רע"א 6916/15 איצקין צהלה נ. גל א.מ.ר.ל.ד ייעוץ והשקעות בנכסים בע"מ

לפ נַ י בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר ) בהפ"ב 43428-08-15 מיום 8.9.2015 במסגרתה נדחתה בקשת המבקשות לסעדים זמניים כנגד המשיבים.

רקע עובדתי ותמצית הליכים

1.

בין המבקשות למשיבים נכרתו הסכמים לשיתוף פעולה (להלן: הסכם השותפות ) להוצאה לפועל של ארבעה פרויקטים בתחום הנדל"ן (להלן: הפרויקטים ). במסגרת הסכם השותפות נכלל מנגנון חלוקת כספים שכלל, בין היתר, חלוקת כספים למבקשות בגדר "דמי ארגון" וחלוקת כספים למשיבים בגדר "דמי ניהול". לקראת אמצע השנה אשתקד עלו יחסי הצדדים על שרטון. לטענת המבקשות, המשיבים הפרו את הסכם השותפות בכך שלא העבירו מחצית מדמי הארגון למבקשות, על אף שחלף המועד לכך. טענה זו ואחרות אמורות להתברר במסגרת הליך בוררות שעתיד להתנהל בין הצדדים. כמו כן, המבקשות עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד זמני הכולל הטלת עיקולים על נכסי המשיבים בסכום של 7,651,352 ש"ח (להלן: העיקולים ) וכן בקשה לצו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות דיספוזיציה בחמש המחאות של המבקשת 2 על סך 11,800 ש"ח כל אחת (להלן: צו המניעה ). לטענתן, המשיבים משלשלים בהיחבא סכומי כסף גדולים לכיסם, תחת אצטלה שאלו פרי עבודתם, בעוד שכספים אלו שייכים על פי הסכם השותפות למבקשות. לפיכך, טענו המבקשות שסעדים זמניים אלו נדרשים על מנת למנוע מהמשיבים ליצור הכבדה על יכולת המבקשות לאכוף שיפוי מהמשיבים, ככל ששיפוי כאמור יפסק לזכותן במסגרת הליך הבוררות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.

בית המשפט המחוזי קבע כי שהמבקשות זכאיות לכאורה לכספים בגין חלקן "בדמי הארגון", אולם נקבע שלכאורה טרם התגבש מועד העברת כספים אלו. בית המשפט קבע כי לשם הוכחת התגבשות המועד, משליכות המבקשות את עיקר יהבן על מסמך מיום 17.12.2014, שבו, לשיטת המבקשות, מאשר רו"ח מטעם המשיבים כי המבקשת 2 צפויה לקבל סך של 4,138,000 ש"ח בגין חלקה בדמי הארגון, וכי 65% מסכום זה עתיד לעבור אליה עד לחודש יוני 2015 (להלן: מסמך רואה החשבון ). ואולם, בית המשפט קבע כי פרשנות זו של המבקשות אינה נתמכת במידה מספקת בלשון מסמך רואה החשבון – הנוקט לשון צפי לגבי מועד קבלת חלק מדמי הארגון להבדיל מלשון התחייבות. בנוסף, ציין בית המשפט כי העובדה שבמסמך רואה החשבון נכתב "לבקשתכם הרינו לאשר" מצביעה לכאורה על תימוכין לטענת המשיבים ולפיה הוצא המסמך לבקשת המבקשות. על כן, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המבקשות לבסס תשתית ראייתית לכאורית המוכיחה כוונת רמייה בהתנהלות המשיבים. כמו כן, קבע בית המשפט כי המשיבים הציגו לכאורה איתנות כלכלית של ממש, המצביעה על יכולת לכאורית לעמוד בתשלום, ככל שזה יוטל עליהם לשלם. לפיכך, קבע בית המשפט כי המבקשות לא עמדו בנטל הוכחת ההכבדה המוטל על שכמם, בעוד שמנגד, הנזק הצפוי למשיבים כתוצאה מהטלת העיקולים הוא מובנה ועשוי לפגוע במוניטין ובפעילות העסקית שלהם. באשר לצו המניעה; בית המשפט דחה בקשה זו בקבעו כי היא אינה מבוססת, כאשר ממילא מאזן הנוחות בנסיבות דנן אינו מטה את הכף לעבר מתן הצו.

מכאן הבקשה שלפ נַ י .

תמצית טענות המבקשות

2.

המבקשות חוזרות על טענותיהן לפני בית המשפט המחוזי וטוענות כי המשיבים נוטלים לכיסם כספים השייכים למבקשות על פי דין ומרוקנים את קופת הפרויקטים באופן שיכביד על המבקשות לממש פסק בוררות שיינתן לטובתן. לטענת המבקשות שגה בית המשפט כאשר קיבל את גרסת המשיבים נוכח העובדה כי המשיבים לא טרחו לגבות את גרסתם בתצהיר; "התרברבו" שהם משכו בהיחבא שני מיליון ש"ח; וסירבו להצהיר כי הם יחדלו מהמשך משיכת הכספים. בנוסף, טוענות המבקשות כי בית המשפט קרא בשגגה במסמך רואה החשבון

את המילים "לבקשתכם הרינו לאשר" בעוד שהן אינן מופיעות שם. בהמשך לכך, טוענות המבקשות כי יש להתערב בממצאי העובדה שקבע בית המשפט מכיוון שאלו לא בוססו על חקירת עדים, או תצהירים מטעמם, באופן המקנה יתרון לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי העובדה. נוכח האמור, טוענות המבקשות כי יש לקבל את בקשתן ולהתערב בהחלטתו של בית המשפט על מנת למנוע עיוות דין ופגיעה בכללי הצדק העשויים להיגרם למבקשות ככל שהחלטת בית המשפט תישאר על כנה.

דיון והכרעה

3.

לאחר עיון בבקשה, בנספחיה ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

4.

כידוע, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, ורשות ערעור בנוגע לעניינים אלו תינתן במקרים חריגים בלבד [ראו: רע"א 2881/15

קנפלר נ' אברהם , פסקה 8 (11.5.2015); רע"א 3285/13

ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ , פסקה 14 (3.7.2013)]. בהתחשב בהלכה הנוהגת, סבורני כי המקרה הנוכחי אינו מצדיק מתן רשות ערעור.

5.

בבחינת מעבר לנדרש, סבורני כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. את עיקר טענותיהן מפנות המבקשות כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. ברם, לא ראיתי לסטות מהכלל ולהתערב בממצאים עובדתיים לכאוריים אלו, משלא נפלה בהם טעות של ממש, והדברים ידועים [ ראו : ע" א 9163/04 גרטלר נ' רובינשטיין , פסקה 5 (18.4.2007); ע"א 6021/08 לוגבינץ נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ , פסקה 5 (24.2.2010)].

אכן, במסמך רואה החשבון לא מצוינות המילים "לבקשתכם הרינו לאשר", אולם ממילא שוני זה אינו מאיין את מסקנתו של בית המשפט מכיוון שלשון המסמך תומך במסקנה שמדובר על צפי להתגבשות מועד תשלום הכספים ולא על התחייבות למועד מסוים. בנוסף, לא נפל פגם בנסיבות העניין באופן שבו התרשם בית המשפט מאיתנותם הפיננסית של המשיבים ומטיב פעילותם העסקית. משכך, ובהסתמך על ממצאים העובדתיים אלו, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט ובוודאי לא שוכנעתי כי מדובר במקרה שבו נגרם למבקשות עיוות דין או פגיעה בכללי הצדק. לא עלה בידי המבקשות להוכיח לכאורה הכבדה המצדיקה הטלת עיקולים ולא כל שכן לבסס עילה למתן צו המניעה.

החלטת בית המשפט המחוזי תישאר על כנה וטענותיהן הרבות של המבקשות, וכן אלה של המשיבים, תישמענה במסגרת הליך הבוררות שעתיד להתקיים בין הצדדים.

6.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.