רע"א 5485-23 רע"א 5485-23

דין הבקשה להידחות. שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים הוא רחב, והתערבות ערכאת הערעור בשיקול דעת זה תיעשה במקרים חריגים בלבד (ראו למשל לאחרונה: רע"א 4275/23 שעשועים וספורט בע"מ נ' החברה הכלכלית לאשקלון בע"מ, פסקה 14 (27.6.2023); רע"א 1708/23 אשמי נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פסקה 12 (7.5.2023)). מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות.

בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה למתן סעד זמני, עליו ליתן דעתו לשני שיקולים עיקריים – סיכויי התביעה ומאזן הנוחות (תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; רע"א 3667/23 שטרן נ' אייכה טכנולוגיות בע"מ, פסקה 9 (2.7.2023); רע"א 1215/23 מימוני גרינר נ' בול מסחר והשקעות בע"מ, פסקה 10 (22.2.2023)). בהחלטתו המנומקת נדרש בית המשפט המחוזי לשני השיקולים האמורים וקבע כי הם מוליכים למסקנה כי דין בקשת המבקש להידחות, ולא מצאתי כי נפל בכך פגם.

באשר לסיכויי התביעה, בצדק קבע בית המשפט כי אלה אינם מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה. טענות המבקש לזכויותיו במגרש מושא המחלוקת נסובות על עסקת מכר שנערכה בשנת 1965 בין אביו לבין אביו של משיב 1. אין חולק כי הזכויות שנרכשו מכוח עסקה זו לא נרשמו בלשכת הרישום. אין גם חולק כי הזכויות במגרש נרשמו על שמם של משיבים 3-2, וזאת בהסתמך על עסקת מכר שערך עמם משיב 1 בשנות ה-90 של המאה הקודמת. המבקש טוען בתביעתו, בהסתמך על סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, כי יש להעדיף את זכותו במגרש מפני שמשיבים 3-2 ידעו או חשדו בכך שיש לו זכויות בעלות במגרש בעת רישום זכויותיהם בשנים 2019-2018. אלא שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, טענה זו מוקשית ביותר בשים לב לעובדה שהמבקש עצמו טוען כי כלל לא היה מודע לזכויותיו הקנייניות במגרש וכי הדבר נודע לו רק מספר חודשים עובר להגשת תביעתו (בחודש יוני 2023). מה גם, שבהליך משפטי קודם שנערך בין הצדדים לפני כשנה, המבקש כלל לא טען לבעלות במגרש אלא רק לדיירות מוגנת. בנסיבות אלה, אף עוד טרם הוצגו ראיות ונחקרו עדים בהליך, לא נפל כל פגם במסקנה כי לפני המבקש ניצבת משוכה גבוהה ביותר בהוכחת תביעתו.

בכל הנוגע למאזן הנוחות, גם בעניין זה לא מצאתי מקום לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי. כל שטען המבקש בבקשתו בהקשר זה, היה כי אם לא יינתן הצו יגרמו לו "נזקים רבים ובלתי הפיכים המגיעים כדי פגיעה בזכותי במקרקעין". בטענה כללית זו אין די. מכל מקום, כפי שציין בית המשפט, כלל לא מדובר בענייננו בפינוי בית מגורים כי אם בפינוי מגרש עליו ניצבים דיר כבשים ו"סככה" המשמשים את המבקש למטרות עסקיות (וכך גם עולה מעיון בהחלטות שניתנו בהליכים קודמים בין הצדדים (ת"א 41145-06-22 מיום 5.7.2022 ורע"א 34814-07-22 מיום 8.8.2022) ובפרוטוקולי הדיונים שנערכו בהם). לפיכך, אף אם ייגרם למבקש נזק מהפינוי, לא מדובר בנזק בלתי הפיך שאינו בר פיצוי (וראו: רע"א 1415/22 פלוני נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (3.3.2022); רע"א 6361/15 בן-צבי נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (5.11.2015)). בנסיבות אלה, למול הנזק שנגרם למשיבים 3-2 אשר רכשו ורשמו את זכויותיהם במגרש לפני שנים, ושעה שעד עתה לא הועלתה טענה מצד המבקש לבעלותו במגרש – מקובלת עליי הקביעה כי מאזן הנוחות אף הוא אינו מצדיק היעתרות לבקשה.

ולבסוף, נוכח השיקולים האמורים, גם לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט שלא ליתן צו איסור דיספוזיציה במגרש.

הבקשה נדחית אפוא ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי.