רע"א 5648/19 יצחק קלקודה נ. רשות שדות התעופה

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 40443-08-19; השופטת

ה' סילש ), אשר דחה את בקשת המבקש לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 34318-12-15; השופט ר' ארניה ) – במסגרתו ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקש "לקיים את פעילות" מיזם החניה שלו בתחומי נמל התעופה בן גוריון – עד להכרעה בערעורו. בית המשפט המחוזי קבע כי סיכויי הערעור "אינם נחזים כגבוהים", שכן "חלק לא מבוטל מקביעות כב' בית המשפט קמא מבוססות על הכרעות עובדתיות" שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. אשר למאזן הנוחות, בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לייחס משקל נורמטיבי לפגיעה במיזם של המבקש – שכן מיזם זה נוהל, במשך שנים ארוכות, תוך התעלמות מצווי הרחקה שהוצאו לו, והופרו במודע באופן שיטתי. בקשה לקבלת סעד זמני כדי להגן על פעילות כזו נגועה בחוסר תום לב ונעדרת ניקיון כפיים, וממילא יש לדחותה – גם מבלי להידרש לבחינת ההשלכות של המשך הפעילות על אינטרס הציבור והמשיבה (להלן: רשות שדות התעופה ).

2.

מכאן הבקשה הנוכחית, שבה מדגיש המבקש כי מעולם לא הפר צו שיפוטי – אלא "רק" החלטות שקיבלה בעניינו רשות שדות התעופה, "במסגרת סכסוך אזרחי [...] כדי לחסל את התחרות בין המבקש" לבין הרשות. החלטות אלה התקבלו, לשיטתו, בחוסר סמכות, בחוסר תום לב ותוך פגיעה לא מידתית בזכויותיו – וממילא, אין לזקוף לחובתו את התעלמותו מהן. לגופם של דברים, העותר טוען כי נתיב התנועה שבו הוא פועל כלל אינו בגדר שדה תעופה, ומכאן שאין בסעיף 30 לחוק רשות שדות התעופה, התשל"ז-1977, כדי להסמיך את הרשות להגביל את הפעילות בו. הוא מודה כי הטענה לא הועלתה בפני הערכאה הדיונית, אך סבור שאין בכך כדי למנוע את בירורה בשלב הערעור. מכל מקום, העותר גורס שיש לפרש את כללי רשות שדות התעופה (שמירה על הסדר בשדות תעופה), התשמ"ד-1984 (להלן: כללי הרשות ), ברוח חוקי היסוד – כך שפעילות מסחרית שעיקרה מחוץ לנמל התעופה (חניון), ומקצתה בנתיב תחבורה ציבורי בתוכו (איסוף והחזרה של כלי רכב), כלל אינה טעונה הרשאה של רשות שדות התעופה. בנסיבות אלה, סיכויי ערעורו "טובים מאוד", ולכל הפחות עומדים ברף הנדרש לשם עיכוב ביצוע. יתר על כן, מאזן הנוחות נוטה לזכותו באופן מובהק, שכן ביצוע פסק הדין יוביל ל"חיסול עסקו של המבקש [...] ויצירת מצב בלתי הפיך" – ויש לתת לכך את המשקל הראוי, למרות השגיאות שנפלו בהתנהלותו ביחס להחלטות שבהן אסרה עליו הרשות לפעול ולהפעיל את המיזם.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה.

למרות שהטענה לגבי פרשנות המונח "שדה תעופה" הועלתה לראשונה בערעור, ההשגות העוסקות בפרשנות כללי ההסדר נושאות אופי משפטי, כך שאני נכון להניח כי אין לקבוע בשלב זה שהערעור משולל סיכויים – הגם שבאותה מידה אין לקבוע שסיכוייו גבוהים במיוחד. לפיכך, יש לתת את הדעת על שני השיקולים הנוספים שיש לבחון במסגרת בקשה למתן סעד זמני, קרי מאזן הנוחות ושיקולים שביושר ובצדק. במקרה שלפנינו, מתח בית משפט השלום בפסק דינו ביקורת חריפה על התנהלות המבקש, וקבע כי הלה עשה דין לעצמו, והתעלם במשך שנים ארוכות מן האיסור שהטיל מנהל רשות שדות התעופה על כניסתו לנמל, בהתאם לסמכותו לפי כלל 2(ב) לכללי ההסדר. לכך נודעת משמעות כפולה: ראשית, יש לזכור כי לשיקולי יושר וצדק – ובהם, ניקיון כפיים ותום לב – משקל עצמאי בהחלטה לגבי מתן סעד זמני (רע"א 8413/15 כוכבי נ' דמרי , פסקה 3 (17.12.2015); רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ , פסקה 15 (3.7.2013); ורע"א 5826/11 טל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פסקה 9 (17.8.2011)). התנהלות המבקש – שניסה להקטין את משמעות החלטות רשות שדות התעופה בענייננו, ולא טרח לציין כי עתירות שהגיש כנגד חלקן נדחו (בג"ץ 5812/11; עת"ם (מינהליים מרכז) 2778-11-18) – מעוררת בהיבט זה קושי. לצד זאת, מקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי, כי ההתעלמות מהחלטות הרשות מקרינה גם על מאזן הנוחות, ומפחיתה את משקל הנזק שעלול להיגרם למבקש כתוצאה מהפסקת הפעילות שפיתח תוך רמיסת שלטון החוק.

4.

משכך, ועל רקע היקף ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בהחלטות שעניינן סעדים זמניים (ראו, למשל, רע"א 2171/19 לוגן בניה 1990 בע"מ נ' אמיר , פסקה 2 (8.4.2019); בע"ם 151/18 פלונית נ' פלוני , פסקה 2 (7.2.2018)), הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.