רע"א 3487/13 אחמד נעימה נ. ד"ר יהודית מנליס

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה גריל והשופטים גרשון ווילנר) מיום 15.4.13 בע"א 20451-10-12, בגדרו התקבל ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת מישורי) מיום 8.7.12 בת"א 18376-04. עניינה של הבקשה – תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.

רקע

ב.

זוהי תמצית העובדות, העולות מפסקי דינן של הערכאות הקודמות: ביום 19.10.04 הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידם של המבקשים ואחד נוסף, אדיב אליאס (להלן אליאס ) ממקרקעין הידועים כגוש 10875 חלקות 25-24 בחיפה (להלן המקרקעין ). כן עתרה המשיבה לתשלום דמי שימוש ראויים.

ג.

בדיון שהתקיים ביום 8.6.06 הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסדר פשרה, לפיו לסילוק מלא של התביעה תשכיר המשיבה את המקרקעין למבקש 1 למשך שלוש שנים, והמבקשים ואליאס ישלמו דמי שכירות ראויים, ששיעורם יקבע על ידי שמאי מוסכם, לתקופה שבין ינואר 2004 ליוני 2006. הצדדים הודיעו, כי אם הסכום שייקבע על ידי השמאי לא יתקבל על דעת המבקשים ואליאס, יְפנו הם את המקרקעין בתוך 30 יום וישאו בתשלום דמי שכירות בשיעור 80% מהסכום שיִקבע על-ידי השמאי. לאחר שהתקבלה חוות דעת השמאי, הודיעו המבקשים ואליאס כי אינם מסכימים להסדר הפשרה.

ד.

המשיבה עתרה למתן פסק דין כנגד המבקשים ואליאס על יסוד הסדר הפשרה. בפסק דין מיום 18.11.07 (מפי השופטת טאובר) ניתן פסק דין על יסוד האמור בפרוטוקול הדיון מיום 8.6.06. נקבע, כי על המבקשים ואליאס לפנות ידם מן המקרקעין, וכן לשלם למשיבה, ביחד ולחוד, דמי שימוש ראויים בסך 2,296 דולר ארה"ב לחודש (המהוה 80% מדמי השימוש שנקבעו על-ידי השמאי).

ה.

המבקשים ואליאס עירערו לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 5118/07). בפסק דין מיום 16.12.08 (השופט עמית) נאמר, כי "הצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי דמי השכירות הראויים", וכי "לא כך לגבי חובתם של המערערים להתפנות מהחלקה". מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי "פסק דין הפינוי עומד על כנו". בית המשפט המחוזי השיב את התיק לבית משפט השלום על מנת שיכריע ב"מחלוקת הכספית לגבי דמי השימוש הראויים במהלך התקופה בה החזיקו המערערים, או מי מהם, במקרקעין", בקבעו כי למבקשים ולאליאס יעמדו "כל טענות ההגנה שטרם נתבררו לגופן, כגון הטענה כי תפסו את השטח בהסכמת המשיבה, או כי תפסו את השטח בטעות מאחר שסברו כי מדובר בחלקה שבבעלותם". אוסיף כאן, כי משלא הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של השופט עמית, הפך זה חלוט .

ו.

הצדדים הגישו כתבי טענות מתוקנים בבית משפט השלום. בכתב ההגנה המתוקן טענו המבקשים, כי "לא החזיקו מעולם" במקרקעין וכי "מעולם לא פלשו" אליהם.

ז.

ביום 8.7.12 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת מישורי). בפתח פסק דינו ציין בית משפט השלום (פסקה 18), כי בין הצדדים "קיימת מחלוקת ביחס לזהות השוהים [במקרקעין – א"ר]

ולהסכמה הנטענת לשהיה". נקבע (פסקה 21), כי "בבחינת מכלול הראיות עולה כי לא עלה בידי התובעת [המשיבה – א"ר] להוכיח את טענתה לפיה הנתבעים 3-1 [המבקשים – א"ר] פלשו לשטחה". בתוך כך נדחתה טענתה של המשיבה, כי אמירותיהם של המבקשים בכתב הגנתם, בתצהירם ובתצהיר תשובות לשאלון עולות כדי הודאת בעל דין. בהקשר זה צוין, כי אף אם היה באמירותיהם של המבקשים במסגרת התביעה המקורית משום הודאת בעל דין, הנה בהתאם לתקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, רשאי בית המשפט להתיר לבעל דין לתקן או לחזור בו מהודאתו. בית משפט השלום הוסיף (פסקה 33), כי טענותיה של המשיבה לפיהן המבקשים פלשו לשטחה "מבוססות על שמועות בלבד ועל אמירותיהם של אחרים". עם זאת נקבע (פסקה 47), כי אליאס, המרצה עונש מאסר, פלש למקרקעין ויש לחייבו בדמי שימוש ראויים בגין כך. באשר לשיעור דמי השימוש הראויים נקבע, על יסוד חוות דעתו של השמאי, כי אלה עומדים על סך 146,000 ש"ח לשנה, וצריכים להשתלם בתקופה שבין ינואר 2004 לינואר 2008. אליאס חויב איפוא בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 969,288 ש"ח.

ח.

המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר הופנה כנגד קביעתו כי יש לדחות את התביעה כנגד המבקשים (ע"א 20451-10-12). בפסק דין מיום 15.4.13 (סגן הנשיא גריל והשופטים גרשון ווילנר) התקבל הערעור. נקבע, כי בכתב ההגנה המקורי קיימת הודאה של המבקשים "שהם מחזיקים במגרש נשוא הדיון", וכי הודאה זו נשנתה גם בתצהיר עדות ראשית של מבקש 1 ובתצהיר מענה לשאלון שניתן על-ידיו. נאמר (פסקה ט"ו), כי "על פניו מדובר בהודאת בעל דין ... אשר חזרה על עצמה במספר הזדמנויות שונות", וכי "המדובר בהודאה שאיננה מתיישבת בשום פנים ואופן עם הגירסה לה טוענים המשיבים מס' 3-1 [המבקשים – א"ר] כיום, כשהם טוענים וחוזרים ומדגישים, שאין, ולא היה להם, כל ענין במקרקעין נשוא המחלוקת, ושהם מעולם לא החזיקו במקרקעין אלה שכלל לא היה להם צורך בהם". עוד נאמר בפסק הדין (פסקה י"ח), כי "איננו סבורים שקיימת בענייננו עמימות באשר לזיהוי ולהגדרת המקרקעין נשוא המחלוקת בגינם הוגשה תביעת הפינוי", ולפיכך "לא היה מקום לאפשר להם [למבקשים –א"ר] לחזור בהם מהודאתם" (פסקה י"ט). בית המשפט המחוזי ציין, בחינת למעלה מן הצורך, כי בפני בית משפט השלום עמדו ראיות נוספות התומכות במסקנה, כי המבקשים אכן החזיקו בפועל במקרקעין נשוא המחלוקת. נקבע, כי משלא הונחה תשתית ראייתית להוכחת טענתם של המבקשים לפיה שימושם במקרקעין נעשה בהסכמתה ובידיעתה של המשיבה, יש לקבוע כי הם פלשו למקרקעין, ועל כן חייבים הם בדמי שימוש ראויים. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין מקום להתערב בגובה דמי השימוש שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום.

בקשת רשות הערעור

ט.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען (סעיף 10) כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בניגוד לפסק דינו של השופט עמית משנת 2008. נטען, כי "אין כל הודאת בעל דין"; המבקשים טוענים בהקשר זה (סעיף 20), כי "רק כתב ההגנה השני הוא הרלוונטי לתיק ההוכחות באשר הוגש לאחר תיקון כתב התביעה". עוד נטען בבקשה, כי שגה בית המשפט המחוזי עת התערב בממצאי עובדה שנקבעו בבית משפט השלום. נטען (סעיף 36), כי בית המשפט המחוזי התעלם לחלוטין מהחקירות הנגדיות ומחומר הראיות, ובכלל זאת מעדותה של המשיבה. הבקשה עמוסה טענות ערעוריות פרטיות, משל היה זה ערעור "רגיל" מערכאה דיונית לערכאת הערעור.

הכרעה

י.

כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים. בבקשה אף לא נטען, כי היא מעוררת שאלה כאמור, ודי בכך על מנת שלא להיעתר לה. אכן, עיון בבקשה מלמד, כי זו תחומה באופן מובהק לדל"ת אמותיהם של הצדדים ולמערכת העובדות והנסיבות הקונקרטית. אוסיף, כי גם בעובדה שבית המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה שנקבעו בבית משפט השלום, אין כדי לפתוח צוהר לגלגול ערעורי נוסף (ראו רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון (2012)).

יא.

גם לגוף הדברים לא נמצא מקום להיעתר לבקשה. סבורני, כי משעה שפסק דינו של השופט עמית משנת 2008 – בו נקבע כי על המבקשים ואליאס לפנות את המקרקעין – הפך חלוט, היו המבקשים מושתקים מלטעון כי לא החזיקו במקרקעין. נזכיר, כי השופט עמית השיב את הדיון תיק לבית משפט השלום לצורך הכרעה במחלוקת בדבר דמי השימוש הראויים, ולא בסוגית ההחזקה במקרקעין. ואמנם, בכתב התביעה המתוקן (נספח ב1 לבקשת רשות הערעור) נתבע סעד כספי (בגין דמי השימוש), וסילוק היד נזכר "ליתר בטחון" (סעיף 15), תוך שהוזכר כי פסק דינו של השופט עמית הפך חלוט; המבקשים, בכתב ההגנה המתוקן (נספח ג1 לבקשת רשות הערעור), לא הכחישו את האמור בסעיף 15 לכתב התביעה המתוקן. בנסיבות אלה, אין להלום את טענת המבקשים, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בניגוד לפסק דינו של השופט עמית; אדרבה – נדמה כי המבקשים חפצים, בגדר ההליך הנוכחי, לשנות את פסק דינו החלוט של השופט עמית, דבר שאינו בגדר האפשר.

יב.

שנית, בית המשפט המחוזי הסיק קיומה של הודאת בעל דין בהסתמך על כתב ההגנה המקורי מטעם המבקשים (ואליאס), ועל ראיות נוספות. המבקשים טוענים (סעיף 31 לבקשה), כי גם אם ניתן להסיק קיומה של הודאת בעל דין ממסמכים אלה, הנה בית משפט השלום התיר להם לחזור מהודאתם, בהתאם לתקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. נטען, כי "כתב ההגנה המתוקן ברור לחלוטין ולא ניתן לטעון בגינו כי קיימת הודאת בעל דין". גם בסוגיה זו לא נמצא מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (אשר ביטל את קביעתו של בית משפט השלום – פסקה י"ט לפסק דינו).

תקנה 104 מאפשרת לבית המשפט להתיר לבעל דין לחזור בו מהודאתו. ואולם, על בתי המשפט לנקוט זהירות מרובה בעשיית שימוש בשיקול דעתם לאפשר חזרה מהודאה. וכבר נאמר, כי על הטוען לחזרה מהודאה לשכנע "את בית המשפט בעדות או בתצהיר כי ההודאה נתנה בטעות או מתוך תרמית או שלא מרצון חפשי, או לא מדעת, או שתכנה אינו אמת" (ע"א 375/84 עדן נ' אל פאגורי , פ"ד מב(4) 226, 238 מפי השופטת נתניהו). ועוד נאמר שם , בעמ' 239, כי "ההסתמכות על ההוראה הדיונית המאפשרת לנתבע לתקן את הגנתו ללא נטילת רשות בעקבות תיקון כתב התביעה, אין בכוחה לגבור על הדין המהותי החולש על כוחה של הודאה ועל הצורך ברשות בית המשפט לחזרה ממנה". הנה, גם אם נצא מתוך הנחה כי בכתב ההגנה המתוקן העלו המבקשים טענות שונות מן הנטען בכתב ההגנה המקורי, לא היה בכך כדי להצדיק את חזרתם מהודאה.

יג.

שלישית, ובאשר לטענות המבקשים, לפיהן כתב ההגנה המקורי לא ביסס קיומה של הודאת בעל דין, אלה נטועות במובהק במערכת הנסיבות והעובדות הקונקרטית, ואינן יכולות לשמש בסיס לגלגול שיפוטי נוסף.

כללם של דברים

יד.

נוכח האמור מעלה, לא אוכל להיעתר לבקשה.