בע"מ 4346/13 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים סובל, בזק-רפפורט ומינץ) מיום 13.5.13 בעמ"ש 25179-10-12, בגדרו התקבל ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בירושלים (השופט טפרברג) מיום 12.7.12 בתה"ס 3238-11-10. הורתה של הבקשה בתביעה לביטול הסכם שנחתם בין הצדדים – אם, בנהּ ורעייתו – ביום 8.9.10. שוב אחד מאותם מקרים עצובים שבהם ניצבים משני צדי המתרס הורים וילדיהם, דבר המנוגד לטבע ולנורמות יסוד בחברה אנושית, שבה "כבד את אביך ואת אמך" הוא מעשרת הדברות.

רקע

ב.

זוהי תמצית העובדות, העולות מפסקי דינם של בתי המשפט הקודמים: המבקשת היא אמו של המשיב 1, והמשיבה 2 היא רעייתו. ביום 8.9.10 נחתם בין המבקשת מצד אחד והמשיבים מצד שני הסכם (להלן ההסכם ), בגדרו התחייבה המבקשת לרשום את המשיבים "כ'בן ממשיך' באגודה, בגורם המיישב (הסוכנות היהודית) ובמינהל מקרקעי ישראל בד בבד עם העברת הזכויות בנחלה על שמה, ומתחייבת לחתום על מסמך להשלמת הרישום האמור". התחייבות זו ניתנה בקשר לנחלה מס' 3 במושב בקוע, אשר מזה עשרות שנים רשומה על שמה של המבקשת ובעלה המנוח (להלן הנחלה ). ברישא להסכם נאמר, כי בעלה המנוח של המבקשת "ביטא את רצונו והסכמתו למינוי של ... [המשיב 1] כבן ממשיך בכתב בזכרון הדברים מיום 7.6.02". זכרון הדברים הנזכר בהסכם נחתם ביום 7.6.02 (להלן זכרון הדברים ) על-ידי בעלה המנוח של המבקשת, ונאמר בו כי הוא נועד "להסדיר מבחינה חוקית את הבית 'הבן ממשיך' של ..." [המשיבים – א"ר] (כך במקור). בנחלה נבנו שלושה בתים: ביתה של המבקשת ובעלה המנוח, ביתם של המשיבים וביתה של בת נוספת של המבקשת והמשיב.

ג.

המבקשת הגישה בבית המשפט לעניני משפחה בירושלים תביעה (תה"ס 3238-11-10), בה עתרה לביטולו של ההסכם ולפינוים של המשיבים מן הנחלה. בהחלטה מיום 28.6.11 (השופט טפרברג) נקבע, כי "היה ובית המשפט יגיע למסקנה כי גם אם ההסכם תקף לא ניתן יהיה להכריז על הנתבע כבן ממשיך, ממילא יתייתר הצורך בדיון בשאלה, אם ההסכם תקף אם לאו".

ד.

בפסק דין מקיף מיום 12.7.12 קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי "לאור העמדה המפורשת של המינהל והסוכנות ... הנתבעים [המשיבים –א"ר] אינם נחשבים כבנים ממשיכים מכח זכרון הדברים ... או מכח בניית ביתם במשק" (עמ' 8), ועל כן מתייתר הדיון בשאלה האם ההסכם תקף, שכן "גם אם יקבע שההסכם תקף, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבעים במישור היחסים שבינם לבין המוסדות המיישבים, והם לא יוכרו כבנים ממשיכים" (עמ' 9).

בבחינת למעלה מן הצורך לשיטתו, פנה בית המשפט לעניני משפחה לדון בתוקפו של ההסכם. נקבע, כממצא עובדתי, ש"הוצג לתובעת (המבקשת – א"ר) בשלב הטרום חוזי כי מלוא הזכויות במשק רשומות על שם המנוח ז"ל ... וכי לא תוכל להעבירם על שמה ללא שיתוף פעולה עם הנתבע 1" (המשיב 1 – א"ר) (עמ' 19), ועל כן נקבע כי המבקשת הוטעתה על ידי המשיבים בשלב הטרום חוזי (שם). עוד נקבע (עמ' 20), שהוצג למבקשת בשלב הטרום חוזי גם "כי הזכויות במשק הן חלק מעזבון המנוח ז"ל וכי המנוח הוריש את הזכויות הללו לנתבע 1", ושגם בכך היה משום הטעייתה של המבקשת. מסקנתו של בית המשפט לעניני משפחה היתה (עמ' 23), כי "התחייבותה הבלתי חוזרת של התובעת בהסכם לרישום הנתבעים כ'בן ממשיך' באגודה, בסוכנות ובמינהל, נולדה כתוצאה מהטעיה שהוטעתה" על-ידי המשיב 1, ועל-ידי יו"ר הנהלת המושב וחבר ועד ההנהלה. נאמר, כי "עקב ההטעיות התובעת טעתה, ועקב הטעות היא התקשרה בהסכם". נוכח זאת נקבע, כי למבקשת קמה "עילת ביטול מכח סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973" (עמ' 29). בית המשפט לעניני משפחה דחה את טענת המשיבים, לפיה המבקשת לא ביטלה את החוזה כדרישת החוק בתוך זמן סביר (שם). עוד קבע בית המשפט (עמ' 30), כי "אין המדובר בהסכם מתנה שהסתיים בהקניה", כי גם אם היתה התחייבות לתת מתנה המבקשת "זכאית לחזור בה מההתחייבות לאור טענותיה בעניין יחסו של הנתבע כלפיה", וכי אין ניתן לומר שהמשיבים שינו את מצבם לרעה לאחר החתימה על ההסכם. באשר לתביעת הפינוי נאמר (עמ' 31), כי לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת לפסוק בה.

ה.

על החלטתו של המשיב עירערו המשיבים לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 25179-10-12). בפסק דין מיום 13.5.13 (השופטים סובל, בזק-רפפורט ומינץ) התקבל הערעור. נאמר, כי קביעתו של בית המשפט לעניני משפחה בדבר הטעייתה של המבקשת מעוררת מספר קשיים מהותיים. נאמר, בין היתר, כי מהראיות שהיו בפני בית המשפט לא עולה קיומו של משא ומתן ישיר" בין המבקשת לבין המשיבים (עמ' 3 שורות 32-31); בית המשפט המחוזי ציין, כי הואיל ו"הצהרה כוזבת הכלולה בחוזה עצמו, שלא הוצגה במשא ומתן שקדם לכריתתו, אינה מקימה סעד בשל הטעיה", אין ניתן "לראות בהצהרות שנכתבו בגוף ההסכם משום עילה לביטולו מחמת הטעיה, בלא שאותן הצהרות הוצגו על ידי המערערים [המשיבים – א"ר] בפני המשיבה [המבקשת – א"ר] טרם החתימה" (עמ' 5 שורות 7-3). עוד נאמר, כי "חברי הוועד ... לא היו צד להסכם, ובכל מקרה לא נמצאה תשתית ראייתית המאפשרת לראות בדברים שהוצגו על ידם למשיבה, ככל שהוצגו, משום הטעיה לה אחראים המערערים" (עמ' 5 שורות 12-10). נאמר, כי "הממצאים העובדתיים בפסק הדין באשר למעמד של ...[חברי הועד – א"ר] מונעים לסמוך על הטעיה, ככל שבאה מצדם של ...[חברי הועד], עילה לביטול ההסכם" (עמ' 6 שורות 3-1), והוא הדין באשר לעילת הטעות. בין המשפט המחוזי נדרש לקשיים נוספים, לשיטתו, בקביעתו של בית המשפט לעניני משפחה באשר להטעייתה של המבקשת, ובכלל זאת על כי "עדותה של המשיבה התייחסה לשניים בלבד מתוך ארבעת הנתונים המטעים שעליהם ביסס בית משפט קמא את עילת ההטעיה" (עמ' 6 שורות 9-8), ועל כי המבקשת ידעה קודם לחתימה על ההסכם שמחצית הזכויות בנחלה רשומות על שמה (עמ' 9 שורות 24-21). לפיכך נקבע, כי "הראיות שעמדו בפני בית המשפט קמא לא הצדיקו הכרה בזכות שעמדה למשיבה לביטול ההסכם בשל טעות או הטעיה" (עמ' 11 שורות 8-7). לבסוף קבע בית המשפט המחוזי (עמ' 14-13), כי ההסכם אינו הסכם מתנה, כי ממילא ויתרה המבקשת על הרשות לחזור בה מהתחייבותה, וכי לא הוכחה התנהגות מחפירה של המשיבים לאחר חתימת ההסכם. על רקע האמור נעתר בית המשפט המחוזי לערעורם של המשיבים, והורה על דחייתה של תביעת הביטול.

הבקשה

ו.

מכאן בקשת רשות הערעור, המתמקדת בהתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאי עובדה שנקבעו בבית המשפט לעניני משפחה. נטען (עמ' 3), כי מדובר בהתערבות חריגה בממצאי עובדה ומהימנות, וכי בית המשפט המחוזי התעלם "מנסיבות המקרה הספציפיות". בבקשה שורטטה טבלה, המשתרעת על פני 15(!) עמודים, לא פחות, המפרטת את ההבדלים בקביעותיהם העובדתיות של בתי המשפט הקודמים. לבסוף נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם למבקשת עיוות דין באשר הוא – כך נטען – מנציח מצב שבו המשיב 1 "מונע מן המבקשת לסיים את חייה בכבוד".

הכרעה

ז.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 ). בבקשה אף לא נטען, כי היא מעוררת שאלה כאמור, ודי בכך שלא להיעתר לה. אכן, עיון בבקשה מלמד, כי זו תחומה באופן מובהק לדל"ת אמותיהם של הצדדים, אין בה סוגיות משפטיות של ממש, וכל עניינה בהתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאי עובדה שנקבעו בבית המשפט לעניני משפחה, ובבחינתה של מערכת העובדות והנסיבות הקונקרטית

שבבסיס החתימה על ההסכם. יוּסף, כי גם בעובדה שבית המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה שנקבעו בבית משפט השלום, אין בהכרח כדי לפתוח צוהר לגלגול ערעורי נוסף (ראו רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון (2012); רע"א 3487/13 נעימה נ' מנליס (10.6.13)). זאת, הגם שניתן להבין ללבה של המבקשת, שכן "מטבע הדברים צד שנתהפך הגלגל כלפיו בערכאת ערעור אל מול הערכאה הדיונית מבקש לשוב ולסובב את הגלגל בערכאה שלישית לעבר עמדתו" (רע"א 1584/13 אלגריסי גרופ בע"מ נ' קפוא זן תעשיות מזון בע"מ (9.4.13) – אין בכך עילה להתערבות. כך אף אם ניתן לגרוס כזאת או אחרת לגבי חלקים מן ההכרעה.

ח.

המבקשת טענה, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם לה עיוות דין, באשר המשק הוא נכסהּ היחיד (סעיף 39 לבקשה), ובאשר בנה, המשיב 1, עלול למנוע ממנה לסיים את חייה בכבוד (סעיף 42 לבקשה). אכן, התמונה העולה מפסקי דינן של הערכאות הקודמות היא של מערכת יחסים קשה ועכורה בין הצדדים. ברם, גם אם הוכרע הסכסוך המשפטי נשוא ההליך דנא לזכותם של המשיבים, אין בכך כדי לגרוע כהוא זה מחובתם הבסיסית של המשיב 1, בשר מבשרה של המבקשת, ושל המשיבה 2, לשמור על כבודה של האם, אותו "כבד את אביך ואת אמך". במקרה של החרפה, חלילה, ואיני רומז בכך לדבר – ישנם כלים משפטיים להתמודדות כדי לשמור על זכויותיה של האם בחייה לאורך ימים עד מאה ועשרים. אין לי אלא להצטרף לקריאתו של בית המשפט לענייני משפחה לצדדים, כי ישכילו "למצוא את הדרך להמשך מגורים משותפים במשק בשלום ובאחוה תוך שישכילו לשים את הסכסוך מאחוריהם לטובת כל הנוגעים בדבר ובאופן שלא יוביל לנזק בלתי הפיך ליחסיהם" (עמ' 31 לפסק דינו). הדברים נכונים גם, ואולי בעיקר, לאחר שהתהפך הגלגל בבית המשפט המחוזי, כמתואר מעלה. בהקשר זה יצוין, כי בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 23.4.13 הועלתה על-ידי בית המשפט הצעת פשרה (נספח 7 לבקשה), לפיה יבוטל פסק הדין נשוא הערעור, מעמד המשיבים יהא של בני רשות אישית בלתי הדירה, אך אינם במעמד "בן ממשיך", ויוצהר על חוב של המבקשת למשיבים בסך 2,000,000 ₪ (צמוד) לשם ויתור על טענות כלפיה - חוב שיעמוד לפירעון אם במכירת המשך ואם במלאת ימיה של המבקשת. הוצעה גם זכות מעבר, וכן הועלו תניות נוספות. המשיבים הסכימו. המבקשת – שלעת ההיא אחזה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה – דחתה הצעה זו (נספח 8 לבקשה), בנימוק כי היא חוששת מן החוב אם יהא עליה למכור בחייה את הנכס, וכן הוזכר בן מוגבל נפשית הגר בבית, וגם הועלה חשש פן ההסכם לא ימנע מן המשיבים לנהוג שלא כראוי במבקשת. פשיטא כי אין בדחיית ההצעה כדי לסתום את הגולל על האפשרות להגיע להסדר, ומוטב כך, תחת חרפת הסכסוך בין בן לאם, ובחינת "והאמת והשלום אהבו" ( זכריה ח, יט).

כללם של דברים

ט.

נוכח האמור מעלה, אין בידי להיעתר לבקשה.