רע"א 2881/15 ברוך קנפלר נ. מיכאל אברהם

לפנַי שתי בקשות ערעור המופנות כלפי שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים. הבקשה ברע"א 2912/15 עניינה בהחלטת בית המשפט ( סגן הנשיא י' צבן ) בהפ"ב 11405-02-15 מיום 29.3.2015, במסגרתה נדחתה בקשתו של ברוך ישככר קנפלר (להלן: המבקש ) למינוי מנהל זמני להקדש (להלן: ההחלטה הראשונה ). הבקשה ברע"א 2881/15 עניינה בהחלטת בית המשפט (השופט

מ' י' הכהן ) בהפ"ב 44381-04-14 מיום 1.4.2015, במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש למתן צו לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: ההחלטה השניה ).

רקע

1.

בשנת 1952 החליט בית הדין הדתי בירושלים לרשום הקדש הכולל את בית

הכנסת "באר שבע" בשכונת בית ישראל בירושלים (להלן: ההקדש או בית הכנסת ) ולמנות את וועד שכונת בית ישראל כאפוטרופוס על ההקדש. עוד נקבע כי בהיעדר ועד שכונתי, יוכל בית הדין של הרבנות הראשית לירושלים למנות אפוטרופוסים להקדש. בהחלטתו מיום 3.12.2002 מינה בית הדין הרבני האזורי בירושלים את המשיבים 5-1 כנאמנים להקדש. בחלוף השנים נתגלעה מחלוקת בין המבקש, הנמנה על חסידי ברסלב, לבין המשיבים 5-1, סביב השימוש בבית הכנסת. במסגרת הסכסוך, ביקש המבקש, בין היתר, לעשות שימוש בשעות הערב באולם אירועים קטן המצוי בחצר בית הכנסת, בכפוף לתשלום דמי שכירות חודשיים. אולם, בשלב מסוים הפסיק המבקש לשלם דמי שכירות והחל, יחד עם נוספים הנמנים על חסידי ברסלב, להשתלט בהדרגה על בית הכנסת, לעתים תוך שימוש באלימות. בעקבות זאת, פנו המשיבים 5-1 לבית הדין של העדה החרדית בירושלים, שהעביר את הסכסוך בהסכמת הצדדים לבוררות זבל"א. ביום 3.6.2013 קבעו הבוררים כי עד להחלטה אחרת, היחידים הרשאים להיכנס לבית הכנסת הם אך ורק מי שמקבל רשות בכתב מנאמני ההקדש. באותו יום הגישו הנאמנים 5-1 לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה נגד בני משפחתו של המבקש, בה עתרו למתן צו הצהרתי שיכריז על סמכותם לעשות מנהג בעלים בכל נכסי ההקדש. ביום 4.6.2013 הגיש המבקש בקשה לביטול החלטת הבוררים מן הטעם שמדובר בסעד זמני אשר חדל להתקיים עם סיומה של הבוררות. בתחילת שנת 2014 עתרו אביו ואחיו של המבקש לבית הדין הרבני האזורי בבקשה כי ימנה נאמן להקדש ובנוסף כי ימנה רואה חשבון לצורך חקירת התנהלותם של המשיבים 5-1. בהחלטתו מיום 1.5.2014 אישר בית הדין את מינוי המשיבים 5-1 לנאמני ההקדש והורה להם "לעשות ככל הנדרש לסילוק המבקשים ו/או מי מטעם חבורת ברסלב ו/או כל מי שמפריע לניהול ושימוש נכסי ההקדש". ביום 13.5.2014 קבע בית המשפט (השופט כ' מוסק ) כי הסמכות לדון בענייני ההקדש ובמינוי נאמנים נתונה בידי בית הדין הרבני, וכי בשלב זה על הצדדים לכבד את החלטות בין הדין ככתבן וכלשונן. לעניין שאלת סמכותו של בית הדין הרבני לאשר פעולות נאמנים הנוגעות לצדדים שלישיים, נקבע דיון ליום 1.7.2015. ביום 11.9.2014, נעתר בית הדין הרבני האזורי לבקשת המשיבים 5-1 ומינה את המשיבים 8-6 לשמש כנאמנים לבית הכנסת. ערעור על החלטה זו הוגש לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, ודיון בערעור נקבע ליום 1.6.2015. ביום 4.2.2015 פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה למנות מנהל זמני להקדש – היא הבקשה מושא ההחלטה הראשונה . ביום 12.2.2015 הורה בית הדין האזורי בירושלים לכלל הנאמנים לפעול לסגירת בית הכנסת עד לתום ההליכים המשפטיים, על מנת לוודא שלא ישתלטו עליו גורמים זרים. בהחלטתו מיום 8.3.2015 קיבל בית המשפט את בקשתו של המבקש מיום 4.6.2013 וביטל את החלטת הבוררים מיום 3.6.2013. משבוטלה החלטת הבוררים, ומשכניסתו לבית הכנסת עדיין סורבה על ידי המשיבים, פנה המבקש לבית המשפט ביום 26.3.2015 בבקשה להוצאת צו מכוח פקודת בזיון בית משפט – היא הבקשה מושא

ההחלטה השנייה .

ההחלטות מושא בקשות רשות הערעור

2.

ביום 29.3.2015 ניתנה ההחלטה הראשונה , בה דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש למינוי מנהל זמני להקדש. בהכרעתו קבע בית המשפט כי שאלת הסמכות לדון בענייני הקדש דתי שנויה בחלוקת בין משרד המשפטים ובתי הדין הרבניים, וכי הסוגיה הובאה לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה. אי לכך, אימץ בית המשפט את ההחלטה הקודמת, מיום 13.5.2014, לפיה עקרון כיבוד הערכאות מחייב לכבד, בשלב הזה, את החלטות בית הדין הרבני ככתבן וכלשונן. אי לכך נקבע כי למרות שלתובענה העיקרית ישנם סיכויי הצלחה, הרי שמאזן הנוחות נוטה לטובת שימור המצב המשפטי הקיים.

3.

ביום 1.4.2015 ניתנה ההחלטה השנייה , בה דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש להוציא למשיבים צו לפי פקודת בזיון בית משפט. בית המשפט התייחס להחלטה מיום 29.3.2014 ואימץ את הנימוק המרכזי בבסיסה, לפיו יש לכבד את החלטות בית הדין הרבני בעניין בית הכנסת ככתבן וכלשונן, ואין מקום להוציא צו שיהיה בו משום התנגשות עם החלטות בית הדין הרבני.

טענות המבקש

4.

אשר להחלטה הראשונה ; המבקש טוען כי הותרת בית הכנסת סגור נוגדת את מטרת ההקדש. כמו כן נטען כי לבית הדין הרבני כלל אין סמכות להוציא צווים הנוגעים לצדדים שלישיים. בנוסף, נטען כי ברירת המחדל הינה שבית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בכל ענייני ההקדש – לרבות מינוי נאמנים – עד שיוכח אחרת.

5.

אשר להחלטה השנייה ; המבקש טוען כי על המשיבים חל השתק שיפוטי, וזאת משום שעד לביטול הבוררות הם נאחזו בכל ההחלטות שיצאו תחת ידם של הבוררים, וכעת, משבוטל ההליך, אין הם יכולים להתנער מהחלטות אלה. עוד נטען כי התנהלותם של המשיבים, הכוללת ניתוק חשמל ומים ואיסור גורף על המבקש להיכנס לבית הכנסת, נוגדת החלטות קודמות של בית המשפט.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשות על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי דינן של שתי הבקשות להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.

7.

נקודת המוצא בענייננו הינה כי שתי ההחלטות מושא הבקשות שלפנַי הינן שלובות זו בזו, וזאת בשני מישורים. ראשית , שתי ההחלטות הן קוהרנטיות במובן הזה שתוצאתה האופרטיבית של ההחלטה הראשונה מתיישבת עם תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה השנייה, קרי, הותרת המצב הקיים על כנו. שנית , שתי ההחלטות מתבססות למעשה על אותו אדן משפטי – מתן בכורה לעקרון כיבוד הערכאות מתוך מטרה למנוע פסיקות סותרות ומתוך כוונה לייצר ודאות משפטית. לאור הקשר ההדוק בין ההחלטות והרציונאלים אשר הביאו לקבלתן, ובשים לב למכלול ההליכים המתנהלים מזה שנים בין הצדדים, נראה כי בבסיס שתיהן רצונו של המבקש שיתאפשר לו לעשות שימוש בבית הכנסת.

8.

הלכה היא כי בית משפט זה ימעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וכי התערבות שכזו תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד [ראו למשל: רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ פסקה 14 (3.7.2013) (להלן: עניין ד.כ חנויות ) והאסמכתאות שם ]. בתוך כך, בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני, על בית המשפט לשקול שני שיקולים מרכזיים – קיומה של עילת תביעה לכאורה ומאזן הנוחות בנסיבות המקרה – וכן לקחת בחשבון שיקולים שביושר ובצדק (ראו: עניין ד.כ חנויות , בפס' 15). במקרה דנן, ישנם

שני טעמים המובילים למסקנה כי אין מדובר כאן באחד מאותם מקרים חריגים שבהם יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. זאת אף אם אניח – מבלי לקבוע מסמרות בדבר – כי תביעתו של המבקש "מעמידה עילת תובענה בעלת סיכויי הצלחה" כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

9.

הטעם הראשון כרוך בעובדה שהחלטותיו של בית המשפט המחוזי פועלות לשימור המצב המשפטי הקיים. כידוע, סעד זמני אשר פועל לשינוי המצב הקיים ייפסק אך במקרים חריגים בהם יש חשש לתוצאה קשה או בלתי הפיכה [השוו: רע"א 1760/15 הנדלניסט ייעוץ ניהול ושיווק נדל"ן בע"מ נ' פרש קיטשן (2012) בע"מ פסקה 9 (2.4.2015)]. המקרה דנן אינו מעלה חשש לתוצאה שכזו, וממילא כוונתו של בית המשפט המחוזי הייתה לשמר את הסטטוס קוו עד להכרעה בשאלת הסמכות לדון בהקדשים דתיים. משלא הועלה טיעון המנמק מדוע על בית המשפט לסטות מן הכלל במקרה דנן, הרי ששיקול זה מטה את מאזן הנוחות לטובתם של המשיבים.

10.

הטעם השני נעוץ בעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. בית משפט זה קבע מספר פעמים כי מדובר בעקרון שהינו חיוני לקיומה של מערכת משפט תקינה ולסדר הציבורי [ראו למשל: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן פסקה 16 (27.1.2003); בג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי פסקה 19 (6.7.2005)]. הגם שעקרון זה מיושם בעיקר בהקשר של ענייני משפחה, יש לו רלוונטיות אף בעניין דנן. אכן, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התנהלותם של שני הצדדים מעלה חשש ממשי למתן החלטות סותרות ופוגעת ביעילות הדיונית. מהשתלשלות האירועים עולה כי בית המשפט המחוזי הפעיל את העקרון באופן עקבי בשלוש החלטות שונות – אשר שתיים מהן עומדות בבסיס הבקשות דנן – ונוכח מכלול נסיבות המקרה, אין אלא לברך על כך.

11.

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב לעניין הוצאת צווים מכוח פקודת בזיון בית משפט. היטיבה לתאר זאת השופטת ע' ארבל ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט (4) 49 (2004):

"מדיניות שיפוטית ראויה דורשת לתת צווים אלה במשורה, עם זאת אני סבורה כי לשיקולים שפורטו לעיל צריך להתווסף שיקול חשוב נוסף – שיקול הצדק, דהיינו אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר הן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק - הדין" ( שם , בעמ' 62).

בפסיקתו של בית משפט זה אף הובעה הדעה כי בשל הפגיעה הקשה שעלולה להתרחש בעקבות הסנקציה המצויה בצדו, הליך לפי פקודת בזיון בית משפט הינו למעשה הליך שיורי ותו לא [ראו: רע"א 4036/14

מסעודין נ' קושניר פסקאות

26-25 ( 29.12.2014 )]. נוכח עמדת הפסיקה, ובשים לב לעקרון כיבוד הערכאות אליו התייחסתי לעיל, איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להוציא צו לפי פקודת בזיון בית משפט. בשולי הדברים אציין כי מבלי לקבוע מסמרות אני סבור שלגופו של המקרה דנן –המאופיין בפיצול הליכים ובפגיעה קשה ביעילות הדיונית –פקודת בזיון בית המשפט ממילא איננה האכסניה המתאימה, בעת הזו, לדרישותיו של המבקש.

12.

סוף דבר – שתי הבקשות נדחות, כאמור. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.