ע"א 4443/13 בנייני מרכז אלכסנדר בע"מ ואח' נ. מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ

במסגרת ההליך שבכותרת הוגשה בקשה למתן סעד זמני בערעור ובגדרה התעוררה שאלת סיווגו של ההליך, וזו הובאה להכרעתי.

ואלו בקצרה העובדות הצריכות לעניין:

1.

המערערת 1 והמשיבה 1 הן חברות קבלניות (להלן: החברות ) ובעלות זכויות במקרקעין עליהם הוקמו ארבעה בניינים של דירות מגורים (להלן: הפרוייקט ). זכויות החברות שועבדו לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) אשר נקט בהליך למימוש השעבודים, וביום 23.2.2011 ניתן צו לפירוק המשיבה 1. בגדר הליך הפירוק הגישו מספר רוכשי דירות בפרוייקט בקשה למנוי מנהל מיוחד לצורך השלמת רישום הדירות על שמם. כונסי הנכסים שמונו מטעם הבנק לא התנגדו למנוי מנהל מיוחד אשר ינהל את רישום הזכויות במקרקעין "בהתאם למידע שיימסר לו מאת החברות ובהתאם לכל הדיווחים שדווחו לרשויות המס ומרשם בלשכת רישום המקרקעין". ביום 6.2.2012 התקבלה הבקשה בזו הלשון: "ניתן צו כמבוקש בכפוף לאמור בתגובת הכונסים לעניין הדיווח" והמשיב 5, עורך-הדין דוד אביטל, מונה כמנהל מיוחד לצורך רישום הזכויות של הדיירים בפרויקט.

כתשעה חודשים לאחר מכן, ביום 11.11.2012 הגישו המערערים בקשה למתן צו מניעה זמני נגד המנהל המיוחד ובקשה לבטל את מינויו ולמנות תחתיו כונס נכסים לצורך רישום זכויות הדיירים בפרויקט. תחילה ניתן ביום 15.11.2012 צו מניעה זמני כמבוקש, אך לאחר הגשת טענות הצדדים ודיון שהתקיים בעניין דחה בית המשפט ביום 4.6.2013 את הבקשה לגופה. בהקשר זה דחה בית המשפט המחוזי טענות שהעלו המערערים לעניין אי ביצוע מסירה כדין של ההחלטה לעניין מינוי המנהל המיוחד או לעניין ידיעתה של המערערת 1 על הבקשה וההחלטה וכן את הטענה כי המינוי של המנהל המיוחד לא נכנס לפועל. כן קבע בית המשפט כי לא מצא הצדקה להחלפת בעל התפקיד כמבוקש.

2.

על החלטה זו נסב הערעור שבכותרת, אשר בד בבד עימו הוגשה "בקשה בהולה" לצו מניעה זמני. בקשה זו נדחתה ביום 9.7.2013 (החלטת כב' השופט ג'ובראן) נוכח העובדה שמינוי המנהל המיוחד נעשה עוד בפברואר 2012 ולא נתבקש עיכוב ביצוע של אותה החלטה.

בהחלטתו הוסיף וציין כב' השופט ג'ובראן כי ספק האם עומדת למערערים זכות ערעור על ההחלטה מיום 4.6.2013 והתבקשה התייחסותם לעניין. יצוין כי חלף הגשת תגובה ממוקדת לעניין זה הגישו המערערים "בקשה מתוקנת לצו מניעה זמני בהול" בה פירטו בהרחבה את טענותיהם הערעוריות ביחס להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.6.2013, ואך בשולי הדברים התייחסו לשאלת סיווגו של ההליך. השאלה בעניין זה הועברה כאמור להכרעתי, ומשכך התבקשו המשיבים להגיש עמדתם בסוגיה.

3.

מן האמור בבקשה המתוקנת שהגישו המערערים כאמור עולה כי לעמדתם נתונה להם זכות ערעור על ההחלטה מיום 4.6.2013 שכן לא היה באפשרותם לערער על ההחלטה מיום 6.2.2012 היות וכלל לא ידעו עליה ולמעט המערערת 1 לא היו צד לה. בהבהרה נוספת שהגישו המערערים בהמשך לכך הוסיפו כי ההחלטה בדבר מינוי המנהל המיוחד מיום 6.2.2012 לא היתה "פסק דין" שכן מדובר היה במינוי שהותנה בקבלת דיווח מאת החברות ותנאי זה מעולם לא התקיים. כן מציינים המערערים כי בהחלטתו מיום 4.6.2013 ציין בית המשפט קמא כי בנסיבות העניין ומשלא קיבל לידיו מידע מאת החברות היה על המשיב 5 לפנות בבקשה למתן הוראות, וגם מכך ניתן ללמוד כי ההחלטה מיום 6.2.2012 לא היתה החלטה אשר סיימה את העניין, והמינוי "האמיתי והסופי" היה רק בהחלטה המאוחרת, מיום 4.6.2013, החלטה אשר גם סתמה את הגולל על טענתם כי מינוי המנהל המיוחד מעולם לא נכנס לתוקף.

המשיב 3, כונס הנכסים הרשמי, וכן המשיבים 4-5 טוענים כי ההחלטה מיום 4.6.2013 הינה בבחינת "החלטה אחרת" ועל כן לא עמדה למערערים זכות לערער עליה.

4.

לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ושקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המשיבים וכי אכן יש לסווג את החלטת בית המשפט קמא עליה נסב ההליך כ"החלטה אחרת".

כידוע לעניין החלטות הניתנות במסגרת הליכי פירוק חלים דיני הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק-דין", עליו ניתן לערער בזכות, לבין "החלטה אחרת", עליה ניתן להשיג ברשות בלבד (סעיף 291 ל פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983). בפסיקה הובהר לא אחת בהקשר זה כי כאשר במסגרת הליכי פירוק מכריע בית המשפט במחלוקת מתוחמת שיש לראות בה משום "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה, אזי הכרעה בה "הסוגרת" מבחינה מהותית את העניין הנתון במחלוקת בין הצדדים תהא בגדר "פסק-דין", וזאת גם אם הליכי הפירוק בכללם טרם באו אל קיצם (ראו: רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב(4) 393 (1989); רע"א 7213/12 שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייסאוטודיפו בע"מ (10.12.2012); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 122-123, (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין )).

בעניין זה יש להדגיש כי הצדק עם המשיב 3 כי העובדה שבהמשך להחלטה מסוימת מגישים בעלי הדין בקשות נוספות המשקפות מחלוקות בין הצדדים הנוגעות להיבטים שונים הקשורים עם אותה החלטה אינה מכריעה את הכף בהקשר זה ואין בה, כשלעצמה, כדי ללמד כי אותה החלטה לא היתה "פסק דין", אלא יש לבחון כל מקרה לגופו ולבור מתוך ההחלטות הניתנות לאורך חייו של תיק הפירוק את אותן ההחלטות אשר ה"משקל סגולי" אותו הן נושאות הוא של פסק דין ויש לומר כי בהן הוכרעו זכויות הצדדים במחלוקת נתונה, כך שיתר ההחלטות שניתנו, לפניהן או אחריהן, טפלות לה (ראו והשוו: ע"א 7774/12 ד.כ. חניות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית (בכינוס נכסים) , פסקאות 4-5 (16.5.2013); ע"א 9241/12 התכוף תעשיות (מקבוצת ברנד) בע"מ נ' רו"ח עליזה שרון - נאמנת להסדר הנושים , פסקה 4 (4.8.2013) (להלן: עניין התכוף )).

5.

בענייננו המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרם של דברים על מינויו של המשיב 5 כמנהל מיוחד האמון על רישום הזכויות של הדיירים בפרויקט. מינויו של המשיב 5 למנהל מיוחד נעשה בהחלטה מיום 6.2.2012 ועל כן ובהתאם לעקרונות עליהם עמדתי לעיל יש לסווג החלטה זו כ"פסק דין". בבקשה בה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור דנן ביקשו המערערים לבטל את ההחלטה מיום 6.2.2013 ולהורות על מינוי כונס נכסים לצורך רישום הזכויות תחת המנהל המיוחד שמונה וכן עתרו לצו מניעה זמני. על פי העקרונות האמורים משנדחתה הבקשה לביטול פסק-הדין וזה נותר על כנו ללא שינוי, יש לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת" (לסיווגה של החלטה בבקשה לביטול פסק דין ראו בן-נון וחבקין , 135).

בהקשר זה יש לדחות לטעמי את טענת המערערים לפיה ההחלטה מיום 6.2.2012 היתה בבחינת החלטת ביניים גרידא, טענה המבוססת על הנחתם כי מינויו של המנהל המיוחד בהחלטה מיום 6.2.2012 היה "מינוי מותנה", נוכח העובדה שנקבע בהחלטה כי הצו המבוקש ניתן "בכפוף לאמור בתגובת הכונסים בעניין הדיווח". לטענתם מינוי המנהל המיוחד לא נכנס לתוקף משלא נמסר למנהל המיוחד מידע מאת החברות. ואולם, הטענה בדבר מינוי מותנה אינה קלה ודומני כי בית המשפט אך הבהיר בהחלטתו מיום 6.2.2013 כי רישום הזכויות ייעשה "בהתאם למידע שיימסר לו מאת החברות ובהתאם לכל הדיווחים שדווחו לרשויות המס ולמרשם בלשכת רישום המקרקעין", כמצויין בתגובת כונסי הנכסים. אך גם אם תתקבל טענתם של המערערים כי בית המשפט הורה על "מינוי מותנה" הרי בכל מקרה השאלה האם המינוי של המנהל המיוחד נכנס לתוקף אם לאו עניינה ביישומו ובביצועו של פסק הדין שניתן לעניין המינוי, והמחלוקת שהתעוררה בהקשר זה אינה מחלוקת עצמאית העומדת על רגליה ואשר ההכרעה בה מהווה "פסק דין" נפרד, אלא מחלוקת הטפלה לו (להחלטות הנוגעות לביצוע פסק דין השוו עניין התכוף , פסקאות 4-5). עוד יצוין כי אף אם על פי הפרשנות אותה העניקו המערערים מבחינה סובייקטיבית להחלטה מיום 6.2.2013 ראו הם בה משום החלטה שאינה סופית אין בגישתם שלהם כדי להצדיק את שינוי סיווגה של ההחלטה (השוו עניין התכוף , פסקה 5).

לבסוף, טענת המערערים לפיה לא היה באפשרותם לערער על ההחלטה מיום 6.2.2012 כיוון שלא ידעו עליה אין בה כדי לשנות את "סיווגה הנכון" של ההחלטה מיום 4.6.2013, ולכל היותר היה בה כדי להקים טענה לעניין המועד אשר עד אליו רשאים היו להגיש ערעור על ההחלטה מיום 6.2.2013 (מה גם שמדובר בטענה שנדחתה לגופה בחלטה מיום 4.6.2013, כך שבקבלתה לצורך קבלת עמדת המערערים לעניין סיווג ההליך יש כדי לקבל לגופה טענה ערעורית אותה הם מעלים בערעור עצמו). עוד אציין כי לא נעלם מעיני שהמערערים 4-12 לא היו צד להחלטה מיום 6.2.2013 (המערערת 1 היתה צד להליך והמערערים 2-3 הינם בעלי מניותיה), אך בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לשנות ממסקנתי שכן עיון בהחלטה מיום 4.6.2013 מלמד כי בית המשפט המחוזי לא דן "דה נובו" במינוי המנהל המיוחד ולא שינה מהחלטתו מיום 6.2.2013, ועניינה של ההחלטה הוא אך בדרך יישומו וביצועו של פסק הדין אשר כבר ניתן (הוא ההחלטה מיום 6.2.2013) ובשאלה האם קיימת הצדקה לבטלו. ככזו טפלה ההחלטה מיום 4.6.2013 לפסק הדין, ואין מקום לראות בה פסק-דין הסוגר "יחידה דיונית" העומדת על רגליה שלה.

6.

המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי לא עמדה למערערים זכות להשיג על ההחלטה בדרך של הגשת ערעור בזכות וכי היה עליהם להגיש בקשה למתן רשות ערעור להגשתו, ומשכך דין הערעור שבכותרת להימחק על הסף.

יוזכר בהקשר זה כי בהתאם לדין הקיים לא ניתן להורות על הפיכת ערעור לבקשת רשות ערעור (להבדיל מהכיוון ההפוך, ראו תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כן יצוין כי המערערים לא כללו בטיעוניהם בקשה חלופית להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור ועל כן בקשה כזו אינה עומדת בפניי, אך יובהר כי אין בהחלטה זו כדי למנוע מהם להגיש בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט קמא מיום 4.6.2013, ככל שיחפצו בכך, וזאת מבלי להביע עמדה ביחס לסיכוייה של בקשה כזו להתקבל.

סיכומם של דברים - הערעור שבכותרת יימחק על הסף (ועימו הבקשה למתן סעד זמני). המערערים יישאו בהוצאות המשיב 3 בסך של 1,500 ש"ח ובסכום זהה בהוצאות המשיבים 4-5.

ההחלטה תומצא לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.