ע"א 7774/12 ד.כ. חניות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ ואח' נ. חברת אברהם כהן

1.בקשה למתן סעד זמני בערעור, במסגרתו עותרות המבקשות להורות למשיב 2 (להלן: הכונס ) להגיש הסכם מכר מתוקן לאישור בית המשפט המחוזי.

2.הבקשה שלפנַי היא אחת מני הליכים רבים ומגוונים שהתנהלו בין הצדדים בנוגע לזכויות בחנות בעיר הרצליה, הידועה כתת חלקה 33 חלקה 547 גוש 6538 (להלן: חנות 33 ). לצורך החלטה זו נביא בקיצור נמרץ את העובדות הרלוונטיות לענייננו (לפירוט עובדתי נרחב ראו את החלטתו של השופט זילברטל בתיק זה מיום 30.12.2012; והחלטתו של השופט דנציגר

ברע"א 3285/13 מיום 3.7.2013). ביום 11.9.2012 החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק פש"ר 1672/01 כי הכונס שמונה לצורך מימוש השעבוד שנרשם על חנות 33 לטובת משיבה 3 (להלן: אורן ) רשאי להמשיך בהליכי המימוש. בתוך כך דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשות לפיה מדובר בשעבוד חסר תוקף משום שחנות 33 נמכרה להן בטרם נוצר השעבוד. המבקשות ערערו על החלטה זו במסגרת ההליך העיקרי בתיק זה, ולצד הערעור הגישו בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 30.12.2012 החליט השופט זילברטל

כי "עניין לנו במצב בו למבקשות יש טענות בעלות בנכס, שבית משפט קמא הורה על מימוש שיעבוד שלכאורה הוטל עליו, זאת בלא שהוכרעה, ככל הנראה ולפי החומר שלפני, שאלת הבעלות בו באופן ישיר ופוזיטיבי בהליך עצמאי. מנגד, יש לזכור שהמבקשות לא תמכו בקשתן דנא באסמכתא בדבר בעלותן בנכס, וכאמור, נראה, כי הן נמנעו להביא את העניין להכרעה בפני ערכאה שיפוטית מוסמכת, על-אף שבית המשפט שעל הפירוק הורה להן לעשות כן עוד ביום 20.11.2005" (פסקה 8). מסיבה זו ניתן עיכוב ביצוע למשך חודש ימים, על מנת שבמהלכם תוכלנה המבקשות לנקוט בהליך המתאים לפני ערכאה מוסמכת במטרה להכיר בזכויותיהן בחנות 33, ובנוסף יהיה בידן לבקש סעדים זמניים למניעת מימוש השעבוד.

3.המבקשות אכן פנו בהליך כאמור לבית המשפט המחוזי (ת"א 57401-01-13; להלן: ההליך הישיר ) ועתרו במסגרתו גם לצו מניעה זמני לפיו לא תבוצע כל פעולה בחנות 33 עד למתן פסק דין בתובענה. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.2.2013, אשר דן בקיומן של ראיות מהימנות לכאורה להוכחת עילת תביעה ובמאזן הנוחות, ופסק כי שיקולים אלה אינם מובילים לקבלת הבקשה למתן צו מניעה זמני. המבקשות לא אמרו נואש וביקשו רשות לערער על החלטה זו, בקשה שנדחתה בהחלטתו של השופט דנציגר

מיום 3.7.2013 (רע"א 3285/13). מאז הגישו המבקשות שתי בקשות נוספות לעיכוב ביצוע במסגרת תיק זה, האחת נדחתה ביום 1.9.2013 והשניה נמחקה ביום 12.12.2013.

4.בהתאם להחלטות אלה המשיך הכונס בהליכי מימוש חנות 33. במסגרת זו, קבע בית המשפט המחוזי בין היתר כי תתבצע התמחרות ביחס לחנות 33 ודחה את טענת המבקשות לפיה זכויות השעבוד של אורן בחנות 33 עומדות על שיעור של 25% ממנה בלבד. המבקשות ביקשו לערער גם על החלטה זו, ולצד בקשתן עתרו למתן צו לעיכוב ביצוע. שתי הבקשות נדחו בהחלטתו של השופט הנדל מיום 12.1.2014 (רע"א 8424/13). הליכי המימוש הלכו והתקדמו, ולאחר קיום התמחרות אישר בית המשפט המחוזי ביום 12.1.2014 את מכירת מלוא הזכויות בנכס לזוכות בהתמחרות – אורן ומשיב 4. בתוך כך דחה בית המשפט את טענת המבקשות לפיה נפלו בהליך ההתמחרות פגמים שבעטים יש להכריז עליהן כזוכות בהתמחרות חלף זכייתן של אורן ומשיב 4. מכאן הבקשה למתן סעד זמני נשוא הליך זה.

5.בבקשה שלפנַי עותרות המבקשות לסעד זמני במסגרתו יורה בית המשפט לכונס "להגיש הסכם מכר מתוקן לאישור בית המשפט קמא, כך שהמוכרת הינה החברה שבכינוס, המשיבה מס' 1 בלבד, ולא כאשר המשיבה מס' 1 מוכרת את הנכס יחד עם המערערות ו/או המשיבים 3-4, ו/או ליתן כל סעד אחר אשר ימנע מביצוע ההסכם לסכל את הליכי הערעור דנן" . המבקשות מלינות על זהות המוכרים והקונים של חנות 33 כפי שאלה מצויינים בהסכם המכר, וטוענות כי מתכונתו הנוכחית של הסכם המכר איננה חוקית, כי נעשתה ללא סמכות, וכי יש בה כדי ליצור עיוות מס אשר כתוצאה ממנו יושתו עליהן קנסות וחבויות בהיותן חלק מן המוכרות של הנכס לפי הסכם המכר. מנגד טוענים משיבים 4-1 כי דין הבקשה להידחות. ראשית נטען כי עסקינן במעשה עשוי – חנות 33 נמכרה, ושולמה התמורה, לרבות דיווח ותשלום לרשויות לשם קבלת אישור לרישום זכויות על שם הרוכש. לגופו של עניין נטען כי זכויות אורן בחנות 33 אושרו בשורה של החלטות שיצאו מלפני הערכאות השיפוטיות השונות, וגם אושרו בידי המבקשות עצמן, ואין כל הצדקה לעכב את מימוש זכויותיו של אורן בחנות 33, אשר ממתין לכך במשך שנים ארוכות. משיב 7 (להלן: הכונס הרשמי ) סבור גם הוא כי דין הבקשה להידחות, משום שהמעשה עשוי, מכיוון שהמבקשות לא נקטו בהליך הדיוני המתאים, ומאחר ואין ממש בטענותיהן באשר לפגמים שנפלו בהסכם המכר.

6.לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה ובהחלטות השונות שניתנו בעניינם, אני סבור כי דין הבקשה להידחות. ראשית, אכן מדובר במעשה עשוי – כעולה מטענות משיבים 4-1, הסכם המכר אושר וחנות 33 נמכרה, כך שהבקשה שלפנַי היא למעשה בקשה לביטול המכר והשבת מצב הדברים לקדמותו, וכזאת אינני מוצא להורות. שנית, כפי שטען הכונס הרשמי, וכפי שכבר הורו מותבים נוספים בבית משפט זה למבקשות, נראה כי ההליך דנא איננו האכסניה הדיונית המתאימה להעלאת בקשתן. למעשה, המבקשות חפצות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.1.2014 במסגרתה ניתן אישור למכירת הזכויות בחנות 33 לאורן ולמשיב 4, ובמסגרתה גם נדחו טענותיהן נגד הסכם המכר. במצב דברים זה היה עליהן לפנות בהליך ערעורי מתאים במטרה לבטל אותה החלטה, ובמסגרתו ניתן היה לבקש עיכוב ביצוע או מתן סעד זמני.

7.מכל מקום, המבקשות אמנם הכתירו את בקשתן כבקשה למתן סעד זמני בערעור, אולם נדמה כי מטרתן היא להביא לעיכוב ביצוע הליכי מימוש חנות 33, ובהתאם רוב טענותיהן מתמקדות בזכותן הקניינית ובטענה כי היא גוברת על זכותו של אורן. טענות אלה נדונו על-ידי ערכאות שונות ובכללן בית משפט זה, לא אחת. גם הערכאה האזרחית שעסקה בהליך הישיר דנה בקיומן של ראיות מהימנות לכאורה במסגרת בקשת המבקשות למתן צו מניעה זמני. אולם הוחלט כי אין די בטענותיהן לצורך מתן החלטה על עיכוב ביצוע. המבקשות לא הצביעו על התפתחויות חדשות המצדיקות עיון חוזר בהחלטות הקודמות, והעובדה כי אושרה מכירת החנות, התפתחות שהייתה צפויה בנסיבות העניין, איננה מצדיקה בחינה מחדש של ההחלטות שדחו את בקשות עיכוב הביצוע. אשר לטענות המבקשות על אודות עיוות המס שקיים בהסכם המכר והנזק הכספי שעלול להיגרם להן עקב היותן חלק מן המוכרות של חנות 33 לפי הסכם המכר, הכונס הרשמי טוען כי מעיון בהסכם המכר עולה כי איננו מטיל על המבקשות כל חבות. מכל מקום, אין מדובר בנזק בלתי הפיך. אציין עוד, על רקע החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 57401-01-13 מיום 24.2.2014, את דברי השופט דנציגר בהחלטתו ברע"א 3285/13 מיום 3.7.2013: "בנסיבות דנן מדובר בחנות, דהיינו בנכס בעל אופי מסחרי, ולא נטען בשום שלב שהאינטרס של המבקשות חורג מאינטרס כלכלי ועסקי שלא ניתן יהיה לפיצוי כספי בעתיד ככל שתתקבל תביעתן"

(פסקה 15). ההליכים השונים באשר לזכויות בחנות 33 מוסיפים להתנהל, וככל שבסיומם יוחלט על קבלת טענות המבקשות, יהיה בידן לעתור למתן פיצוי כספי מתאים.

8.הבקשה נדחית אפוא בזאת. המבקשות תישאנה בהוצאות משיבים 4-1 בסך של 8,000 ₪, ובהוצאות המשיב 7 בסך של 2,000 ₪.