנחלה נדון בהחלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, כי אמנם נכון יהיה לבחון אפשרות זו בטרם מכירת הנחלה, אך בתקופה הארוכה מאז החלו קשייהם הכלכליים של המבקשים הם לא נקטו בפעולות כלשהן לפיצול הנחלה. לא הוגשה בקשה למינהל או למושב ולא הוכנה תכנית פיצול. קביעתו זו של בית המשפט מהווה לדעתי נימוק נוסף לדחיית הבקשה שלפניי. יוער, כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה שגה בית המשפט בקביעתו שכן מאחר והנכס מצוי תחת צו כינוס נכסים יכולתם לפעול הינה מוגבלת. עיון בנספח יט, אליו מפנים המבקשים, מלמד כי המשיבה 2 מונתה ככונסת נכסים רק ביום 10.3.2011 ואילו המבקשים, חדלו, לטענתם לשלם את תשלומי ההלוואות לבנק כחצי שנה לפני כן, בחודש ספטמבר 2010 (ראו: סעיף כט(2) לבקשה). המבקשים לא נקטו צעדים של ממש לבחירת האפשרות לפצל את הנחלה.

מעבר לכך, כבר ביום 14.8.2006 בפקס ששלחה המבקשת 1 לבנק, בו ביקשה דחייה בתשלומי המשכנתא, היא ציינה בסעיף 3, כי "...ימים מעטים לפני תחילת הלחימה [מלחמת לבנון השנייה – מ.נ.], הייתה אמורה להתפרסם בעיתון מודעה שמעמידה למכירה את [ה]נחלה שלנו במושב שדה אליעזר שבגליל העליון, המשועבדת לכם, ושממכירתה בכוונתי לסלק את כל המשכנתאות יחד". בהמשך צויין כי מכירת הנחלה תדחה בשל המלחמה (ראו: נספח יד לתגובת המשיבים; וראו גם מכתבה של המבקשת לבנק מיום 6.12.2006, נספח יז3 לבקשה). הנה כי כן, כבר בשנת 2006 הביעו המבקשים נכונות למכור את הנחלה על מנת לפרוע את החוב ואולם עד כה טרם נמכרה הנחלה ולא בוצעו פעולות של ממש לפיצולה.

28.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.