רע"א 8413/15 גיל כוכבי נ. חיותי דמרי

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.12.2015 (ת"א 51659-04-15, כב' השופטת ת' בזק רפפורט ), בה נדחתה בקשת המבקש דנן לעכב ביצוע פסק דין שניתן כנגדו ביום 7.12.2014 (תיקים 93/13 ו-194/13, אשר נדונו בפני כב' המפקחת על רישום המקרקעין י' ענתבי-שרון ) עד להכרעה בתובענה המתבררת בבית המשפט המחוזי.

2.

ברקע הבקשה, סכסוך שכנים סביב מעמדו של "שטח מחלוקת" בן כ-15 מ"ר, המצוי בסמוך לדירת מגוריו של המבקש. לטענת המשיבים, מדובר בחלק אינטגרלי מן הרכוש המשותף – כפי שעולה גם מן התשריט המצוי בתיק רישום הבית המשותף. לעומתם, המבקש גורס כי בתשריט נפלה שגגה וכי בפועל מדובר בשטח שהוצמד לדירתו, ומצוי, אפוא, בבעלותו. במהלך השנים התקין המבקש בשטח המחלוקת כיור, ברז ומכונת כביסה, ואלו שימשו באופן בלעדי את הדירה שבבעלותו.

מכאן הטענות שהעלו המשיבים בפני כב' המפקחת – במסגרת תביעה שכנגד – כי המבקש השתלט שלא כדין על שטח המחלוקת, וכי מדובר בהסגת גבול. בפסק הדין נקבע כי ככל שהמבקש סבור שנפלה שגגה בתשריט הבית המשותף, עליו לפעול לתיקונו בהתאם לפרוצדורה הקבועה בחוק – אך לא ניתן להידרש לטענתו ולתקן את הרישום "באמצעים עקיפים דוגמת הליך זה". כב' המפקחת מצאה כי אף לגופו של עניין לא הוכח כי נפלה ברישום טעות כלשהי, ועל כן הורתה למבקש – ולאדם נוסף בשם טל כוכבי, שאינו צד להליך שלפנינו – "לסלק ידם משטח המחלוקת ולהסיר משם את כל חפציהם".

לאחר מתן פסק הדין פתח המבקש בהליך ייעודי לתיקון צו הבית המשותף – הוא ההליך שבו ניתנה ההחלטה מושא ענייננו (להלן: ההליך העיקרי). כאמור, בית המשפט המחוזי דחה בקשה שהגיש המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין, וזאת משני טעמים: ראשית, השיהוי המהותי בהגשת הבקשה – כשנה לאחר מתן פסק דינה של כב' המפקחת; שנית, משום שהראיות עליהן מבסס המבקש את טענותיו בדבר בעלותו בשטח המחלוקת "מעוררות קושי".

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בה טוען המבקש כי ראיות שונות וממשיות – לרבות חיובי ארנונה, והסכמי חכירה – מלמדות כי השטח הוצמד לדירתו ואך בטעות נשמט מן התשריט שבתיק רישום הבית המשותף. זאת ועוד, הוא השתמש בשטח המחלוקת באופן בלעדי כעשרים שנה, מבלי שמי מן המשיבים ימחה בעדו. לדידו, בנסיבות אלה אין לייחס לו שיהוי – ומכל מקום, סיכויי הצלחתו בהליך העיקרי גבוהים מאד. המבקש מוסיף כי מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובתו: שטח המחלוקת משמש כפינת הכביסה של דירה שהשכיר, ופינויו יהווה הפרה של הסכם השכירות בינו לבין השוכרים.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתגובה. מן החומר עולה כי המבקש עשה דין לעצמו ובמשך שנה תמימה התעלם מפסק דין חלוט שהורה לו לסלק את ידו מן הרכוש המשותף. בנסיבות העניין, אף ניתן לומר כי די בהתנהלותו חסרת תום הלב של המבקש, המתייצב בפני בית משפט זה כשידיו אינן נקיות, כדי להביא לדחיית בקשתו.

דין הבקשה להידחות אף לגופה. מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי ההליך העיקרי, נראה כי צדק בית המשפט המחוזי באשר לקושי שמעוררות ראיות המבקש. כך, למשל, הסכמי החכירה שבהם, בין היתר, תומך המבקש את טענותיו, אינם מכילים אינדיקציה לקשר בינם ובין שטח המחלוקת – והמבקש אף אינו צד להם. לפיכך, ובהתחשב בנטל שעל המבקש להרים, לא ניתן לקבוע כי סיכויי ההליך העיקרי גבוהים דיים כדי להביא לעיכוב ביצוע פסק הדין.

אשר למאזן הנוחות – מן הבקשה עולה כי המבקש כלל איננו מתגורר בדירה הסמוכה לשטח המחלוקת, וכי הנזק שעלול להיגרם לו כתוצאה מביצוע פסק הדין הוא כספי במהותו. לטענתו, שוכרי הדירה, העושים כעת שימוש בשטח המחלוקת, עלולים לטעון כי סילוקם מן השטח מהווה הפרה של הסכם השכירות שנכרת עמם – על כל המשתמע מכך. דא עקא, אין בהפסד כספי שבגינו ניתן יהיה לפצות את המבקש, ככל שיתעורר בכך הצורך, כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתו. זאת, גם מבלי להידרש לאפשרות – ואין בכך קביעה – שהסכם השכירות, שלא הובא בפני, נחתם לאחר מתן פסק הדין, כך שמלוא הסיכונים בגינו מוטלים על כתפי המבקש. יצוין כי השוכרים לא צורפו כצד להליך הנוכחי.

4.

סוף דבר, הבקשה נדחית – ועמה הבקשה הנלווית למתן סעד ארעי. משלא נתבקשה תשובה, ולא בלי היסוס, אין צו להוצאות.