בע"מ 4862-23 בע"מ 4862-23

1.בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 10.5.2023 (השופט י' גופמן) ומיום 11.6.2023 (השופט נ' שילה), בעמ"ש 2377-05-23, שבגדרן דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, מיום 16.4.2023 (השופט ת' סנונית פורר), בתלה"מ 46594-12-22. בפסק הדין, הורה בית המשפט לענייני משפחה על פינוי המבקש מדירת מגוריו.

2.המבקש והמשיבה 2 (להלן: המשיבה) – בני זוג לשעבר, שלהם 4 ילדים משותפים – התגוררו בעבר בדירה בבעלותם בעיר גבעתיים (להלן: הדירה). מאז פרידתם, המבקש הוא שמתגורר בדירה, ובמהלך שני שלישים מהזמן גרים עמו בה גם שלושת הילדים שעודם קטינים. במסגרת הליכי גביה המתנהלים נגד המבקש, מכר המשיב 1 (להלן: המשיב) – בתפקידו ככונס נכסי המבקש – את הדירה; מועד פינוי הדירה נקבע בהסכם ליום 10.8.2022.

3.בתחילה, ניסה המבקש לתקוף את הסכם המכר, ולהביא לביטולו, אך הטענות שהעלה ביחס לכך – נדחו; תחנתם האחרונה של הליכי תקיפת ההסכם היא בע"מ 4276/22, שבקשת המבקש בו נדחתה בהחלטתי מיום 11.7.2022. יוער, כי גם במהלך הערעורים שנדונו בהליכי תקיפת הסכם המכר, נדחתה בקשת המבקש למתן סעד זמני בדמות עיכוב ביצוע ההסכם (החלטה מיום 5.2.2023, בעמ"ש 10816-01-23).

4.כאן המקום לציין, כי לכל אורכו של תהליך המכירה – על-פי קביעות בית המשפט לענייני משפחה, שעליהן המבקש כלל אינו משיג – עושה זה האחרון כל שלאל ידו על מנת לשבש את התהליך, עד כי נדרשה מעורבותה של המשטרה. בכלל זאת, נמנע המבקש מפינוי הדירה, גם בחלוף המועד שצוין בהסכם, חרף דחיית ניסיונותיו הלגיטימיים להביא לביטול ההסכם באמצעים משפטיים.

5.על כן, ביום 21.12.2022, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, תביעה לפינוי המבקש מן הדירה. התביעה התקבלה, בפסק הדין מיום 16.4.2023. נקבע, כי מאחר שבפי המבקש הצהרות "חמורות ומרחיקות לכת לגבי האופן בו בכוונתו להתנגד לפינוי (מעבר למיצוי זכויותיו על פי חוק)", ובשים לב גם להתנהלותו בהליכי המכירה עד כה – לא עומדת לו הגנה מפני תביעת הפינוי. לפיכך, הורה בית המשפט על פינוי הדירה, שיתבצע עד יום 2.5.2023, שעה 12:00, שאם לא כן – "מוסמך הכונס לפעול בסיוע משטרת ישראל לצורך ביצוע הפינוי על פי פסק הדין".

6.ביום 1.5.2023, הגיש המבקש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ולצִדו גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 10.5.2023, נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אך מועד הפינוי נדחה ליום 30.6.2023, על מנת שלא יִקדם למועד שבו ישלימו ילדי המבקש הקטינים את שנת הלימודים. בית המשפט הוסיף וביטא תקוותו, כי "המבקש ינצל את השהות הנוספת שניתנה [...] להתארגנות, ומעבר נוח לדירה החלופית".

7.המבקש לא אמר נואש, וביום 7.6.2023, הגיש "בקשה לעיון חוזר" בהחלטה מיום 10.5.2023. גם בקשה זו נדחתה, בהחלטה מיום 11.6.2023, משנמצא כי לא מתקיימות נסיבות חדשות המצדיקות עיון חוזר בהחלטה המקורית.

מכאן הבקשה שלפנַי.

8.דין הבקשה להידחות, ללא צורך בתשובה מטעם המשיבים. הבקשה אינה עומדת אף לא באמות המידה המרוככות שמוחלות לגבי בקשת רשות ערעור, שעניינה בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. אין לפנַי כל שאלה כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואף לא נטען כך; רשות הערעור אינה נדרשת לשם מניעת עיוות דין; גם "פגיעה חמורה, יוצאת דופן ובלתי הפיכה" – לא תיגרם למבקש כתוצאה מביצוע פסק הדין (רע"א 258/23 גאוי נ' הימנותא בע"מ, פסקה 5 (9.2.2023) והאסמכתאות שם). זאת, מן הטעמים שיפורטו להלן.

9.אפתח בקריטריון המרכזי, לבחינת בקשת הסעד הזמני, בנסיבות העניין דנן – שיקולי הצדק והיושר (לגביהם ראו: רע"א 5648/19 קלקודה נ' רשות שדות התעופה, פסקה 3 (9.9.2019) והאסמכתאות שם (להלן: עניין קלקודה); רע"א 366/19 דלל נ' כהן, פסקה 3 (13.2.2019); רע"א 6439/11 נסראללה נ' בנק הפועלים בע"מ (20.9.2011)). בהקשר זה, תקנה 95(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (החלה בנדון דידן מכוח תקנה 30(א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020), מורה כי "בהחלטתו אם לתת סעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, היקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר, את השיקולים האלה: [...] (3) תום לבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני".

10.נראה, כי בקשת המבקש לוקה בכלל השיקולים שמונה התקנה (תוך התאמת חלקם להקשר דנן – בקשת רשות ערעור המופנית כלפי דחיית בקשה לעיכוב ביצוע בערכאה הקודמת). כנזכר, המבקש לא בחל באמצעים על מנת לשבש את הליכי מכירת הדירה, והוא אף מוסיף ומצהיר בראש חוצות כי בכוונתו להוסיף ולעשות כן, אלא אם תתקבלנה ההחלטות הרצויות לו. כמו כן, את הבקשה שלפנַי, הגיש המבקש רק ביום 26.6.2023 – למעלה מחודש וחצי לאחר מועד דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין על-ידי בית המשפט המחוזי, שהם למעלה משבועיים לאחר דחיית הבקשה לעיון חוזר, ו-4 ימים קודם למועד פינוי הנכס שנקבע בהחלטה; גם בקשת עיכוב הביצוע שנדונה בבית המשפט המחוזי, הוגשה יום לפני מועד הפינוי שעליו הורה בית המשפט לענייני משפחה.

11.אכן, עסקינן בפינוי המבקש וילדיו מדירת מגוריהם, צעד שרחוק אני מלהקל ראש במשמעויותיו, אך אין בכך כדי להכריע את הכף. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אל מול הטענות שהעלה המבקש בדבר מאזן הנוחות, ניצבים האינטרסים של המשיבה לקבלת חלקה בדירה; ניצבים גם האינטרסים של הרוכשים, ששילמו על הדירה במיטב כספם, ומסירתה להם מתעכבת מזה זמן רב. אשר לסיכויי הערעור, ומבלי לטעת בדבר מסמרות, אסתפק בציון כי חלק נכבד ביותר מטענות המבקש מוקדש לתקיפת הסכם המכר, חרף העובדה שעסקינן עתה בתביעת פינוי קניינית, לאחר שהליכי תקיפת ההסכם נסתיימו, ומבלי שהמבקש נקט בהליכים חדשים בעניין זה, בעקבות התפתחויות המאוחרות להליכים הקודמים או כל כיו"ב.

12.כלל האמור מלמד אפוא, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי את שקבע, וכי החלטתו אינה צפויה לגרום למבקש 'פגיעה חמורה, יוצאת דופן ובלתי הפיכה', כפי הנדרש לצורך מתן רשות ערעור בכל הנוגע להחלטה בבקשת עיכוב ביצוע; זאת, בהתחשב גם בהיקף התערבותה המצומצם של ערכאת הערעור, באשר להחלטות שעניינן בסעדים זמניים (בע"מ 151/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 2 (7.2.2018); עניין קלקודה, פסקה 4).

13.הרבה לפנים משורת הדין, וחרף בחירת המבקש שלא לנצל את ההתחשבות שהתחשב בו זה מכבר בית המשפט המחוזי, מצאתי לנכון ליתן למבקש שהות נוספת לצורך התארגנות לפינוי הדירה – מועד הפינוי מוארך בזאת בשבוע-ימים, עד יום 12.7.2023. מצופה מהמבקש כי יבין שהליכי השגה נוספים באשר לסוגיית עיכוב הביצוע – אינם אפשריים, וכי ימנע את הצורך בפינוי הדירה על-ידי משטרת ישראל; לטובתו ולטובת ילדיו.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת, זולת לעניין דחיית מועד הפינוי, כמצוין בפסקה 13 לעיל.

משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.