רע"א 8424/13 ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ. חברת אברהם כהן ושו

1.

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור ולצידה בקשת עיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בפר"ק 1087-09

(כב' השופטת ד' קרת-מאיר ), בה נקבע כי תתבצע התמחרות ביחס לחנות המצויה בהרצליה (יחידה 33 ולהלן: הנכס) שהמבקשות שיעבדו לטובת משיבים 3 ו-4 (להלן: אורן). בגדר ההחלטה נדחתה טענת המבקשות כי זכויות השעבוד של אורן בנכס הן בשיעור של 25% בלבד מהנכס.

2.

הבקשה שלפניי מצטרפת לשורה של בקשות שונות שהוגשו בהליכים ביחס לנכס שבמחלוקת. תחילתה של הפרשה בהסכם בניה בו התקשרו אורן וחברה נוספת (י.כ בינוי בע"מ) עם חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ וחברת כהן גוטוין בע"מ ובמסגרתו ביצעו עבורן פרוייקט לבניית 3 בניינים בהרצליה בגוש 6538. בין הצדדים התגלעו מחלוקות שונות והם הגיעו להסכמה כי אלה יתבררו בהליך בוררות. נחתם הסכם בוררות לו ניתן תוקף של פסק דין. שועבדו מספר נכסים לטובת אורן לשם הבטחת זכויותיהם וחוב שנפסק לטובתם ועליו הסכימו הצדדים. בהמשך ניתן צו פירוק לחברת כהן. מונה כונס נכסים וברקע עמדה טענתן של המבקשות לזכויות בנכס. בהחלטה מיום 11.9.2012 שניתנה בעניין בקשה למימוש הנכסים, ולאחר בקשות רבות שהגישו המבקשות בעניין קודם לכן, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' קרת-מאיר ), בין היתר, כי כונס הנכסים רשאי להמשיך בהליכי המימוש בגין הנכס שבמחלוקת. בהחלטה מושא הבקשות שלפניי, מיום 2.12.2013, קבע בית המשפט המחוזי שהדרך הראויה למימוש הנכס היא בהתמחרות בין אורן והכונס ושהמבקשות רשאיות להשתתף בה. בהחלטה זו נדחתה טענה המבקשות לפיה זכות השעבוד של אורן בנכס עומדת על 25% בלבד ונדחתה בקשת המבקשות לפדיון זכות זו.

3.

השגתן העיקרית של המבקשות בבקשה שלפניי היא על קביעת בית המשפט המחוזי בהחלטתו מושא הבקשה לפיה לאורן זכות שעבוד מלאה בנכס ולא בשיעור של 25% כפי שהם טוענים. בקובעו כך, טוענות המבקשות, בית המשפט המחוזי שינה מפסק דינו מיום 11.9.2012. על יסוד זה הן טוענות ששגה בית המשפט המחוזי כשהתיר להמשיך את הליכי מימוש הנכס.

משיבים 4-1 (להלן: המשיבים) טוענים מנגד כי הבקשה חסרת בסיס, והיא לוקה בחוסר ניקיון כפיים קיצוני. לטענתם המבקשות הסתירו בבקשתן שורה ארוכה של החלטות הקובעות כי הנכס משועבד במלואו לטובת אורן. המשיבים טוענים כי שוב ושוב מגישות המבקשות השגות שונות ובכללן בקשות לסעדים זמניים תוך הסתרת האמת וכשזו נחשפת, נדחות הבקשות מיד. הם טוענים כי פסק הבוררות אישר את החוב לאורן ועל פיו שועבדה החנות במלואה להבטחת החוב. עוד מפנים המשיבים לשורה ארוכה של החלטות בהן נקבע לדבריהם כי החנות משועבדת לטובת אורן. עוד הם טוענים כי "אין שמץ של אמת" בטענה שבית המשפט המחוזי תיקן את החלטתו הקודמת. משיב 5 מצטרף לטענת המשיבים כי בית המשפט המחוזי לא שינה מהחלטתו הקודמת.

4.

לאחר שעיינתי בבקשות למתן רשות ערעור ולעיכוב ביצוע, בתשובה להן ובצרופותיהן הגעתי למסקנה כי דין הבקשות להידחות. טענתן של המבקשות הועלתה בפני בית המשפט המחוזי ונדחתה. בית המשפט המחוזי קבע כך: "מעיון בהחלטה מיום 11.9.12 – אליה התייחס ב"כ המשיבות [ המבקשות ] בדיון הנוכחי – עולה כי אין כל בסיס לטענת המשיבות [ המבקשות ] על פיה נקבע בה שזכות אורן בשעבוד בחנות 33 הינה בשיעור 25% בלבד. המשיבות [ המבקשות ] הן אלה אשר מבקשות למעשה, לאחר שנדחו כל בקשותיהן לעיכוב המימוש של חנות 33 במלואה, לשנות את ההחלטה ואת מה שאכן נקבע בה. גם בהחלטה זו חזרתי על כל ההחלטות הקודמות שנתנו הן על ידי בית משפט זה והן על ידי בית המשפט העליון. התייחסות במסגרת ההחלטה לזכותו של אורן ב- 25% מנכסי הפרויקט נעשתה אך ורק בהקשר לטענה שהועלתה על ידי המשיבות [ המבקשות ] על פיה אורן זכאי ל- 25% רק מנכסי החלוקה המשמשים לתשלום החוב ולא משווי כל הנכסים המשועבדים". ואכן, מקריאת החלטתו של בית המשפט המחוזי מושא הבקשה וקריאת ההחלטה הקודמת כאמור, עולה על פני הדברים כי לא חל שינוי בקביעת בית המשפט המחוזי. בראייה זו, החלטת בית המשפט המחוזי מאפשרת למעשה את המשך הליכי המימוש בהתאם לקביעות בהחלטה הקודמת. ביחס להליכי המימוש של החנות בכלל, מצאתי לתת משקל גם להחלטות קודמות של בית משפט זה שניתנו בהליכים נוספים בסוגיה ובגדרן נדחתה בקשת המבקשות לעיכוב ביצוע ההליכים למימוש החנות (ראו: החלטתו של כב' השופט י' דנציגר ברע"א 3285/13 מיום 3.7.2013; והחלטתו של כב' השופט צ' זילברטל בע"א 7774/12 מיום 1.9.2013). ניתן אף לומר כי עיון בהחלטות השונות מגלה דפוס התנהגות דיונית. המבקשות מגישות בקשה לעיכוב המימוש, בית המשפט מסתייג מהמסלול הדיוני שבו נקטו המבקשות, ברם, המסלול הדיוני גם כאשר תוקן בעקבות החלטה זו או אחרת לא הביא לקבלת בקשת העיכוב.

5.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות משיבים 4-1 בסך 10,000 ₪ ובהוצאות משיב 5 בסך 3,000 ש"ח.