רע"א 2857/10 אדמונד (עמרם) דרעי נ. ברוריה (בלוריה) כהן

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים ז'

הווארי, ב' ארבל ו- י' אברהם ) בע"א 187/09 מיום 24.12.2009.

1.

המבקשים הגישו תביעה כנגד המשיבים, אם ובנה, בגדרה טענו כי המשיבים ניצלו את היותו של המבקש 1 (להלן: המבקש ) פגוע ראש, בעל יכולת שיפוט לקויה, וקיבלו ממנו מאות אלפי ש"ח בדרכים שונות. המבקשים טענו כי הכספים ניתנו כהלוואה אך לא הוחזרו. בכלל זאת טענו המבקשים כי המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) קיבלה סך של 300 אלף ש"ח לצורך מימון רכישת דירה, ולא החזירה סכום כסף זה (להלן: סכום הכסף ).

המשיב 2 לא התגונן כנגד התביעה, וניתן נגדו פסק דין על מלוא הסכום הנתבע.

המשיבה טענה כי בינה לבין המבקש התקיימה מערכת יחסים, לרבות קיום יחסי אישות, שבמסגרתה ניתנו לה הכספים השונים. כן נטען כי סכום הכסף לרכישת הדירה ניתן לה על מנת שפגישותיהם יוכלו להוסיף ולהתקיים. לטענת המשיבה היה מדובר במתנה.

2.

בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת נ' דלה מוסא ) קיבל את התביעה כנגד המשיבה באופן חלקי וחייבה בתשלום סך של 90,000 ש"ח, החזר האגרה ששולמה על ידי המבקשים ובתשלום שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 25% מהסכום בו חייב אותה.

בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי המבקש לא היה פגוע מנטאלית בתקופה הרלבנטית באופן שהיה בידי המשיבה לנצלו. יחד עם זאת, קבע בית משפט השלום כי סכומים שונים שנתן המבקש למשיבה ניתנו כהלוואה ולא הוחזרו.

באשר לסכום הכסף, קבע בית משפט השלום כי המבקשים לא הוכיחו כי זה ניתן כהלוואה, שכן טענתם זו נתמכה בעדותו של המבקש בלבד ללא סיוע או חיזוק, כאשר מהקלטת שיחה בין המבקש לבין המשיבה ומתמלול שיחה זו מתקבל הרושם כי המשיבה מכחישה כי סכום הכסף ניתן לה כהלוואה.

3.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, בגדרו השיגו על קביעותיו השונות של בית משפט השלום, הן באשר למצבו המנטאלי של המבקש והן באשר לרכיבי התביעה שנדחו. בכלל זאת, השיגו המבקשים על דחיית תביעתם להשבת סכום הכסף.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. באשר לסכום הכסף, קבע בית המשפט המחוזי כי מאחר שהמשיבה הודתה בקבלת סכום הכסף אך טענה כי מדובר במתנה, ומאחר שלא התקיימה קירבה מיוחדת בין הצדדים, הרי שנטל הוכחת הטענה בדבר היות סכום הכסף מתנה, כטענת המשיבה, מוטל על כתפיה ולא על כתפי המבקשים כפי שקבע בית משפט השלום. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי, לאחר שעמד על ראיות שונות שהובאו על ידי הצדדים ולאחר שעמד על עדות המבקש, כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה והראתה כי סכום הכסף ניתן לה שלא על יסוד מצג מצידה כי מדובר בהלוואה. בית המשפט המחוזי קבע כי סכום הכסף ניתן למשיבה במסגרת מערכת יחסים שהתקיימה בינה לבין המבקש, במסגרתה הפיק כל צד את רווחיו.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.

בבקשתם טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי טעה כשעשה שימוש בסמכותו על פי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) והכריע בטענת המשיבה לפיה סכום הכסף ניתן לה כמתנה. לטענת המבקשים, הכרעה באשר לטענה זו, מבלי שזו נדונה והוכרעה תחילה על ידי הערכאה הדיונית כפי שצריך היה להיעשות,

שוללת זכות ערעור הקנויה למתדיין על פסק דין של ערכאה ראשונה. לטענת המבקשים, יש להעדיף פרשנות של תקנה 462 באופן המקיים את זכות הערעור ולפיה הכרעה של בית המשפט שלערעור בעניין עובדתי שלא הוכרע על ידי הערכאה הדיונית מקימה זכות ערעור לנפגע מהכרעה זו.

באשר לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, טוענים המבקשים כי המדובר בקביעות שאינן מתיישבות עם חומר הראיות בתיק.

לבסוף, טוענים המבקשים כי הבקשה מעוררת שאלה החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי, והיא האם לצד הנפגע מהחלטת ערכאת הערעור בעניין עובדתי שלא נדון על ידי הערכאה הדיונית זכות ערעור על החלטה זו.

7.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, סבורני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. איני סבור כי יש ממש בטענת המבקשים, לפיה הידרשותו של בית המשפט המחוזי לטענת המשיבה לפיה סכום הכסף ניתן לה במתנה והקביעות העובדתיות בהקשר זה מקנות להם זכות ערעור על פסק הדין.

8.

על פי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, לבית המשפט שלערעור סמכות "ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין...". בכלל זאת, מוסמכת ערכאת הערעור ליתן כל החלטה שהערכאה הדיונית הייתה מוסמכת לתת.

האם העובדה כי ערכאת הערעור נדרשה לעניין או קבעה קביעה בעניין שלא נדון על ידי הערכאה הדיונית, הופכת את הדיון בפניה לדיון לפני "ערכאה ראשונה", המקנה זכות ערעור לנפגעים מהקביעה? התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

9.

בהתאם לסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, זכות ערעור מוקנית על החלטה של "ערכאה ראשונה" (להוציא פסק דין של בית המשפט העליון). בהתאם, נקבע בסעיף 41(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) כי פסק דין של בית המשפט המחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון, ובסעיף 52 לחוק בתי המשפט, כי ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום ניתן לערעור לפני בית המשפט המחוזי.

על סמכותו של בית המשפט שלערעור כאשר נדרש הוא לערעור עליו חלות תקנות סדר הדין האזרחי נאמר כי זו "משתרעת על שטח המריבה כולו, כפי שהיה בערכאה הראשונה וכפי שהוא קיים עת בית המשפט לערעורים נתן את פסק דינו" [ראו: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא וסוגיות יסוד (מהדורה שנייה, 2008), 220 (להלן: לוין ); וכן ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 814 (מהדורה שביעית, 1995)]. משמעות הדבר היא כי תפקידו של בית המשפט שלערעור אינו רק תפקיד של ביקורת אלא גם תפקיד של תיקון והשלמה [על האבחנה בין עניין הסמכות לעניין השימוש בסמכות, ראו לוין בעמ' 220, וכן ראו למשל: בע"מ 9518/08; בע"מ 768/09 פלוני נ' פלוני , פסקה י"ד לפסק הדין (לא פורסם, 20.1.2010)].

התוצאה היא כי אין בעובדה שבית המשפט שלערעור עושה שימוש בסמכותו בהתאם לתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי כדי להקים זכות ערעור לנפגע מהחלטה שניתנה תוך שימוש בסמכות זו. היטיב לסכם זאת השופט א' רובינשטיין במילים הבאות: "אם נאמר כי כל נושא שבו פעל בית המשפט שלערעור באופן שונה מן הערכאה הראשונה, הריהו נושא חדש המזכה בזכות ערעור, הרי זה עניין שאין לו סוף" [ראו: רע"א 11080/02 שלודי נ' דגאני, פסקה 2(ג) להחלטתו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 6.12.2004); וכן ראו: בע"מ 8346/08 מעטוף נ' מעטוף , פסקה 8 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 7.7.2009)]. בנוסף, אין בסמכותה של ערכאת הערעור להחזיר את הדיון לדרגה הקודמת על מנת שזו תברר שאלות עובדתיות שלא הוכרעו על ידה (ראו תקנה 455 לתקנות סדר הדין האזרחי) כדי לגרוע מהסמכויות הכלליות הרחבות המוקנות לה בהתאם לתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי [ראו: רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' ורדן , פ"ד נח(1) 854, 864 (2003); רע"א 3588/09 גלבוע נ' שכטר , פסקה 6 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 23.12.2009); רע"א 11057/04 אלטורי נ' מדינת ישראל-שר התחבורה , פסקה ז' להחלטתו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 2.5.2005)].

כאן המקום להוסיף ולציין כי לבית שלערעור הסמכות ליתן פסק דין תוך מתן הנמקה שונה מזו שנתנה הערכאה הדיונית, ובלבד שיש בראיות שבתיק כדי לתמוך בהנמקה זו (ראו: תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי). סבורני כי כך עשה בית המשפט המחוזי במקרה שלפנינו. אין לומר כי הדבר מקים זכות ערעור [השוו: רע"א 7474/06 לוי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 12.12.2006); רע"א 11495/05 בנק הפועלים בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, האוצר - אגף המס , פסקה 6 לפסק הדין (לא פורסם, 24.7.2008)].

10.

פועל יוצא הוא כי הבקשה שלפניי תיבחן לפי אמות המידה למתן רשות ערעור כפי שאלה התוו בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), ולפיהן רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק באותם מקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית משפטית או ציבורית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים או כאשר נדרשת התערבות בית המשפט על מנת למנוע עיוות דין. העולה מן האמור בפסקאות 9-8 לעיל כי המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם המקרים בהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי. יתר טענות המבקשים הינן טענות ערעוריות מובהקות שאינן חורגות מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים ועל כן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.