רע"א 1094/11 בר הומס בע"מ נ. ביתרמי בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' טובי ), בה נדחתה בקשת המבקשת למתן ארבעה סעדים זמניים, אשר יאסרו על המשיבים לעבוד בשיטת בניה העושה שימוש בתבניות קל-קר חלולות, המשמשות, בו זמנית, לבידוד וליציקת בטון מזוין.

רקע

2.

המבקשת הינה חברה פרטית בישראל, העוסקת בייזום ובבניה של מבני מגורים בארץ. למבקשת הסכם בלעדיות לייבוא וייצור תבניות קל-קר חלולות ליציקת ברזל מזוין הידועה בשם EBS , אשר פותחו על ידי מר הנק מנסן ואשר נרשמו על ידו, בחו"ל, כפטנט (להלן: תבניות מנסן ). המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) הינה חברה קבלנית העוסקת בביצוע עבודות קבלניות. המשיב 2 הינו מנהלה של המשיבה. ביום 20.4.2009 נחתם בין המבקשת למשיבה הסכם פאושלי לביצוע עבודה קבלנית (להלן: הסכם הקבלנות ), לפיו התחייבה המשיבה לבצע עבודות חפירה, ביסוס והקמת שלד של בית מגורים ברחוב הירקון 68, תל אביב (להלן: פרויקט הירקון או הפרויקט ).

3.

זמן מה לאחר שהמשיבה החלה בביצוע עבודות הבניה בפרויקט הירקון, ובשל טענות המבקשת להפרת הסכם הקבלנות מצד המשיבה, נדרשה המשיבה לחדול מביצוע העבודות בפרויקט ולפנות את אתר הבניה לאלתר.

4.

ביום 13.7.2010 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי, עקב הפרה נטענת של הסכם הקבלנות. בתביעתה עתרה המבקשת למתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבה לבצע פעילות כלשהי (יבוא, שיווק, יצור ובניה) בתחום שיטת הבניה בתבניות, ולתשלום פיצויים בסך 1,600,000 ₪ עקב ההפרה הנטענת. עוד עתרה המבקשת בתביעתה למתן חשבונות ולהשמדת מוצרים המיובאים, מיוצרים ומשווקים על ידי המשיבה הקשורים לשיטת הבנייה בתבניות.

תביעת המבקשת נסמכה, בעיקרה, על סעיף 22.5 להסכם הקבלנות, הקובע, בין היתר, כי "הקבלן מתחייב כי בעת ביצוע הפרויקט ובתקופה של 8 שנים לאחריה, לא יבצע כל פעילות בניה באמצעות שיטת הבניה אשר תופעל בפרויקט (תבניות קל-קר ליציקת ברזל מזוין – שיטה הידועה, בין היתר, בשם EBS ), אלא באמצעות המזמין או עם קבלת רשותו בכתב ומראש..." (להלן: תניית אי התחרות ).

5.

בד בבד עם הגשת התובענה הוגשה גם "בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד". ביום 14.7.2010 ניתנה החלטת סגן הנשיא י' זפט בה נקבע, כי אין מקום ליתן סעד זמני במעמד צד אחד. ביום 20.9.2010 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים בפני השופט ח' טובי, ובסופו ניתנה הוראה על הגשת סיכומים בכתב.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

6.

בהחלטתו מיום 16.1.2011 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט ציין, כי לא שוכנע בשלב זה של ההליך, כי המשיבה הפרה או מפרה את תניית אי התחרות, עת היא מבצעת פעולות בניה בשיטת התבניות. אין חולק, כי המשיבה אינה משתמשת בתבניות הספציפיות (תבניות מנסן) בהן יש למבקשת, לטענתה, זכות יבוא והפצה בלעדית. המשיבה, לדעת הכל, מבצעת פעולות בניה בתבניות המיוצרות על ידי Diversifoam

– חברה יצרנית מחו"ל. בית המשפט קבע, כי בניגוד לטענת המבקשת, נראה לכאורה כי סעיף אי התחרות אינו אוסר על המשיבה את השימוש בכל סוגי התבניות הקיימים בעולם, להבדיל מהתבניות הספציפיות EBS) ), בהן יש למבקשת הסכם בלעדיות עם בעל הפטנט, מר מנסן. מסקנה זו, כך נקבע, מתבקשת הן מלשונו של סעיף אי התחרות והן מההיגיון הכלכלי העומד בבסיסו. עוד ציין בית המשפט, כי גם אם יניח, כי כוונת הצדדים בסעיף אי התחרות היתה לאסור על המשיבה מלבצע פעולות בנייה בכל סוגי התבניות ולא רק במותג הספציפי של בעל הפטנט מר מנסן, ספק אם יש ליתן לתנייה גורפת מעין זו תוקף מחייב נוכח הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובעת כי "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".

בית המשפט דחה את טענת המבקשת כי תניית אי התחרות נועדה להגן על סוד מסחרי שלה. נקבע, כי שיטת הבנייה בתבניות נוהגת זה שנים רבות בעולם, הינה נחלת הכלל ואף ניתנת לגילוי בנקל. כך, למשל, ניתן למצוא באינטרנט מידע על שיטת הבניה ואף סרטוני הדרכה להפעלתה. מידע שהינו נחלת הכלל והניתן לגילוי כדין על ידי כולי עלמא – איננו בא בגדר של "סוד מסחרי".

עוד נקבע, כי המבקשת לא הניחה, בשלב זה של ההליך, ראשית ראיה להוכחת טענתה לפיה המשיבה מבצעת עוולות של הטעיה וגניבת עין והפרת זכויותיו של בעל הפטנט מר מנסן. נוכח האמור עד כאן קבע בית המשפט, כי המבקשת לא הוכיחה, בשלב זה של ההליך, קיומה של עילת תביעה לכאורית.

7.

אשר למאזן הנוחות נקבע, כי השימוש שעושה המשיבה בשיטת הבניה בתבניות לא יגרום, בהכרח, לנזק ממשי למבקשת ולפגיעה בעסקיה. המבקשת לא טרחה להציג נתונים כלשהם שיש בהם כדי להצביע על נזק שייגרם לה. יתר על כן, גם אם יוכח, בסופו של יום, כי אכן עסקי המבקשת נפגעו מאבדן לקוחות פוטנציאליים, כנטען, הרי שעסקינן בנזק הפיך היכול להירפא באמצעות פיצוי כספי. מנגד, לא ניתן להתעלם מהנזק הממשי והמיידי שיגרם למשיבה באם ינתן צו המניעה המבוקש, שכן מתן הצו יביא בהכרח להפסקה מיידית של הבניה בשני האתרים בהם פועלת המשיבה. בית המשפט קבע, כי בצדק רב טען בא כוח המשיבים בסיכום טענותיו, כי היענות לבקשה תגרום לקריסתה של המשיבה, שכן הפסקת העבודות באתרי הבניה תחשוף את האחרונה לתביעות צדדי ג'. נמצא, איפוא, כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מאזן הנזק נוטה לטובתה.

8.

עוד קבע בית המשפט, כי חל שיהוי בהגשת הבקשה לסעדים זמניים. למרות שהמבקשת היתה מודעת ל"הפרת" תניית אי התחרות מצד המשיבה (לשיטתה של המבקשת) כבר בחודש ינואר 2010, היא התעכבה בהגשת הבקשה לצו מניעה במשך שבעה חודשים תמימים. עיכוב זה מלמד על היעדר דחיפות במתן הסעד הזמני המבוקש.

9.

על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שבפניי.

דיון והכרעה

10.

דין הבקשה להידחות. אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים, אלא במקרים חריגים, אשר אין המקרה שבפניי בא בגדרם (ראו למשל: רע"א 8055/08 ניו ג'ינס בע"מ נ' רנואר אופנה ייצור ושיווק (1993) בע"מ (לא פורסם, 2.4.2009); רע"א 8526/09 בניני בנק בע"מ נ' דרור הדרום חברה לפיתוח בע"מ (לא פורסם, 18.3.2010)).

11.

לגוף העניין – כידוע, בבוא בית המשפט ליתן סעד זמני, עליו לשקול, בין היתר, האם קיימת בתובענה העיקרית עילת תביעה, ולבחון את מאזן הנוחות - האם הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני אם לא יינתן הסעד גדול מן הנזק שייגרם לצד שכנגד, במקרה שיינתן הסעד המבוקש. בדיקת מאזן הנוחות נעשית על דרך של איזון בין אינטרסים, ובעניין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. בין שני התנאים – עילת התביעה ומאזן הנוחות - מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת (השוו: רע"א 3071/10 אסתר פרדל רידר ואח' נ' ל.רפאל חברה לבניין בע"מ ואח' (לא פורסם, 20.5.2010).

12.

במקרה דנן פרשנותו של בית המשפט המחוזי לתניית אי התחרות נראית לכאורה, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבירה. יתרה מכך; גם אם אניח כי ההכרעה בשאלת עילת התביעה אינה

פשוטה, שיקולי מאזן הנוחות במקרה דנן מכריעים את הכף נגד מתן הסעד המבוקש. אבאר.

13.

הנזק העלול להיגרם למבקשת מאי מתן הסעד הזמני, אם בסופו של יום תתקבלנה טענותיה, הוא, כפי שנטען על ידה, נזק למניעת התחרות ולשמירה על מוניטין השיטה. לעומת זאת, הנזק העלול להיגרם למשיבה, אם יינתן הצו, הוא נזק ממשי ומיידי, כפי שהגדירו בית המשפט המחוזי, שכן מתן הצו המבוקש יגרום להפסקת הבניה בשני אתרים בהם פועלת המשיבה. בית המשפט המחוזי ציין עוד את האפשרות כי מתן הצו יגרום לקריסתה של המשיבה, שכן הפסקת העבודות באתרי הבניה תחשוף אותה לתביעות צדדים שלישיים. אם כן, מאזן הנוחות נוטה בבירור נגד מתן הצו ומשכך, לשאלת קיומה של עילת תביעה יש ליתן משקל נמוך באופן יחסי.

14.

בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקשת השתהתה במשך כשבעה חודשים תמימים מיום שנודע לה על ההפרה הנטענת, עד להגשת הבקשה לצו מניעה. המבקשת טוענת בפניי, כי רק בחודש יולי 2010 נודע לה דבר ה"הפרה". מבלי להכריע בעניין זה אומר, כי המבקשת השתהתה בהגשת הבקשה שבפניי. החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה עוד ביום 16.1.2011, ובקשת רשות הערעור שבפניי, שהוכתרה כ"בקשה דחופה למתן רשות ערעור על החלטה אשר דחתה בקשה לסעד זמני דחוף", הוגשה רק היום – 9.2.2010.

15.

לאור כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובת המשיבים, אין צו להוצאות.