רע"א 3643/12 מאגד מגארבה נ. בן שושן יעקב

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג והשופטים י' כהן ו -ר' שפירא ) מיום 28.3.2012 בע"א 14449-07-11, במסגרתו התקבל ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (השופט ח' שרעבי ) מיום 17.5.2011 בת"א 4168/06.

רקע עובדתי

1.

המשיבה 2, רות בן-ששון (להלן: המשיבה ), גרה בקיבוץ נחשולים בקומת קרקע בבית חד קומתי. המשיבה ביקשה להרחיב את הסלון והמטבח בביתה ושכרה לשם כך את שירותיו של הנדסאי בניין - המשיב 3, זכריה עזאיזה (להלן: הנדסאי הבניין ), להכין עבורה תוכניות בנייה להרחבת הקומה, לרבות הגשת בקשה לקבלת היתר בנייה מהועדה המקומית, ולבצע עבורה פיקוח וליווי הנדסי של הבנייה. בהמשך, ביקשה המשיבה לבנות קומה שנייה ופנתה לשם כך לאדריכל, חכם דביאת (להלן: האדריכל ) שהכין תוכנית לעיון בה הודגש כי מבצע הבנייה על סמך התוכנית יהיה אחראי לבדיקת המידות והתאמתן למקום. התוכנית נמסרה למשיבה, לרבות כתב כמויות, והנדסאי הבניין הכין את תוכנית הקונסטרוקציה של תוספת הבנייה לפיה ואף שימש כמפקח צמוד לבניית השלד. המבקש, מאגד' מגאברה (להלן: המבקש או הקבלן ) נשכר כקבלן לביצוע תוספת הבנייה. בין המבקש לבין המשיבה נחתם הסכם במסגרתו נקבע כי המשיבה תשלם למבקש סך 275,000 ש"ח כולל מע"מ בגין עבודות שהוגדרו בהסכם. העבודות בוצעו, ותוספת הבנייה נבנתה. אין חולק כי תוספת הבנייה נבנתה ללא היתר כדין.

פסק דינו של בית משפט השלום

2.

המשיבה הגישה תביעה כספית בסך 487,236 ש"ח כנגד שלושת הגורמים שהיו מעורבים בבנייה – הנדסאי הבניין, האדריכל והקבלן – בטענה לליקויי בנייה ולנזקים נלווים נוספים (ת"א 4171/06). המבקש (הקבלן) הגיש מצידו תביעה כספית בסך 198,008 ש"ח כנגד המשיבה וכנגד בעלה, המשיב 1, בטענה כי מגיעה לו תמורה נוספת מעבר לתמורה המוסכמת, וזאת לאור עבודות נוספות שבוצעו על ידו. כמו כן, נטען כי ציוד מסוים של המבקש עוכב על ידי המשיבים שלא כדין וכתוצאה מכך נגרם לו נזק (ת"א 4168/06). התביעות הכספיות נשמעו במאוחד.

3.

בית משפט השלום דן באופן יסודי ומקיף בטענות הצדדים. בית המשפט קיבל באופן חלקי את תביעת המשיבה (ת"א 4171/06) וקבע כי חלק מליקויי הבנייה הינם באחריותם של הקבלן (המבקש) והנדסאי הבניין. יחד עם זאת, נקבע כי יש להטיל על המשיבה אשם תורם בשיעור של 30% בגין מחדליה השונים בין היתר נקבע כי המשיבה אינה יכולה להתנער מאחריותה לביצוע הבנייה ללא היתר כדין; כי המשיבה לא דאגה להפגיש עובר לתחילת הבנייה בין שלושת בעלי המקצוע; כי המשיבה לא הקפידה לערוך הסכם ברור וחד משמעי עם האדריכל בכל הנוגע לתפקידו בצוות, לרבות פיקוח עליון ועוד. לפיכך נקבע, בהתאם לחוות דעת מומחים שהוגשו על ידי הצדדים, כי הליקויים שבאחריות הקבלן והנדסאי הבניין יחד הינם בשיעור נומינאלי של 122,385 ש"ח בצירוף מע"מ (לאחר הפחתת 30% אשם תורם) וכי חלק מהליקויים הם באחריותו של המבקש בלבד, ולכן עליו להוסיף ולשלם למשיבה סכום נוסף בשיעור נומינאלי של 27,571 ש"ח בצירוף מע"מ. מנגד, קיבל בית המשפט באופן חלקי את תביעת המבקש (ת"א 4168/06) וקבע כי המשיבה תשלם למבקש עבור עבודות נוספות שביצע המבקש מעבר לעבודות שנקבעו בהסכם בשיעור נומינאלי של 66,602 ש"ח בצירוף מע"מ. בית המשפט קבע כי ניתן לקזז את החיובים ההדדיים של המבקש והמשיבה ולפיכך בסופו של דבר נקבע כי המבקש נדרש לשלם למשיבה סך 22,162 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ובתוספת מע"מ וכי הנדסאי הבניין נדרש לשלם למשיבה סך 61,193 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ובתוספת מע"מ.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

המשיבה הגישה (יחד עם בעלה, המשיב 1) ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. טענתה העיקרית של המשיבה בערעורה הייתה כי לא היה מקום להטיל עליה בנסיבות העניין אשם תורם בשיעור 30% וכי לא היה מקום לחייבה בתשלום תמורה נוספת עבור עבודה שנכללה בגדר העבודה הכללית שסוכמה מראש עם המבקש. המבקש והנדסאי הבניין סמכו ידיהם על פסק דינו של בית משפט השלום וטענו כי אין מקום להתערב בו.

5.

בית המשפט המחוזי קבע כי דין הערעור להתקבל בכל הנוגע לסכומים שנפסקו בתביעת המשיבה, אך יש לדחותו בכל הנוגע לסכומים שנפסקו בתביעת המבקש.

בכל הנוגע לתביעת המשיבה בגין ליקויי הבנייה, קבע בית המשפט כי אין קשר בין אחריותה של המשיבה לכך שהבנייה נעשתה ללא היתר כדין לבין ליקויי הבנייה. נקבע כי הדין מבדיל בין האחריות לבנות על פי היתר בנייה, כאשר הסיכון בבנייה ללא היתר הינו הריסת המבנה, לבין האחריות לבנות בצורה תקינה ואיכותית, ללא קשר לשאלה אם הוצא היתר כדין לבנייה אם לאו. לפיכך, נקבע כי אין מקום להטיל על המשיבה אשם תורם בכל הנוגע לתביעתה בגין ליקויי הבנייה. כמו כן, קבע בית המשפט כי יש מקום להתערב בחלק מקביעותיו של בית משפט השלום בנוגע לסכומים שעל הקבלן (המבקש) והנדסאי הבניין לשלם למשיבה בגין חלק מליקויי הבנייה. לפיכך, חייב בית המשפט את הקבלן (המבקש) והנדסאי הבניין לשלם למשיבה סך של 203,044 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, ובנוסף חייב את המבקש לשלם סך של 24,541 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה בגין הליקויים שהינם באחריותו בלבד.

בכל הנוגע לתביעת המבקש, קבע בית המשפט כי יש לאשר את קביעתו של בית משפט השלום, לפיה המשיבה מחויבת לשלם למבקש עבור עבודות נוספות שביצע המבקש, אשר חרגו מהעבודות שנקבעו בהסכם.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מופנית בקשת רשות הערעור שלפני. יחד עם הבקשה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לבקשת עיכוב הביצוע צורפה החלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי ביום 17.5.2012 בה ניתן צו עיכוב ביצוע חלקי, בכפוף להפקדת ערובות (אשר לא ברור אם הופקדו).

נימוקי הבקשה

6.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי - בשבתו כערכאת ערעור - התערב בממצאים שבעובדה, בניגוד להלכה המושרשת והידועה לפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים, ובמיוחד בממצאים עובדתיים שמתבססים על התרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנותם של העדים שמופיעים לפניה. נטען כי התערבותו של בית המשפט המחוזי הינה "התערבות גסה" שנעשתה בהיעדר עילה ומבלי שהתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות שכזו. כמו כן, נטען כי בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום הגיעו לתוצאות סותרות בסוגית האשם התורם של המשיבה בנוגע להוצאת היתר בניה כדין וכי בית המשפט העליון נדרש לקבוע הלכה ברורה בסוגיה זו ולהבהיר את הקשר בין קיומו או העדרו של היתר בנייה תקף לבין אחריותו של המזמין לליקויי הבניה ושאלת אשמו התורם.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט השלום ועל ידי בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.

8.

כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקתו של בית משפט זה, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן אך ורק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן )].

9.

הבקשה שלפני אינה עומדת במבחנים אלו. עניינה של הבקשה בקביעות עובדתיות פרטניות הנוגעות לצדדים לה ולא מתעוררת כאן שאלה כללית או ציבורית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים. כמו כן לא מדובר במקרה חריג שבו יש מקום לדיון ב"גלגול שלישי" על מנת למנוע עיוות דין.

הלכה למעשה, הטעם העיקרי שמציג המבקש להצדקת מתן רשות ערעור הינו התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום. אלא שבכך לא די. בית משפט זה ציין לא אחת כי אין בהתערבותו של בית המשפט המחוזי בהכרעתו של בית משפט השלום, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור [ראו, למשל: רע"א 8243/10 אברהם נ' עיריית תל-אביב-יפו (טרם פורסם, 15.12.2010)] והאסמכתאות שמוזכרות בפסקה 6 שם]. זאת ועוד, אף אם ראוי שערכאת הערעור תנקוט בגישה זהירה ומדודה בבואה להתערב בממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית, לאור ההלכה הידועה בדבר נטייתה של ערכאת הערעור שלא להתערב, ככלל, בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית [ראו, למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל , פ"ד נב(2) 582, 594 (1998) (להלן: עניין בראשי ); ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר

(טרם פורסם, 29.3.2011) בפסקה 28], הרי שאין להתעלם מסמכותה הרחבה של ערכאת הערעור הקבועה בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 [ראו: רע"א 2857/10 דרעי נ' כהן (טרם פורסם, 14.7.2010) והאסמכתאות המוזכרות בפסקה 9 שם; גורן 669-668]. בוודאי שאין לקבוע כלל לפיו בכל פעם שבית המשפט המחוזי עושה שימוש בסמכותו ומתערב בממצאים עובדתיים של בית משפט השלום, יהיה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לכלל כזה לא יהיה סוף [כדברי השופט א' רובינשטיין ברע"א 11080/03 שלודי נ' דגאני (טרם פורסם, 6.12.2004) בפסקה ד(2)(ג) שם]. יחד עם זאת, איני פוסל אפשרות שבמקרים חריגים ביותר יהיה בעצם ההתערבות כדי לבסס טעם עצמאי למתן רשות ערעור, בבחינת קטגוריית משנה לעילת "עיוות הדין".

10.

די באמור עד עתה כדי לדחות את הבקשה. למעלה מן הצורך אעיר כי גם לגופו של עניין איני סבור שישנו בסיס לבקשה. עיקר התערבותו של בית המשפט המחוזי הינו בסוגיית האשם התורם שייחס בית משפט השלום למשיבה מכיוון שלא טרחה להסדיר את היתר הבנייה. בית המשפט המחוזי ראה לנכון להפריד בין אחריותה של המשיבה להסדרת היתר הבנייה לבין האחריות לליקויי הבניה. קביעה זו אינה קביעה עובדתית אלא קביעה משפטית, ולפיכך כלל לא מדובר בסטייה מההלכה בעניין בראשי . מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה, איני סבור שמדובר בקביעה שגויה על פניה, ובלאו הכי מדובר בקביעה שנטועה בעובדות הקונקרטיות של המקרה הנוכחי, ואינה מצדיקה דיון עקרוני במסגרת הבקשה דנן.

זאת ועוד, בית המשפט המחוזי אכן התערב במספר נקודות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, אך לא מדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו על בסיס התרשמות בלתי אמצעית מעדים או בממצאי מהימנות אלא בממצאים שהתבססו על חוות הדעת הכתובות של המומחים מטעם הצדדים, ובכך ניטל במידה רבה עוקצה של טענת המבקש. בלאו הכי עיקר ההפרש בין הסכומים שנפסקו לחובתו של המבקש בבית המשפט המחוזי ובבית משפט השלום נובע, כאמור, מסוגיית האשם התורם.

נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משדחיתי את הבקשה, ממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 17.5.2012, בה ניתן עיכוב ביצוע חלקי, מבוטלת. מכיוון שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.