רע"א 8055/08 ניו ג'ינס בע"מ נ. רנואר אופנה ייצור ושיווק (1993) בע"מ

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט אברהם יעקב ) בגדרה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעד זמני שעניינו שימוש בסימן מסחר רשום.

רקע עובדתי והחלטת בית המשפט קמא

1.

המבקשים עתרו למתן צווי מניעה דחופים נגד המשיבות 2-1 (להלן יחד: רנואר ) וכנגד המשיבה 3 (להלן: גולף ) באשר לשימוש במונח "Cargo" לצורך שיווק מכנסיים מתוצרתן.

המבקשת 1 (להלן: החברה ) עוסקת מאז הקמתה בשנת 2000, בין היתר, בייבוא ושיווק של מוצרי הלבשה. המבקש 2, ציון זקרי, הוא בעליה של החברה, והוא אף בעליהם של מספר סימני מסחר, ובהם סימן מעוצב הכולל איור של המילה "Cargo" (להלן: הסימן המעוצב ) וסימן בלתי מעוצב, של המילה "Cargo" (להלן: הסימן הבלתי מעוצב ), שניהם בסיווג של מוצרי הלבשה, הנעלה וכיסוי ראש. לטענת המבקשים, ציון זקרי נתן לחברה בשנת 2005 הרשאה מוגבלת לעשות שימוש בסימנים.

2.

בחודש יוני 2008 הגישו המבקשים תביעה למתן צו מניעה קבוע נגד המשיבות, למתן חשבונות ולפיצוי כספי בסך 3,000,000 ש"ח, בקשר עם שימוש אסור ומפר בסימנים, לפי הטענה. עילות התביעה עליהן נסמכות המבקשות הן: גניבת עין, הטעייה, תיאור כוזב, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, רשלנות, הפרת חובה חקוקה והתערבות בלתי הוגנת בעסקיה של החברה. בגדרה של התביעה הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני, שיורה למשיבות להימנע מלעשות כל שימוש בסחורה הנושאת את הסימנים וכן להימנע מלעשות כל שימוש בסימנים בדרכי המסחר. הבקשה לסעד זמני נתמכה בתצהיר בנו של ציון זקרי, ליאור, המשמש כמנהלה של החברה. הבקשה לסעד זמני נדחתה ומכאן הבקשה שבפניי.

3.

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה, כאמור, את בקשתה של החברה לסעדים זמניים וקבע כי לא שוכנע בדבר סיכוייה הטובים של התובענה, בוודאי לא במידה המצדיקה את הסעד הזמני שנתבקש. בית המשפט קיבל בענין זה את העמדה שהציגה גולף בתגובה מטעמה, כי המונח Cargo , לגביו מתבקשת ההגנה, אינו מונח ייחודי, אלא הוא מונח שגור ומקובל בענף ההלבשה, בכלל ובפרט בכל הנוגע למכנסיים הידועים גם בשם דגמ"ח – קרי, מכנסיים רחבים, מרובי כיסים ולולאות. בית המשפט הנכבד קמא סקר את המסמכים והעדויות שהוצגו בפניו בהקשר זה, והגיע לכלל מסקנה, בין היתר על בסיס עדותו של ליאור זקרי, כי:

אף לשיטתו מתייחס המונח קרגו לסוג מסויים של מכנסיים והוא מודע לשימוש שנעשה במונח זה בענף האופנה, בארץ ובעולם. משכך, ברור הוא כי המבקשים אינם יכולים לנכס לעצמם את המילה המדוברת או הכתובה כאשר השימוש שנעשה בה הוא שימוש לצורך תיאור המוצר שאליו היא מתייחסת.

זאת ועוד: בית המשפט הנכבד סבר כי אופיו של המונח "Cargo"

הוא תיאורי, וכמוהו כמונחים אחרים כגון ג'ינס, מיני, טי-שירט ואפילו גולף. במצב דברים זה, ההגנה לה זכאי הסימן הבלתי מעוצב היא, לכאורה, מצומצמת. מנגד קבע בית המשפט קמא כי יש מקום ליתן הגנה לסימן המעוצב, אך הוסיף וקבע כי סימן זה לא הופר למעשה וכי אין דימיון בין הסימן המעוצב לבין המונח Cargo כפי שהוטבע על מוצריהן ותוויותיהן של גולף ורנואר מבחינת הגודל, הצורה או הגופן. עוד קבע בית המשפט קמא כי מוצריהן של רנואר וגולף המסומנים במילה Cargo , מציינים מיד בסמוך לכך את שמותיהן של שתי רשתות אלה, ונמכרים רק בחנויותיהן ועל כן, אין חשש להטעיית ציבור הצרכנים. כמו כן, מצא בית המשפט כי לא הונחה כל תשתית ראייתית לקיומו של נזק לחברה, ומשכך גם המבחן השני למתן סעדים זמניים, קרי – מבחן מאזן הנוחות, אינו נוטה לטובת החברה. לבסוף, מצא בית המשפט קמא טעם לפגם בהתנהלות החברה, אשר לא ציינה בבקשתה את משמעותו הידועה והמוכרת של המונח Cargo

כמושג מקובל לסוג מסויים של מכנסיים, למרות היותה עובדה רלבנטית וחשובה לבירור ההליך. ניסיונו של ליאור זקרי להתכחש לעובדה זו בעת חקירתו על תצהירו אף עלה בעיני בית המשפט קמא כדי היעדר ניקיון כפיים. לאור כל זאת, דחה כאמור בית המשפט הנכבד קמא את הבקשה, וחייב את החברה בהוצאות ושכר טרחת עורכי דינה של גולף.

טענות החברה

4.

על החלטה זו הוגשה כאמור, בקשת רשות הערעור שבכאן. בבקשתה טוענת החברה כי שגה בית משפט קמא בקבלו את טענות גולף כי המדובר בסימן מתאר ולא בסימן מסחר. לטענת החברה, עולה מטענותיה של גולף כי בחו"ל מקובל לעשות שימוש במונח זה ביחס למכנסי דגמ"ח, אך השם המקובל בארץ לסוג זה של מכנסיים, אף אצל גולף ורנואר, הוא השם דגמ"ח, ולא Cargo , ומכך מבקשת החברה ללמוד כי לא מדובר בשם מתאר כללי המקובל בענף. החברה ממשיכה וטוענת כי גולף ורנואר אינן מצמצמות את השימוש במונח Cargo

למכנסיים מסוג דגמ"ח בלבד, ומשכך אין בסיס לטענתן כי המדובר בשם סוג כללי או בתיאור של המוצר, אלא במיתוגו של המוצר לצורך משיכת עינו של הצרכן. על כן, טוענת החברה, יש להכיר במושג Cargo

כמושג שרירותי בהקשר הישראלי, הנהנה ממלוא ההגנה בתור סימן מסחר. בהקשר זה מלינה החברה על שרנואר וגולף לא נדרשו לערוך ולו סקר צרכנים ראשוני לביסוס טענותיהן בדבר היותו של המושג Cargo

סימן מתאר ולא סימן מסחר, והיא מבקשת לתקוף גם את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא ואת התעלמותו מן העילות המשפטיות השונות להן טענה החברה. עוד מלינה החברה על התעלמות בית משפט קמא מן העובדה שרנואר הגישה את תגובתה רק בחלוף שבועיים ממועד הדיון שנערך ולמרות זאת, בית משפט קמא, הגם שדחה את בקשתה של רנואר להארכת מועד להגשת תגובה מטעמה, נמנע מליתן צו מניעה זמני ולו כנגדה, ובמקום זאת ייחס לה את טענותיה של גולף, אף שאין שום קשר בין שתי החברות. עוד טוענת החברה כי הטענה בדבר היותו של סימן המסחר סימן מתאר היא טענה כנגד תקפות הרישום, שיש להעלותה בהליך העיקרי ולא בהליך לסעד זמני. בעניין זה מבקשת החברה לתמוך יתדותיה ב-רע"א 6012/02 לחם חי בע"מ נ' מאפיית ברמן בע"מ (לא פורסמה,

23.9.2002. להלן: עניין לחם חי ). מוסיפה החברה וטוענת כי אפילו יוחלט שהמדובר בסימן מתאר הזוכה להגנה מצומצמת בלבד, הרי שההגנה המינימלית הנדרשת היא הגנה מפני העתקת הסימן כלשונו. החברה גורסת כי סימני המסחר הרשומים שלה הם זכות קניינית המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי מן הראוי להגן במיוחד על קניינו של בעל עסק קטן מפני כוחם של מתחרים רבי עוצמה באותו ענף.

דיון והכרעה

5.

הבקשה האמורה, הועברה לטיפולי בתאריך 30.3.09 , ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית הנוגעות לסעדים זמניים. הטעם בכך הוא כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בעניינים אלה, בין היתר, משום שהיא זו אשר בפניה מונחים התצהירים ונחקרים המצהירים מטעם הצדדים דבר המאפשר התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן הראיות הצריכות לשלב הביניים (ראו: רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסמה, 15.5.97); רע"א 10994/02 אגמה מחשוב 1999 בע"מ נ' Microsoft Corporation

(לא פורסמה, 29.1.03). נראה כי טעם זה יפה למקרה דנן בו מצא בית המשפט המחוזי, על יסוד תצהיריהם של בעלי הדין, חקירותיהם, והראיות האחרות שהוצגו לו, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים ולא מצאתי בטיעוני המבקשים טעם מבורר המצדיק התערבות במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי, המבוססת על ממצאים לכאוריים בדבר היעדר הפרה של הסימן המעוצב, ובדבר אופיו התיאורי של המונח "Cargo" , המוגן בסימן המסחר הבלתי-מעוצב. המבקשים טוענים, בהתבסס על פסק הדין בענין לחם חי, כי בשלב הדיון בבקשה לסעדים זמניים אין מקום לדון כלל בטענת הגנה לעניין אופיו התיאורי של סימן המסחר הרשום, וכי המקום לברר טענה זו הוא בגדר ההליך העיקרי. טענה זו דינה להידחות, שכן אם יימצא שסימן המסחר (הסימן הבלתי מעוצב בענייננו) נוטה לקוטב התיאורי, ההגנה עליו תהיה מצומצמת, אף שהוא סימן מסחר רשום, וזאת משיקולים צרכניים וכן משיקולים של חופש הביטוי (ראו: ע"א 4116/06 Gateway Inc. נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ , בפיסקה 16 (לא פורסם, 20.6.2007)). משכך, אין בעיניי כל מניעה שהערכאה הדיונית תעריך כבר בשלב הדיון בבקשה לסעדים זמניים את סיכויי התביעה תוך התייחסות לטענת ההגנה האמורה (אופיו התיאורי של סימן המסחר) וזאת על בסיס לכאורי ובזהירות המתבקשת נוכח העובדה כי מדובר בהליך ביניים.

מאזן הנוחות במקרה דנן אף הוא אינו נוטה לטובת המבקשים, שלא הצביעו על נזק קונקרטי הנגרם להם בנסיבות הענין. גם מטעם זה, אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיבות לבקשה, יישאו המבקשים ישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בסך של 4,500 ש"ח.