רע"א 6821/15פלוני נ. משרד הבריאות

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' פורג ) מיום 6.9.2015 בגדרה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו לפי פקודת ביזיון בית משפט, ועל החלטתו מיום 8.9.2015 בגדרה לא נעתר בית המשפט לבקשת המבקשת להוציא ראייה מתיק בית המשפט.

רקע

1.המבקשת הגישה תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה ממעשים וממחדלים של המשיבים. במרכז התביעה עומדות טענות קשות שטוענת המבקשת כלפי המשיב 3, הכוללות, בין היתר, טענות בנוגע למעשי תקיפה מינית, רשלנות רפואית, עושק ומרמה, אשר בוצעו, לכאורה, אגב טיפולי פוריות במבקשת.

ההליך המשפטי מתנהל שנים ארוכות, כשנראה ששני הצדדים "תורמים" לעיכוב ההתקדמות בתיק, ובפרט לעיכוב ההליכים המקדמיים.

בקשת רשות הערעור דנא מכוונת נגד שתי החלטות העוסקות בשני עניינים שונים, כמפורט להלן.

ההחלטה מיום 6.9.2015

2.כעולה מהבקשה, ביום 5.8.2015 הגישה המבקשת בקשה על-פי פקודת ביזיון בית משפט ובקשה לפסיקת הוצאות מוגדלות כנגד המדינה ( המשיבה 1 ), שכן לטענתה המדינה נמנעה באופן שיטתי מלהשלים את ההליכים המקדמיים כפי שנקבע בהחלטות רבות שניתנו על-ידי בית משפט קמא. בית המשפט הורה למדינה להשיב לבקשת המבקשת, ולאחר מספר ארכות הוגשה תגובת המדינה ביום 6.9.2015 ובה נטען כי ההליכים המקדמיים הושלמו וצווי בית המשפט יושמו במלואם. בו ביום ניתנה החלטת בית משפט קמא, ובה נקבע כלהלן:

"נוכח כך שהמדינה ביצעה ההליכים המקדמיים, הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט נדחית. אין מקום לביטול ההוצאות שנפסקו לחובת הנתבעת 1 [המדינה, צ"ז] שלא עמדה במועדים ולא בקשה ארכה מתאימה".

3.כלפי החלטה זו הוגשה בקשת הערעור דנא, ובה טוענת המבקשת כי בית משפט קמא לא נימק החלטתו כנדרש. עוד נטען, כי משעה שמצא בית משפט קמא לחייב את המדינה בהוצאות נוכח מחדליה, היה עליו להיעתר גם לבקשת המבקשת לפי פקודת ביזיון בית משפט על רקע אותם המחדלים. המבקשת הוסיפה עוד כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא טרם הסתיימו ההליכים המקדמיים בתיק, נוכח שתי בקשות נוספות שהגישה המבקשת מיום 30.8.2015 ומיום 6.9.2015 למתן צו גילוי ועיון במסמכים ולמתן צו המורה למדינה להשיב לשאלון באופן מפורט ויסודי.

ההחלטה מיום 8.9.2015

4.ביום 29.9.2014 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים הנוגעת לתוצאות בדיקת פוליגרף שערך המשיב 3. הצדדים הסכימו כי "אף בדיקת פוליגרף לא תשמש כראיה בהליכים כאן. רק אם הצדדים יסכימו במפורש להגשת בדיקת פוליגרף כלשהי כראייה במשפט, היא תוגש בהתאם להסכמת הצדדים ובשלב זה אין הסכמה כזאת לגבי בדיקת פוליגרף כלשהי. בדיקת הפוליגרף של הנתבע 3 [המשיב 3, צ"ז] שנמצאת בתיק בימ"ש, לא תשמש כראיה בתיק זה". להסכמות אלה, כאמור, ניתן תוקף של החלטה.

5.ביום 6.9.2015 הגישה המבקשת בקשה להורות למשיב 3 להוציא את תוצאת בדיקת פוליגרף מתצהיר גילוי מסמכים מטעמו, ולחלופין להורות על מחיקת כתב ההגנה מטעם המשיב 3, מאחר שמעיון בתצהיר גילוי המסמכים שהגיש עולה כי בכוונתו להסתמך על תוצאות בדיקת הפוליגרף שביצע, וזאת בניגוד להסכמה ולהחלטה מיום 29.9.2014. בתגובה לבקשה זו, שהוגשה ביום 8.9.2015, טען המשיב 3 כי הוא אינו מתנגד לכך שלא יינתן משקל ראייתי לבדיקת הפוליגרף, וכי הוא אינו חוזר בו מהסכמתו שניתנה ביום 29.9.2014. בהחלטה מאותו יום, קבע בית משפט קמא כלהלן: "רשמתי לפני את תגובת המשיב ודי בה. הסכמת הצדדים בעינה".

6.גם כלפי החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור. בבקשה נטען כי גם החלטה זו לא נומקה כראוי, וכי הימנעותו של בית המשפט מלהורות על הוצאת הראייה מהתיק מאפשרת למשיב 3 להמשיך לעשות שימוש בתוצאות בדיקת הפוליגרף, חרף ההסכמות בין הצדדים.

דיון והכרעה

7.לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות על שני חלקיה, גם מבלי להורות על הגשת תשובה.

ראשית, לא מצאתי להתערב בהחלטה מיום 6.9.2015 בה נדחתה בקשת המבקשת לפי פקודת ביזיון בית משפט. כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב לעניין הוצאת צווים מכוח פקודת ביזיון בית משפט (רע"א 2881/15 קנפלר נ' אברהם , בפסקה 11 (22.4.2015)). יתר על כן, נקבע בפסיקה כי בשל הפגיעה הקשה הנלוות להפעלת הסנקציה המעין פלילית המצויה בצדו, הליך לפי פקודת ביזיון בית משפט הוא הליך שיורי בלבד (ראו: רע"א 4036/14 מסעודין נ' קושניר ,

פסקאות 26-25 (29.12.2014)). כמו כן, מדובר בהליך שמטרתו אכיפת ציות מכאן ואילך ולא ענישה על אי ציות בעבר. בית משפט קמא קבע כי ההליכים המקדמיים בגינם הוגשה הבקשה למתן צו לפי פקודת ביזיון בית משפט הושלמו, ומשכך לא מצא להיעתר לבקשת המבקשת להפעלת הסנקציות הקבועות בפקודת ביזיון בית משפט. עם זאת, נקבע כי אין לבטל את ההוצאות שהושתו על המדינה בגין אי-עמידה במועדים שנקבעו. אני סבור כי החלטה זו מאזנת כראוי בין הצורך לשמור על יעילות הדיון לבין השאיפה להשתמש במשורה בצווים לפי פקודת ביזיון בית משפט, במיוחד מקום בו הפרת הוראות בית המשפט הופסקה, כבענייננו, מה ששומט את הקרקע מתחת לבקשה שעל פי הפקודה האמורה.

8.גם ההחלטה מיום 8.9.2015 אינה מצריכה התערבות של ערכאת הערעור. בית משפט קמא הפנה את המבקשת לתגובת המשיב 3 לבקשתה, בה הבהיר המשיב 3 כי הוא אינו חוזר בו מהסכמתו מיום 29.9.2014 והוא אינו מבקש כי יינתן משקל לתוצאות בדיקת הפוליגרף בעניינו. יוער, כי בהסכמת הצדדים כפי שנוסחה בהחלטת בית המשפט מיום 29.9.2014 נקבע כי "בדיקת הפוליגרף של הנתבע 3 [המשיב 3, צ"ז] שנמצאת בתיק בימ"ש , לא תשמש כראיה בתיק זה" (ההדגשה הוספה). כלומר, כבר במועד ההסכמה היה ברור לצדדים כי תוצאות בדיקת הפוליגרף הנדונה נמצאות בתיק בית המשפט. הצדדים לא הסכימו על "הוצאה פיזית" של הראייה מתיק בית המשפט, אלא על כך שתוצאות הבדיקה לא ישמשו כראיה בתיק. במילים אחרות, הוסכם כי בהיעדר הסכמה אחרת, בית המשפט לא ייחס משקל כלשהו לתוצאה זו. ואמנם, בשיטתנו המשפטית אין חשיבות או משמעות מעשית ל"הוצאת ראייה מהתיק", ודי בכך שהוחלט כי מוצג כלשהו לא ישמש כראייה או כי לא יינתן לו כל משקל בהחלטת בית המשפט. לעניין זה השוו נוסח סעיף 56 רישא לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובע כי "ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק-דין". נוסח הסעיף לא הורה על "הוצאת הראייה מתיק בית המשפט", אלא אסר על השימוש בה לשם הוכחת אשמה או ביסוס פסק דין. והדברים יפים גם לענייננו. יתרה מכך, הוצאה "פיזית" של מסמך שניתנה לגביו החלטה שאין בכוחו לשמש כראיה שמורה למקרים קיצוניים בלבד, שכן ככל שבעתיד יהיה צורך לבחון במסגרת הליכי ערעור את אותו מסמך ראוי שעותק שלו ייוותר, ככלל, בתיק. חזקה על בית המשפט שהוא יודע להתעלם ממסמך שהוחלט עליו שאינו קביל.

9.סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית על שני חלקיה.

בשולי הדברים, אעיר כי נוכח תוצאה זו לא נדרשתי לשאלה האם היה מקום לכרוך את שתי ההחלטות כלפיהן מופנית הבקשה בבקשת רשות ערעור אחת, כשעל פניו לא נראה כי יש ביניהן קשר מהותי כלשהו, מלבד העובדה ששתיהן ניתנו באותו הליך עיקרי (במיוחד שאחת ההחלטות ניתנה בגדרה של בקשה לפי פקודת הביזיון שהיא הליך בעל מאפיינים ייחודיים ויתכן שיש לראותו כהליך נפרד המחייב גם הליך השגה נפרד). יצוין כי המבקשת הגישה בקשות ערעור נוספות על החלטות רבות אחרות שניתנו בהליך זה, כשלא תמיד ברורה הבחירה לאגד בבקשת רשות ערעור אחת מספר החלטות נפרדות העוסקות בעניינים שונים. לכאורה, אין להשלים עם צירופן יחד של החלטות שאין ביניהן כל זיקה מהותית או נושאית בגדרה של בקשת רשות ערעור אחת, אם כי הסוגיה אינה פשוטה ויש לה פנים לכאן או לכאן (ראו האמור בספרם של חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 254 (מהדורה שלישית, 2012), לפיו: "בעל דין המשיג על החלטת ביניים רשאי לתקוף בבקשת הרשות לערער שהגיש גם

החלטות הכרוכות באותו נושא ... ובלבד שלא חלף המועד להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות אלה"; ההדגשה הוספה). כאמור, משמצאתי לדחות את הבקשה על שני חלקיה, לא אדרש לסוגיה זו בהרחבה והיא תיוותר כהערה בלבד.

10.לא היתה כל הצדקה להגשת בקשת רשות הערעור דנא, על שני אגפיה. מובהר כי גם כאשר לא מתבקשת תשובה רשאי בית המשפט לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה כאשר לא היה יסוד בפניה לבית המשפט והיא גרמה לבזבוז זמן שיפוטי ולפיכך לפגיעה ביתר בעלי הדין. במקרה הנדון קיימת הצדקה לחיוב המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה, ורק לפנים משורת הדין אמנע הפעם מלהטילן.