רע"א 8526/09 בניני בנק בע"מ נ. דרור הדרום חברה לפיתוח בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' צ'רניאק ) בבר"ע 1414/09 מיום 1.9.2009, אשר הותירה על כנה את החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיאה ז' אגי ) בבש"א 183635/08 מיום 11.3.2009, לפיה ניתן צו מניעה המונע באופן זמני מהמבקשת להציג לפירעון ולמימוש ערבויות בנקאיות אוטונומיות שהוצאו על ידי המשיב 3 ונמסרו לה על ידי המשיבות 1 ו-2 במסגרת הסכם מכר, וזאת עד לסיום ההליכים בתובענה העיקרית המתבררת לפני בית משפט השלום, או עד להחלטה אחרת.

עובדות והליכים קודמים

1.

המשיבה 1, דרור הדרום לחברה לפיתוח בע"מ (להלן: חברת

דרור הדרום ) הינה שותפה ב-50% עם אורן מבנים בע"מ (להלן: חברת אורן ) במשיבה 2 – לירון מרכז מסחרי ביבנה בע"מ (להלן: חברת לירון ), אשר בנתה מרכז מסחרי ביבנה.

2.

ביום 23.12.1981 נחתם הסכם בין חברת לירון לבין המבקשת, לרכישת יחידה במרכז המסחרי שבנתה חברת לירון ביבנה (להלן: הנכס ). במסגרת ההתקשרות, היה על חברת לירון, באמצעות החברות השותפות בה, למסור למבקשת שלוש ערבויות בנקאיות אוטונומיות לא צמודות כאמור בסעיף 21(א)(3) להסכם. כן היה על חברת לירון למסור למבקשת ערבות צמודה ונושאת ריבית כאמור בסעיף 21(א)(1), להבטחת סכומים ששילמה המבקשת עד למסירת החזקה בנכס. ערבות זו הייתה צריכה להיות מושבת לחברת לירון עם מסירת הערבויות הבלתי צמודות נשוא סעיף 21(א)(3) להסכם.

3.

המשיבות 1 ו-2 טענו בבית משפט השלום, כי על פי הוראות סעיף 21(ה) להסכם, ערבות בנקאית אחת מתוך שלוש הערבויות הבלתי צמודות שנמסרו למבקשת לפי סעיף 21(א)(3) להסכם, נועדה להיות מוחזרת להן חודש לאחר תום תקופת האחריות בת 12 החודשים ממועד המסירה. ערבות שנייה הייתה אמורה להיות מוחזרת למשיבות 1 ו-2 לאחר רישום החכירה בנכס על שם המבקשת כשהנכס נקי וחופשי מכל שיעבוד, עיקול וזכות צד ג', והערבות השלישית אמורה הייתה להיות מוחזרת למשיבות 1 ו-2 עם סיום העבודות הנקובות בסעיף 12(ד)להסכם.

4.

להסכם העיקרי נחתמו שתי תוספות. התוספת הראשונה נחתמה ביום 13.6.1984 והיא שינתה את תנאי הערבויות שנמסרו במסגרת סעיף 21(א)(3) להסכם כך, ששתיים מתוך שלוש הערבויות תהיינה לא צמודות ואילו הערבות שנמסרה לפי סעיף 21(ה) להסכם, המתייחסת לסיום העבודות הנקובות בסעיף 12(ד) להסכם, תהייה ערבות צמודה במלואה למדד (להלן: הערבות הצמודה ). תוספת שנייה נחתמה ביום 20.1.1985, וקבעה כי הערבות הצמודה לא תוחזר למשיבות 1 ו-2 עם סיום העבודות הנקובות בסעיף 12(ד) להסכם העיקרי, אלא לאחר שחברת לירון תקיים התחייבויות נוספות, לרבות לאחר שחברת לירון תגרום לכך שהמבקשת תקבל ממינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל ) חכירה לדורות מהוונת ב-91% לגבי הנכס. על פי תנאי ההסכם, דמי החכירה השנתיים למינהל היו אמורים להיות משולמים על ידי המבקשת החל ממועד מסירת החזקה בנכס, ועל חברת לירון היה לגרום לכך שהמינהל יחתום עם המבקשת על חוזה חכירה.

5.

המרכז המסחרי נבנה, והנכס נמסר למבקשת ביום 21.10.1984. יחד עם זאת, עד ליום הגשת בקשת רשות הערעור לא נרשם המרכז המסחרי כבית משותף ולא נחתם הסכם חכירה בין המבקשת לבין מינהל מקרקעי ישראל.

6.

הערבויות שהוצאו לטובת המבקשת על ידי חברת לירון על פי ההסכם, הוארכו מעת לעת. במועד הגשת הבקשה לצו מניעה זמני בבית משפט השלום על ידי המשיבות 1 ו-2, החזיקה המבקשת בשלוש ערבויות בנקאיות שהוצאו על ידי חברת לירון: האחת, ערבות בלתי צמודה מספר 10235 על סך 9,150 ש"ח; השנייה, ערבות צמודה ונושאת ריבית מספר 10200 על סך 242,586 ש"ח; השלישית, ערבות צמודה מספר 10268 על סך 8,169 ש"ח. בנוסף, החזיקה המבקשת בערבות בלתי צמודה על סך 4,857 ש"ח שהוצאה לבקשת חברת אורן וערבות בלתי צמודה נוספת שהוצאה לבקשת חברת אורן על סך 9,150 ש"ח, אשר חולטה כבר על ידי המבקשת.

7.

אי חתימת המבקשת על חוזה חכירה מהוון עם מינהל מקרקעי ישראל, נבעה בעיקר ממחלוקת הנטושה בין המבקשת לבין חברת לירון בשאלה מי צריך לשאת בתשלום דמי החכירה המהוונים. חברת לירון טענה בבית משפט השלום, כי הואיל ועל פי ההסכם המקורי חובת תשלום דמי החכירה השנתיים הייתה על המבקשת החל ממועד מסירת החזקה בנכס, הרי שגם דמי החכירה המהוונים היו צריכים להשתלם על ידה. לעומתה, טענה המבקשת כי על חברת לירון היה לשלם את דמי החכירה המהוונים, וזאת בהסתמך על התוספת השנייה שלעיל, לפיה הערבות הצמודה נועדה להבטיח שלירון תגרום לכך שהמבקשת תקבל חוזה חכירה מהוון ב-91% מן המינהל.

8.

מחלוקת זו ועובדת אי רישום המרכז המסחרי כבית משותף, גרמו לכך שהמבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באמצעות הליך של המרצת פתיחה, בדרישה לאכיפת ההסכם. ביום 29.9.1997 ניתן פסק דין בה"פ 657/97 (כבוד השופטת ש' סירוטה ), בו חוייבה חברת לירון לקיים התחייבותה לרישום המרכז המסחרי כבית משותף, לרשום את הנכס שרכשה המבקשת כיחידה נפרדת וכן לגרום לכך שהמינהל יחכיר למבקשת בחכירה מהוונת לדורות את הנכס נשוא החוזה.

9.

חרף פסק הדין האמור, לא נרשם המרכז המסחרי כבית משותף והמבקשת לא חתמה עם המינהל על חוזה חכירה מהוון, עד ליום הגשת בקשת רשות הערעור. בינתיים, התווספו קשיים נוספים שבגינם לא נרשם המרכז המסחרי כבית משותף, הנובעים, לטענת מנהל חברת לירון, מחריגות בנייה שבוצעו, בין השאר, על ידי המבקשת, ואי התאמת המצב בשטח לתנאי היתר הבניה.

10.

הצדדים המשיכו להתכתב ביניהם באמצעות יועציהם המשפטיים. המבקשת המשיכה לדרוש מחברת לירון לבצע את פסק הדין ולגרום לכך שהמינהל יחתום עימה על חוזה חכירה מהוון. המבקשת אף התרתה בחברת לירון כי תנקוט נגדה בהליכים משפטיים, לרבות מימוש הערבויות. פרט למשלוח התראות אלה, לא פעלה המבקשת כנגד חברת לירון: לא הגישה תביעה ואף לא דרשה את חילוט הערבויות שהוארכו מעת לעת, עד ליום 7.12.2008, שאז פנתה המבקשת לבנק איגוד, ודרשה להעביר לידיה את סכומי שלוש הערבויות נשוא בקשה זו. בתגובה לדרישת חילוט זו, הוגשה על ידי המשיבות 1 ו-2 לבית משפט השלום בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המבקשת להציג לפירעון ולמימוש את הערבויות האמורות.

11.

המשיבות 1 ו-2 טענו בבית משפט השלום, כי למבקשת אין כל זכות לדרוש את מימוש הערבות מספר 10200 שהינה ערבות צמודה ונושאת ריבית, שנועדה להבטיח את התמורה המשולמת על פי ההסכם עד למסירה, לפי הוראות סעיף 21(א)(1) להסכם, והיא הייתה אמורה להיות מושבת לידי חברת לירון עם קבלת שלוש הערבויות הבלתי צמודות לפי סעיף 21(א)(3) להסכם. עוד טענה חברת לירון, כי לא הפרה את ההסכם בינה לבין המבקשת, הואיל ועל המבקשת היה לשאת בתשלום דמי החכירה המהוונים למינהל, וסירובה לשאת בתשלום זה מנע את החתימה על הסכם החכירה עם המינהל. לטענת חברת לירון, התנהגות המבקשת, אשר דרשה את חילוט הערבויות 27 שנים לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים, כאשר עילת התביעה (ככל שהייתה לה כזו) התיישנה, הינה התנהגות שרירותית וחמורה. חברת לירון סברה כי לא הייתה בידי המבקשת עילה המצדיקה פנייה למימוש הערבויות, כך שדרישתה לחילוט הערבויות עולה כדי מרמה וגזל. המשיבות 1 ו-2 היו ערות לכך כי מדובר בערבויות אוטונומיות, אך טענו כי יש לראות בהתנהגות המבקשת כזו שיש בה, לפי ההלכה הנוהגת, כדי להביא לעיכוב מימוש הערבות, עד לבירור טענות הצדדים במסגרת התביעה העיקרית. המשיבות 1 ו-2 אף הלינו על חוסר תום ליבה של המבקשת, בכך שפנתה בדרישה לחילוט הערבויות שהוצאו לבקשת חברת דרור הדרום בלבד, ולא דרשה את חילוט הערבויות שהוצאו על ידי חברת אורן, שותפתה של חברת דרור הדרום בפרוייקט. באשר למאזן הנוחות, טענו המשיבות 1 ו-2 כי אם לא יינתן הסעד הזמני, ייגרם להן נזק בלתי הפיך בשל הפגיעה הקשה בקניינן, ואילו למבקשת לא ייגרם נזק אם יושהה פירעון הערבויות עד לבירור התובענה, לאור העובדה שהשהתה את פנייתה למימוש הערבויות במשך למעלה מ-20 שנה.

12.

המבקשת הלינה בפני בית משפט השלום על חוסר תום ליבן של המשיבות 1 ו-2, אשר לא גילו בבקשתן לצו מניעה זמני את עובדת קיום ההליכים בה"פ 657/97 ואת קיומו של פסק הדין לאכיפת ההסכם, את טענות המינהל כלפיהן, בגינן איים המינהל בהגשת תביעת פינוי, ואת העיקול שנרשם על המקרקעין עוד בשנת 1988 ואשר מסכל את רישום הנכס. המבקשת טענה, כי בהתאם לתנאי ההסכם, צריכות להיות בידיה ערבויות בגובה 10% משוויו של הפרוייקט, בצירוף הצמדה, ואין הערבויות שבידיה מגיעות לכדי הסכום כאמור, ועל כן כל הערבויות שהיא מחזיקה נועדו להבטיח את קבלת חוזה החכירה המהוון לדורות, כך שאין לעשות אבחנה בין הערבויות הצמודות לערבויות הבלתי צמודות. המבקשת טענה גם כי חברת לירון הפרה את התחייבויותיה על פי ההסכם, כך שלא התמלאו התנאים להשבת הערבויות. המבקשת הדגישה, כי כנגד חברת לירון ניתן פסק דין המחייב אותה לרשום את המרכז המסחרי כבית משותף, לרשום את הנכס שנמכר למבקשת כיחידה נפרדת ולגרום לכך שהמינהל יחכיר למשיבה את הנכס בחכירה מהוונת לדורות. המבקשת הסתמכה על כך שמדובר בערבויות בנקאיות אוטונומיות, ועל כן הנערב יכול בכל עת לדרוש את חילוטן בלא כל נימוק. היא טענה, כי האפשרויות למנוע חילוט ערבות אוטונומית הן מצומצמות ביותר, ואינן חלות על המקרה הנדון.

13.

החלטת בית משפט השלום ניתנה ביום 11.3.2009. בהחלטה, קבעה כבוד סגנית הנשיאה ז' אגי

כי התנהלות המבקשת – בהגשת הדרישה לחילוט הערבות 27 שנים לאחר כריתת ההסכם העיקרי, 25 שנים לאחר קבלת החזקה בנכס, למעלה מ-12 שנים מאז התקבל פסק הדין לאכיפת ההסכם, ושנים רבות לאחר חילופי המכתבים בין הצדדים ויועציהם המשפטיים לקיום פסק הדין ולבירור המחלוקות בין הצדדים – הינה התנהלות הלוקה בשיהוי קיצוני, וכי דרישת החילוט בעת הזאת נגועה במידה חמורה בחוסר תום לב, המצדיק מתן צו מניעה זמני ועיכוב חילוט הערבויות עד לבירור המחלוקת שבין הצדדים. כבוד סגנית הנשיאה אגי

ציינה, כי המבקשת לא דרשה את חילוט הערבויות תוך זמן סביר ממועד קבלת פסק הדין בה"פ 657/97, וכי הצגת דרישת החילוט כעת הינה שרירותית גרידא ונועדה להפעיל לחץ על חברת לירון לשאת בחיוב השנוי במחלוקת אמיתית בין הצדדים.

עוד נקבע בהחלטת בית משפט השלום, כי קיים ספק ניכר בשאלה האם הערבות הצמודה ונושאת הריבית שמספרה 10200 נועדה להבטיח את רישום הנכס וחתימת חוזה חכירה מהוון, שכן ערבויות נושאות ריבית ניתנו רק בהתאם לסעיף 21(א)(1) להסכם העיקרי, והן נועדו להבטיח את התמורה שהשתלמה עד למועד המסירה של החזקה בנכס והיו אמורות להיות מושבות לידי המבקשות עם קבלת הערבויות נשוא סעיף 21(א)(3), כך שעצם הגשת דרישת החילוט לגביה מהווה התנהגות חמורה המצדיקה מתן צו מניעה זמני למניעת חילוטה, עד לבירור הטענה לגופה.

בית משפט השלום קבע כי המשיבות 1 ו-2 הצליחו להראות כי ברשותן עילת תביעה הראויה להתברר, שכן קיימת מחלוקת אמיתית בשאלה האם הפרו המשיבות 1 ו-2 את ההסכם בינן לבין המבקשת, ועל מי מוטל החיוב בתשלום דמי החכירה המהוונים למינהל. כמו כן נקבע כי גם מאזן הנוחות פועל לטובת המשיבות 1 ו-2, שכן מתן צו מניעה לא יגרום נזק למבקשת מכיוון שהערבויות ממשיכות להיות בתוקף, ולכל היותר – אם תידחה תביעת המשיבות 1 ו-2 – תוכל המבקשת לקבל את כספי הערבויות, ששתיים מהן צמודות ואחת מהן אף נושאת ריבית גבוהה. מאידך, אי מתן צו המניעה הזמני וחילוט הערבויות יפגע במשיבות 1 ו-2, אם יסתבר שהן צודקות בתביעתן, שכן אז הן תאלצנה להגיש תביעה כספית נוספת נגד המבקשת להשבת כספי הערבויות וספק אם יהא זה פתרון ריאלי, שכן עסקינן בחברות שאינן פעילות עוד, ומנהלן אדם מבוגר מאוד.

אשר על כן, קיבל בית משפט השלום את הבקשה והורה כי צו המניעה הארעי שניתן ביום 16.12.2008 יעמוד בתוקפו כצו מניעה זמני עד למתן פסק דין בתובענה שהוגשה על ידי המשיבות 1 ו-2, או עד להחלטה אחרת. המבקשת חויבה בהוצאות ההליך בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.

14.

על ההחלטה האמורה של בית משפט השלום, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. כבוד השופטת ע' צ'רניאק דחתה את הבקשה בהחלטתה מיום 1.9.2009, מבלי לבקש את תגובת המשיבים. בהחלטה הודגש, כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהחלטות הנוגעות למתן סעד זמני וכי החלטת בית משפט השלום אינה בלתי סבירה באופן המחייב את התערבות בית המשפט המחוזי. בנוסף, צויין כי בית משפט השלום הכריע בבקשת המשיבות 1 ו-2 לאחר ששמע את עדויות הצדדים והגיע לכלל מסקנה כי המשיבות 1 ו-2 הצליחו להראות שבידיהן עילת תביעה לכאורה, וכי התנהלות המבקשת נגועה בשיהוי קיצוני ובחוסר תום לב.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

15.

לטענת המבקשת, החלטת הערכאות הקודמות עוסקת בסוגיות עקרוניות הנוגעות להתנהלות העסקית במשק, מאחר שמתן בטוחות מסוג של ערבויות בנקאיות אוטונומיות להבטחת רישום זכויות רוכש במקרקעין הינו מכשיר נפוץ בחיי המסחר, כיוון שרישום הזכויות אורך לעיתים שנים רבות. לדברי המבקשת, יש בתוצאת בקשת רשות ערעור זו כדי להשפיע על ציבור רחב המחזיק בידיו ערבויות בנקאיות אוטונומיות תקפות שניתנו להבטחת קיום חיובים, ועשוי למצוא עצמו מחזיק בידיו בטוחות המאבדות מערכן האוטונומי אך בשל טענה לחלוף הזמן. זאת, מכיוון שהחלטת בית משפט השלום קובעת כי מחזיק ערבות בנקאית המסכים ליתן לרעהו ארכה לריפוי הפרותיו, ולשם כך מסכים שלא לעמוד על מימושה לאלתר של הערבות הבנקאית ומוכן להסתפק בכך שיחודש תוקפה, מסתכן בכך שתוקפה של הערבות הבנקאית האוטונומית שבידו יאויין, והוא יוחזק כנוהג בחוסר תום לב קיצוני.

16.

המבקשת מציינת, כי בניגוד לנטען על ידי המשיבות 1 ו-2 בבקשה למתן צו מניעה זמני, כאילו הערבויות הבנקאיות ניתנו לפני 27 שנים, למעשה הערבויות הבנקאיות נשוא תיק זה ניתנו למבקשת על ידי המשיבה 1, חברת דרור הדרום כעשר שנים לאחר מסירת החזקה בנכס, דהיינו באמצע שנות ה-90.

17.

המבקשת מזכירה את ההלכה לפיה במקרה של ערבות אוטונומית יכול הנערב לדרוש את חילוטה בכל עת ובלא נימוק, כאשר האפשרויות למנוע את חילוטה הינן נדירות ומצומצמות ביותר. לטענת המבקשת, אפשרויות כאלה אינן מתקיימות במקרה הנדון.

18.

לטענת המבקשת, בית משפט השלום התעלם מן המציאות שעל רקעה נעשו הן מתן הארכות מצד המשיבה והן ההחלטה לממש את הערבויות בסופו של יום, ובית המשפט המחוזי לא תיקן טעות זו כאשר בחר שלא להתערב בהחלטת בית משפט השלום.

19.

המבקשת טוענת כי הערכאות הקודמות התעלמו מכך שהארכת הערבות הבנקאית על ידי המשיבות 1 ו-2 מדי שנה מהווה מצג והודאה מצידן בכך שלא נתמלאו התנאים להשבת הערבויות, והודאה מצידה של חברת לירון כי חיוביה על פי חוזה המכר טרם קוימו.

20.

המבקשת טוענת גם, כי הערכאות הקודמות לא ייחסו חשיבות מספקת לעובדה כי חברת לירון הינה חברה מחוקה שאינה פעילה כלל. עובדה זו, לגישת המבקשת, מצדיקה את בקשתה לחילוט הערבויות.

21.

בקשת רשות הערעור מכוונת גם להחלטת בית המשפט המחוזי שלא להתערב בטעות אליה נתפסה הערכאה הדיונית, אשר, לטענת המבקשת, לא בחנה את כל ארבעת המבחנים לעניין מתן צו מניעה זמני, ולא נתנה משקל ראוי לאותן מבחנים בודדים שאכן נבחנו. המבקשת טוענת כי בסופו של דבר ניתן סעד שביושר לבעל דין שבא לבית המשפט בידיים לא נקיות, העלים מידע ולא דייק בעובדות, כל זאת כאשר מדובר בבקשה במעמד צד אחד. עוד טוענת המבקשת, כי בעוד שהחלטת בית משפט השלום מציינת את השיהוי מצידה, בחר בית משפט השלום להתעלם מכך שעצם הארכת הערבות הבנקאית מדי שנה מהווה שיהוי דווקא מצד המשיבות 1 ו-2, הטוענות כיום כי היה על המשיבה להשיב את הערבויות הבנקאיות כבר לפני שנים. המבקשת סבורה גם כי בקשתן של המשיבות 1 ו-2 לא עמדה גם ביתר המבחנים למתן סעד של צו מניעה זמני: הכרחיות הצו טרם בירור התביעה העיקרית, הוכחה לכאורה של עילת תובענה ומאזן הנוחות.

דיון והכרעה

22.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים.

כידוע, ככלל לא ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות ערעור מקום בו מדובר בבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין, אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. הבקשה שלפנינו עניינה ביטול הסעד הזמני שניתן לטובת המשיבות 1 ו-2,

סעד שכבר נדון ואושר בשתי הערכאות הקודמות. ייתכן שבקשה זו מעלה שאלה משפטית בדבר היכולת לממש ערבות בנקאית אוטונומית במקרה בו קיים פער זמנים משמעותי בין מועד כריתת ההסכם שבמסגרתו ניתנה הערבות (והמועד בו ניתנה הערבות בפועל), לבין מועד הבקשה לחילוט הערבות. ואולם, לא נמצא כי נדרשת הכרעה בשאלה זו במקרה דנן, באופן המצדיק מתן רשות ערעור. ההליך הנדון נסב על השאלה האם שגה בית המשפט המחוזי כאשר אישר את החלטת בית משפט השלום להעניק למשיבות 1 ו-2 סעד זמני של צו מניעה אשר ימנע מן המבקשת, באופן זמני בלבד, לממש את הערבויות הבנקאיות האוטונומיות שבידה. השאלות המשפטיות שמעלה המבקשת, ככל שהן מתעוררות במחלוקת הנטושה בין הצדדים, צריכות להתברר בהליך העיקרי ולא במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה להורות על מתן צו מניעה, במיוחד מקום בו אותו צו המניעה נועד לשמר את המצב הקיים בין הצדדים זה שנים ארוכות [ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 520-519 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן )].

23.

יתרה מכך, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית ככל שהדבר נוגע למתן סעדים זמניים. התערבות זו תיעשה במקרים חריגים בלבד [ראו: רע"א 7039/09 דודאי נ' Parker Holding Ltd

(לא פורסם, 10.12.2009); רע"א 4575/09 אברגימוב נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (לא פורסם, 1.6.2009)]. בית המשפט המחוזי פעל בדרך זו, כאשר בחר לאמץ את ממצאי בית משפט השלום, אשר בחן את ראיות הצדדים והוציא תחת ידו החלטה מנומקת, המתייחסת הן לסיכויי התובענה העיקרית, הן לשיקולי מאזן הנוחות והן לשיקולי יושר [לעניין זה, ראו למשל: תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; גורן , בעמ' 525-521; רע"א 5290/08 הורוביץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 1.7.2008) ]. בית המשפט המחוזי ציין מפורשות, כי החלטת בית משפט השלום אינה בלתי סבירה באופן המחייב את התערבותו, כערכאת ערעור. אין לי אלא להחיל דברים אלו גם לעניין הצורך בהתערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי.

24.

לאור כל האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.