רע"א 258-23 רע"א 258-23

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 27.11.2022, בע"א 11697-11-22 (השופט א' סלע), שבגדרה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, מיום 17.7.2022, בת"א 61286-03-18 (השופטת מ' בנקי).

2.המבקשים הם בעלי זכויות בנכס הממוקם בשכונת באב חוטא, בעיר העתיקה בירושלים. ביום 27.3.2018, הגישה המשיבה, הימנותא בע"מ (להלן: הימנותא), לבית משפט השלום בירושלים, תביעה נגד המבקשים, בטענה כי היא בעלת הזכויות בחלקה סמוכה, וכי המבקשים פלשו לחלקתה, ובנו בה תוספת בניה לביתם, ללא רשות וללא היתר בניה; בנוסף טענה הימנותא, כי המבקשים בנו קומה נוספת בביתם-הם, גם זאת ללא היתר בניה, וכי הדבר פוגע בה, כבעלת חלקה סמוכה. התביעה – התקבלה במלואה. נקבע, כי הימנותא היא אכן בעלת החלקה הסמוכה לחלקת המבקשים, וכי תוספות הבניה האמורות – נבנו שלא כדין. זאת, בין היתר, בהסתמך על הליכי תכנון ובניה שהתנהלו נגד המבקשת 1 (להלן: המבקשת) בגין תוספות הבניה, שבגדרם הודתה המבקשת, בכך שהבניה אינה חוקית (תו"ב 69654-06-17; תו"ב 34811-08-18). נפסק אפוא, כי על המבקשים לסלק ידם מחלקת הימנותא, ולהרוס את כלל הבניה הלא חוקית – הן זו שבחלקתם-הם, הן זו שבחלקת הימנותא; כל זאת, תוך 45 יום ממתן פסק הדין, דהיינו: עד יום 30.8.2022.

3.המבקשים לא השלימו עם ההכרעה, וביום 7.11.2022, הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על פסק הדין. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המבקשים גם "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק הדין". הבקשה – נדחתה, בין היתר, על יסוד שיקולים שביושר. נקבע, בהקשר זה, כי נפל "שיהוי כבד מאוד" בהגשת הבקשה, משהוגשה כ-4 חודשים לאחר מתן פסק הדין של בית משפט השלום, ולמעלה מחודשיים לאחר המועד שנקבע לביצוע פסק הדין. עוד נקבע, כי המבקשים נוהגים "זלזול מופגן בבית המשפט", מאחר שהם "מפרים ברגל גסה" את הוראות פסק הדין, חרף העובדה שמועד ביצוען – חלף עבר; וכי "חומרה יתרה נודעת לעובדה שמדובר בהריסה של מבנה שלמעשה אין מחלוקת כי הוא נבנה ללא היתר, והמבקשים לא רק שלא טענו לכך, אלא גם הודו בכך, למצער חלק מהם, במסגרת הליך פלילי שהתנהל כנגדם בעניין זה", כאשר "עובדה זו כלל לא צוינה במסגרת הבקשה". לצד זאת, נימק בית המשפט המחוזי הכרעתו גם בסיכויי הערעור הנמוכים, ובכך שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. זאת, בהתחשב בשיהוי האמור, המלמד גם על "אי נחיצות הסעד"; ומאחר ש"אין מדובר בפינוי המבקשים מכל דירת המגורים שלהם", אלא אך מ"תוספות בנייה שנעשו על גבי ביתם, ובעיקר על גבי חלקת [הימנותא]", תוך ש"אין מדובר [...] בבנייה שעתידה, על פניו, להמשיך ולעמוד על תלה", נוכח הליכי התכנון והבניה וההודאה שבמסגרתם.

4.ביני לביני, ביום 23.12.2022, ניתן גזר הדין בהליכי התכנון והבניה, שבגדרו הורה בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופט ע' טאוסיג) למבקשת "להתאים את כלל הבינוי המפורט בכתבי האישום ובתרשימים המצורפים להם להיתרי הבניה החלים במקרקעין, לרבות בדרך של הריסה". כמו כן נקבע, כי "הצו ייכנס לתוקפו בתוך שלושה חודשים מיום פסק הדין – ביום 23.3.2023", תוך שצוין כי "מועד זה ניתן לפנים משורת הדין, נוכח העדר ההוכחה בדבר היתכנות הכשרת הבנייה, ונוכח העיכובים המרובים בתיק – שחלק נכבד מהם נגרם [...] מהתנהלות [המבקשת]". חרף העובדה שגזר הדין ניתן למעלה משבועיים-ימים בטרם הוגשה הבקשה שלפנַי, נמנעו המבקשים מכל אזכור שלו בבקשתם. למען שלמות התמונה, אציין, כי ביום 25.1.2023, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על גזר הדין (עפמ"ק 61395-01-23).

מכאן הבקשה שלפנַי, שבגדרה התמקדו המבקשים בטענות הנוגעות לסיכויי הערעור, ובמידה פחותה גם בנזקים הבלתי הפיכים, שייגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מביצוע פסק הדין. בתגובתה, טענה הימנותא כי המקרה כלל אינו מצדיק מתן רשות ערעור, ולגוף הדברים – סמכה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, ועל הנמקותיה.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה שניתנה לה, על נספחיהן, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. חרף האמור בתקנה 149(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), המבקשים לא הבהירו – לא בפתח בקשתם, אף לא בהמשכה – מהם הטעמים המצדיקים מתן רשות ערעור בעניין דנן. מכל מקום, בחינת הטענות שהועלו בבקשה, מלמדת כי זו אינה עומדת אף באמות המידה המרוככות, אשר חלות לגבי בקשת רשות ערעור על החלטה בעניין עיכוב ביצוע: המקרה אינו מעורר כל שאלה כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; לא נדרשת רשות ערעור, לשם מניעת עיוות דין; גם "פגיעה חמורה, יוצאת דופן ובלתי הפיכה" – אינה צפויה להיגרם למבקשים, כתוצאה מן ההחלטה (רע"א 458/23 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פסקה 4 (19.1.2023) (להלן: עניין פלונית); רע"א 528/16 ג'ראבלי נ' רשיד, פסקה ז (1.2.2016)). אכן, פסק הדין של בית משפט השלום כולל, בין היתר, הוראה שלפיה על המבקשים להרוס את תוספות הבניה; מטבע הדברים, הוראה זו טומנת בחובה פגיעה לא מבוטלת בהם. עם זאת, בהינתן שאין מדובר בפינוי ובהריסה של בית המגורים כולו, אלא של תוספות בניה שנבנו על גג הבית ועל גבי חלקה סמוכה; ובשים לב לכך שעסקינן בבניה לא חוקית – עניין שאינו שנוי במחלוקת, ואשר עולה ברורות מהודאת המבקשת בהליכי התכנון והבניה (הערעור הוגש, כמתואר, בנוגע לגזר הדין לבדו) – הרי שאין מדובר בפגיעה "חמורה, יוצאת דופן ובלתי הפיכה" (עניין פלונית, פסקה 4), כפי הנדרש עבור מתן רשות הערעור, לגבי ההחלטה בעיכוב הביצוע.

6.זאת ועוד, המבקשים כלל לא התמודדו עם הנמקות בית המשפט המחוזי שעניינן בשיהוי שנפל בהגשת הבקשה, התנהלותם הפסולה של המבקשים, והפרתם הבוטה את פסק הדין של בית משפט השלום – שיקולים שבהחלט ראוי היה שיובאו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרת הכרעתו בבקשה לעיכוב הביצוע (תקנה 95(ד)(3) לתקנות; ע"א 8317/20 נוי נ' בומגרטן – מנהלת מיוחדת, פסקה 5 (4.2.2021)). למעשה, המבקשים הוסיפו לילך בדרכם זו, בהסתירם מפנַי פרטי מידע חשובים, כאמור לעיל, כמו גם בהימנעם מהמצאת בקשתם להימנותא, מה שהקנה להם 'ימי חסד' נוספים, תחת הגנת הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 11.1.2023. אף בשיקולים אלה, כשלעצמם, יש כדי להטות את הכף לעבר דחיית הבקשה (רע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים, פסקה 8 והאסמכתאות שם (23.3.2009)).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור – נדחית בזאת; הצו הארעי מיום 11.1.2023 – מבוטל.

המבקשים ישאו בהוצאות הימנותא, בסך של 7,500 ₪.