בע"מ 422/14 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ענבר , שבח ו שוחט ) מיום 17.12.13 בעמ"ש 6646-06-12, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורה של משיבה 1 (להלן המשיבה ) על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (השופט – כתארו אז – שילה ) מיום 22.4.12 בתמ"ש 47047/97 ובתמ"ש 24900-09-11. עניינה של ההליך – תביעה לפיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם מכר.

רקע

ב.

כעולה מפסקי דינן של הערכאות הקודמות, המבקש והמשיבה היו נשואים, אולם נישואיהם עלו על שרטון וביום 23.1.99 חתמו על הסכם גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה. בהסכם הגירושין הוסדר, בין היתר, פירוק השיתוף במשק חקלאי, שלמבקש ולמשיבה היו בו זכויות במשותף. בהגיע המועד לכך לפי הסכם הגירושין, הגיש המבקש תביעה לפירוק שיתוף במשק. במסגרת הליכי הפירוק זכו המבקש וזוגתו דאז – המבקשת 2, בהתמחרות שנערכה, ורכשו את זכויותיה של המשיבה במשק. בהסכם מכר מיום 8.7.09 (אשר תוקן מספר פעמים על-ידי בית המשפט לענייני משפחה) התחייבו המבקש ומשיבה 2 בתשלום התמורה בסך 1,700,000 ש"ח במועדים שהוסכמו, ומנגד התחייבה המשיבה לפנות את המשק ולמסור את החזקה בו כנגד תשלום התמורה. בסעיף 17.4 להסכם המכר הצהיר המבקש כי "יכול והוא יממן חלק מתשלום התמורה באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא", וכי "אי קבלת המשכנתא מכל סיבה שהיא, לא תהווה עילה לביטול ההסכם"; ובסעיף 18 להסכם המכר נקבע, כי "מובהר בזאת כי שביתה ו/או מניעה ו/או עיצומים שתחול שלא תלויה בצדדים, ידחו המועדים בהתאם עד לסיום המניעה".

ג.

הואיל והמבקש ומשיבה 2 לא שילמו את תמורת המכר במועדה, הגישה המשיבה תביעה בבית המשפט לענייני משפחה (בגדר תמ"ש 47047/97) לבטלותו של הסכם המכר ולתשלום הפיצוי המוסכם (בסך 170,000 ש"ח). בסופו של יום, נמכר המשק לצד שלישי בסכום העולה על התמורה שנקבעה בהסכם המכר, והמשיבה תיקנה את תביעתה באופן שנתבע אך פיצוי. המבקש מצדו הגיש תביעה כספית על סך 155,000 ש"ח כנגד המשיבה בגין דמי שימוש ראויים ובגין תשלומים הרובצים על הנכס, שאותם – לפי הטענה – על המשתמש בנכס, המשיבה, לשלם (תמ"ש 24900-09-11).

ד.

בפסק דינו מיום 22.4.12 דחה בית המשפט לענייני משפחה את תביעתה של המשיבה, ונעתר לתביעתו של המבקש. באשר לתביעתה של המשיבה נאמר, כי עיקול שהיה מוטל על המשק (ושדבר קיומו נזכר במבוא להסכם המכר), כמו גם העובדה שלא נחתם הסכם משולש בין האגודה, מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות, מנעו מן המבקש (ומשיבה 2) ליטול משכנתא על המשק, וניתן לראות בכך משום עילה להפסקת מרוץ הזמן שבו היה על המבקש ומשיבה 2 לשלם את תמורת זכויותיה של המשיבה במשק. נאמר, כי ניכר שהמבקש עשה כל שביכולתו על מנת להסיר את העיקול ולשכנע את הבנקים ליתן לו משכנתא חרף היעדרו של חוזה משולש, וכי (פסקה 53) אומד דעת שני הצדדים, בעת ההתמחרות, היה כי יוכלו להשיג משכנתא. עוד נאמר (פסקה 58), כי הואיל והמשק נמכר במחיר העולה על תמורת הסכם המכר, לא נגרם נזק כלשהו למשיבה. סופו של דבר נפסק, כי לא הוכח שהמבקש ומשיבה 2 הפרו את ההסכם, כי סעיף 18 להסכם המכר חל בענייננו, באשר המניעה לתשלום התמורה לא נצפתה ולא הייתה תלויה בצדדים, וכי לא הוכח נזק; על כן נדחתה תביעתה של המשיבה. מנגד, נעתר בית המשפט לתביעתו של המבקש לדמי שימוש ראויים.

ה.

המשיבה עירערה לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 6646-06-12). הערעור הופנה הן כנגד דחיית תביעתה, הן כנגד קבלת תביעתו של המשיב. בפסק דין מיום 17.12.13 נעתר בית המשפט המחוזי לערעור, ככל שהדברים אמורים בתביעתה של המשיבה לפיצוי מוסכם. נאמר, כי הצהרותיהם של המבקש ומשיבה 2 בהסכם המכר מלמדות, שהמקור ממנו תשולם התמורה אינו מעניינה של המשיבה, ולפיכך "אי-קבלת משכנתא, גם מטעמים אובייקטיביים, אינה בגדר 'שביתה ו/או מניעה ו/או עיצומים' – כאמור בסעיף 18 להסכם ...". עוד נאמר, כי נוכח הצהרותיהם של המבקש ומשיבה 2 בהסכם המכר; הידיעה על קיומו של עיקול; הסרתו של העיקול והתחייבותם של המבקש ומשיבה 2 לשלם את תמורת ההסכם מכל מקור שהוא חרף העדרו של הסכם משולש – אין מנוס מחיובם, בשל הפרת ההסכם, בתשלום הפיצוי המוסכם למשיבה. עוד נאמר בפסק הדין, כי לא הוכח שאומד דעתם של שני הצדדים, קרי – המבקש ומשיבה 2 מזה, והמשיבה מזה – היה שהם יוכלו להשיג משכנתא, וכן לא הוכח שגם המשיבה השליכה יהבה על המשכנתא כמקור הבלעדי לתשלום התמורה. נאמר, כי בהחלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה על ציר הזמן נשמרה זכותה של המשיבה לתבוע את הפיצוי המוסכם, וכי פיצוי בסך 10% מסכום התמורה סביר בנסיבות העניין. ערעורה של המשיבה כנגד חיובה בתשלום דמי שימוש ראויים – נדחה.

הבקשה

ו.

מכאן בקשת רשות הערעור, הערוכה כערעור, והמחזיקה עשרים עמודים ומאות עמודי נספחים, בה נטען כנגד כל תג ותג בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ככל שהדברים האמורים בחיובו של המבקש בתשלום הפיצוי המוסכם). נטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי התערב שלא כדין בממצאי עובדה שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען, כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות כלליות – האם ניתן לראות במניעויות משפטיות אובייקטיביות, הנעוצות בזהות הממכר, משום עילה להפסקת מרוץ המועדים לפי הסכם המכר; וכן האם רשאי רוכש נכס להסתמך על החלטות חלוטות של הערכאה הראשונה לפיהן מרוץ המועדים לביצוע ההסכם נעצר בשל מניעה משפטית כאמור.

הכרעה

ז.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. חרף נסיונו של המבקש להעטות על בקשתו אדרת משפטית כללית, לאמיתו של דבר תחומה היא במובהק להסכם המכר הקונקרטי שבין המבקש ומשיבה 2 לבין המשיבה ולנסיבותיו הספציפיות של המקרה. ככזו, אין הבקשה באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות , פ"ד מז(3) 221; רע"א 586/13

פלוני נ' פלוני (18.3.13)). היו למבקש שני ימיו בבתי המשפט. ועוד, הגם שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הדיונית כעניין שבשגרה, התערבות כאמור אינה פותחת צוהר לדיון שיפוטי נוסף, שלישי במספר (רע"א 3487/13 נעימה נ' מנליס (10.6.13)); כך בכלל, ובפרט כשעסקינן בהליכים שהורתם בבית המשפט לענייני משפחה (ראו סעיף 9 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 לעניין סמכותו הרחבה של בית משפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לעניני משפחה). ועוד יש לציין, כי – בניגוד לנטען בסעיף 1 לבקשה, והגם שניתן להבין לליבו של המבקש נוכח התהפכות הגלגל בבית המשפט המחוזי – בכך שהערכאות הקודמות נחלקו בתוצאת ההליך (ככל הדברים אמורים בתביעה לפיצוי מוסכם), אין כדי להוציא את ענייננו מגדרן של ההלכות הנקוטות והידועות בנוגע לרשות ערעור בגלגול שלישי.

ח.

אוסיף, ולוּ על מנת להפיס את דעת המבקש, כי בית המשפט המחוזי – כבית המשפט לענייני משפחה – נדרש (פסקה 13) לנסיונותיו הכנים לקבל משכנתא, ולכך שבהתנהגותו לא דבק חוסר תום לב. ואולם, בנסיבות העניין, ובפרט נוכח הוראותיו של הסכם המכר, בא בית המשפט המחוזי לידי מסקנה כי אי קבלת משכנתא אינה פוטרת את המבקש (ומשיבה 2) מתשלום הפיצוי המוסכם. אף אם ניתן היה להגיע למסקנה שונה (וספק אם כך הדבר), אין בכך כדי להוות עילה לגלגול שיפוטי נוסף.

כללם של דברים

ט.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור.