בע"מ 8346/08 פלוני נ. פלוני

1.

בפניי בקשה לקבוע כי למבקשים נתונה זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים ה' גרסטל, א' דודקביץ וא' שטמר), הדן בערעורו של המשיב 1 על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט א' גולדס).

במקביל הגישו המבקשים גם בקשת רשות ערעור על אותו פסק הדין.

2.

הרקע לבקשה הוא כדלקמן. בשנת 1953 העניקה הסוכנות היהודית לארץ ישראל זכויות של בני רשות בנחלה הנמצאת בבעלותו של מנהל מקרקעי ישראל (להלן: הנחלה ), למנוח אברהם מעטוף ולשתי נשותיו: גמלה ושמעה זכרונן לברכה (להלן: האלמנות ). לאחר פטירת המנוח התגלעה מחלוקת בין האלמנות בקשר לזכויותיהן בנחלה, במסגרתה עתרה גמלה בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' פלפל) להצהיר כי היא בעלת מלוא הזכויות בנחלה או לחלופין כי היא בעלת מחצית בזכויות בנחלה. תביעתה נדחתה, ובית המשפט המחוזי קבע כי הזכויות בנחלה "מתחלקות באופן שווה בשווה בין שתי האלמנות, ובתנאי שהנחלה אינה מפוצלת". יצוין כי על פסק דין זה הגישה המנוחה גמלה ערעור לבית המשפט המחוזי, ואולם נפטרה תוך כדי ההליך והמשיב 1, בנה היחיד, חזר בו מן הערעור תוך שמירה על זכויותיו לטעון לעניין מעמדו.

המשיב 1 עתר לבית המשפט לענייני משפחה למתן סעד הצהרתי שלפיו הוא בעל זכויות בנחלה, במשותף עם שמעה, מכוח היותו יורשה של אמו גמלה. בית המשפט קבע כי הזכויות בנחלה הן של שמעה, שנותרה האחרונה בין בני הרשות המקוריים, וכי אין למשיב 1 זכויות מכוח זכויות שהיו לגמלה אימו טרם שהלכה לעולמה. לאחר מתן פסק הדין הלכה שמעה לעולמה ובנה, המבקש 1, נכנס בנעליה לשלב הערעור שהגיש המשיב 1 בפני בית המשפט המחוזי.

3.

בית המשפט המחוזי מרכז קיבל את הערעור בחלקו, וקבע כי הזכויות בנחלה מוקנות בחלקים שווים למבקש 1 ולמשיב 1 גם יחד, ובלבד שהנחלה לא תפוצל. בית המשפט העיר כי נראה שהפתרון הנכון הוא מימוש הפוטנציאל הכלכלי הגלום בנכס באמצעות מכירת המשק לצד ג' וחלוקת תמורתו בין היורשים על-פי דיני הירושה. הכרעתו של בית המשפט התבססה על הקביעה כי משהלכה אחת הנשים לעולמה, עומדות זכויותיה הכלכליות בנחלה בעינן. בית המשפט קבע כי זכויות אלו ניתנות להורשה, כך שהזכות להחזיק במשק תעבור לידיו של מי שמסוגל לקיים את המשק כמשק חקלאי, ואילו העברת הזכות הכלכלית תהיה על-פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, דהיינו חלוקה שווה בין שתי המנוחות. בית המשפט המחוזי בחן למעלה מן הצורך את מעמדו של המבקש 1 ומצא כי הוא אינו רוצה ואינו מסוגל לקיים את המשק החקלאי, וכך גם המשיב 1. לכן הציע, כאמור, את מכירת המשק לצד ג' וחלוקת תמורתו בין היורשים.

4.

המבקש 1 ושניים מאחיו, המבקשים 2 ו-3, טוענים כאמור כי יש להם זכות להגשת ערעור. לטענתם, בית המשפט לענייני משפחה דן בסוגיה שבין המשיב 1 לבין שמעה, וביחס לגדרי מחלוקת אלה נתן החלטתו. נוכח העובדה ששמעה נפטרה במהלך הליך הערעור, החליט בית המשפט המחוזי לדון במחלוקות שבין יורשיה לבין המשיב 1 על אף שיורשיה לא היו צד להליך בבית המשפט לענייני משפחה וכן לא היו צד להליך בפני בית המשפט המחוזי. לטענתם, הם הנפגעים העיקריים מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולכן בנסיבות העניין דנן יש באפשרותם להגיש ערעור לבית משפט זה. המבקשים מפרטים כי פגיעה זו מקבלת משנה תוקף שעה שהיו זכאים, בכובעם כיורשי שמעה ז"ל, להביא ראיות לגבי זכויותיהם במשק החקלאי מכוח הוראות סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה ). לשיטתם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מהווה למעשה פסק דין של ערכאה ראשונה, היות שאינו עוסק בסוגיות של ערעור על החלטות בית המשפט לענייני משפחה אלא מתבסס על עובדות שנוצרו לאחר פסק הדין שנתן בית המשפט לענייני משפחה. עוד טוענים המבקשים כי ערעורם מעלה מספר קושיות עקרוניות, המצדיקות מתן רשות ערעור. המבקשים טוענים כי פסק הדין יצר יש מאין זכות קניינית של בר רשות במשק חקלאי באופן הסותר את הסכמי המשבצת ואת הוראות הפסיקה, וכי התעלם באופן מוחלט מזכויותיהם של המבקשים 2 ו-3 ויתר אחיהם הנמנים על יורשי המנוחה.

5.

המשיב 1 טוען כי יש לדחות את הבקשה מנימוקים פרוצדוראליים ועובדתיים וכי המבקש 1 הוא היחיד הזכאי להגיש בקשת רשות ערעור, שכן הוא היחיד הראוי להיות צד להליכים המשפטיים בערעור. ראשית, טוען הוא שהמבקשים לא צירפו תצהיר התומך בבקשתם כנדרש ועל כן יש לדחות בקשתם על הסף. שנית, טוען המשיב 1 כי לאחר פטירת שמעה ז"ל הגיש הוא בקשה לצרף את כל ילדיה כצדדים לערעור שהגיש. ילדיה (ובכללם המבקשים) הביעו התנגדותם לבקשתו של המשיב 1 לצרפם להליך במסמך מיום 3.10.2008 בטענה כי המבקש 1 הוא היורש היחידי של שמעה, כאמור בצו קיום צוואתה. המשיב 1 מציין כי תגובה זו הוגשה על ידי עו"ד ע' הלל (להלן: עו"ד הלל ), אשר ייצג את כל יורשיה של המנוחה. בנוסף, מצביע המשיב 1 על כך שבקדם דיון שהתקיים ביום 19.12.2007 הסכים עו"ד הלל שבמקום עיזבון המנוחה יופיע רק המבקש 1. כן מציין המשיב 1 כי המבקשים 2 ו-3 נכחו בכל הדיונים בבית המשפט המחוזי ולא טענו שהם צדדים לדין. משיב 1 צירף לתגובתו את בקשתו לצרף את כל ילדיה של שמעה ז"ל כצדדים לערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי, את צו קיום הצוואה של שמעה ז"ל ואת יפויי הכוח שהעניקו המבקשים 2 ו-3 לעו"ד הלל לייצגם בערעור בבית המשפט המחוזי.

6.

עמדת מינהל מקרקעי ישראל היא כי אין לקבל את בקשת רשות הערעור של המבקשים, מפני שהחלטת בית המשפט המחוזי הינה סבירה ומאוזנת בנסיבות החריגות בהן עסקו ההליכים שעמדו בפניו. נטען כי הקביעה כי הזכויות הכלכליות הנובעות מהמשק מוקנות בחלקים שווים למבקש 1 ולמשיב 1 צודקת וראויה, ועולה בקנה אחד עם מדיניות מינהל מקרקעי ישראל אשר אומצה בפסיקה לפיה נחלה אינה ניתנת לפיצול ולא ניתן למכור חלק מהנחלה בנפרד משאר החלקות המרכיבות אותה, וזאת לתכלית שימור היחידה החקלאית.

עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא דן בסוגיית היורשים כלל והתבסס על הקביעה כי בנה של שמעה הוא היורש היחיד לעניין הזכויות במשק.

אליבא דמבקשים, משיבה 3 הסכימה לבקשה ואילו משיב 2

לא הביע עמדתו בעניין.

7.

בהחלטה מיום 30.12.2008, הורה הרשם של בית משפט זה י' מרזל למבקשים להגיב לתגובת משיב 1. בהחלטה נקבע כי על המבקשים להתייחס בעיקר לטענה לפיה הסכימו שלא להופיע בהליך בבית המשפט המחוזי והסמיכו לשם כך את המבקש 1 על ידי בא-כוחם עו"ד הלל. עוד הורה הרשם כי לתגובה יצורפו תצהיר ותיעוד רלוונטי ובכלל זה תגובת המבקשים מיום 3.10.2008 לבקשה לצירופם כצד, והחלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.12.2007.

8.

המבקשים הגישו תגובתם אולם זאת מבלי שצירפו לה תצהיר ואת המסמך מיום 3.10.2008, אותם נדרשו להגיש בהחלטתו של הרשם מרזל.

בתגובתם חזרו המבקשים על הטענה שפרסו בבקשה, לפיה משניתן פסק דין העוסק בסוגיה של יורש מול יורש הרי זו פעם ראשונה בה נדון עניינם כיורשים וממילא זכאים הם להגיש ערעור בזכות על פסק הדין. לדידם, שאלת נוכחותם בדיונים שנערכו בבית המשפט המחוזי והשאלה האם נתנו בידי עו"ד הלל ייפוי כוח אינה רלוונטית. המבקשים מפנים להצהרותיו של עורך הדין הלל בפני בית המשפט המחוזי, בהן טען כי הסוגיה העומדת על הפרק היא מרוץ הזכויות בין המשיב 1 לבין שמעה ז"ל ולא בין היורשים. המשיבים טוענים כי לבקשתם לא צורף תצהיר מאחר שאין בבקשתם עובדות אשר דורשות הגשת תצהיר לתמיכתן.

8.

נקודת המוצא לדיון בסוגיית זכות הערעור הינה שזכות זו אינה קמה אלא אם כן הוענקה בחוק ובמידה שהחוק העניקה ( ראו: ע"א 5956/03 אוזן נ' האפוטרופוס הכללי , פ"ד נח(2), 433 (2003)). העיגון החוקי לזכות הערעור נמצא בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כדלקמן :

פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון.

הזכות לערער בפני בית משפט זה מעוגנת בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 , הקובע בסעיף 41(א) לאמור:

פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון.

כוונת סעיפי החוק הינה שכל אימת שענין כבר נדון בשתי ערכאות, לא יהא ערעור נוסף אלא ברשות (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 755 (מהדורה שביעית, 1995) והחוק מורנו אפוא כי זכות ערעור תקום כאשר פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בשבתו כערכאה ראשונה, ולא תינתן מקום בו יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור. האם החלטה של ערכאת ערעור, בנושא שהערכאה הראשונה לא נדרשה אליו, הופכת מניה וביה את ערכאת הערעור לערכאה ראשונה? התשובה לכך תינתן לפי החוק, שאז לבית המשפט נתונה הסמכות ליתן החלטה ככל שמתחייב מן העניין שבפניו, כאמור בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי 462, התשמ"ד-1984:

בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתתה או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה, ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב העניין. בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד.

אם כך, לבית המשפט המחוזי נתונה הסמכות ליתן החלטה "נוספת" או "אחרת" ככל שיחייבו העניין שבפניו. בית משפט זה עמד בעבר על הבעייתיות שתיווצר בהיבט של סופיות הדיון, אם תתקבל הפרשנות לפיה בכל נושא שבו פעל בית משפט שלערעור באופן שונה מן הערכאה הראשונה, יזכו הצדדים בזכות ערעור (רע"א 11080/03 שלודי נ' דגאני (לא פורסם, 6.12.2004)).

9.

יישום עקרונות אלה על הנסיבות דנן הובילני למסקנה כי אין בידי המבקשים אינם אוחזים זכות ערעור לבית משפט זה. בית המשפט המחוזי נתן את פסק הדין בשבתו כערכאת ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. פסק הדין של בית המשפט המחוזי, כמובהר בפסקה האחרונה שבו, קובע את הזכויות הכלכליות בנחלה, ואינו מכריע דבר באשר לזכויותיהם של המבקשים 2 ו-3 בהחזקת המשק.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור הכריע בסוגיית הזכויות הכלכליות, תוך הנחה ששני הצדדים שבפניו הינם היורשים היחידים של שתי האלמנות, והתאים את קביעתו למצב העובדתי שנפרש לפניו, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לו בתקנה 462 המוזכרת מעלה. למעשה הכרעת בית המשפט המחוזי עניינה ביחס בין זכויותיהם הכלכליות של היורשים של שתי האלמנות ותו לא. בית המשפט לא קבע דבר באשר לזכותו של מי מהיורשים להחזיק בנחלה לפי סעיף 114 לחוק

הירושה (מלבד הערה שהוגדרה "למעלה מן הצורך") וכן לא קבע דבר באשר ליחסים בין היורשים של כל אלמנה לבין עצמם.

יתר על כן, יש לזכור שאליבא דמשיב 1, מבקשים 2 ו-3 לא ניאותו לבקשתו לצרפם כצד להליך שהתקיים בפני בית המשפט קמא בה טען כי שאלת הערעור מתייחסת ישירות לזכויות היורשים, ועשו כן בנימוק שהמבקש 1 הוא היורש היחידי של אמם המנוחה. המבקשים לא סתרו את גרסת המשיב 1 לעניין זה ואף לא המציאו את המסמכים הקשורים לו כפי שנתבקשו לעשות, ועל כן מקובלת עלי גרסת המשיב 1 במלואה. במצב דברים זה, מתן זכות ערעור למבקשים משמעה הענקת האפשרות לפרוש את אותה הסוגיה בפני ערכאה שלישית.

לפיכך, נחה דעתי כי לא מוקנית למבקשים זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. נותרה השאלה האם עניינם של המבקשים ראוי להתברר בפני בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

10.

הלכה פסוקה היא כי יש להיעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר הן מעלות שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא שוכנעתי שנסיבות המקרה עונות על קריטריון זה. בין המבקשים למשיב 1 קיים סכסוך שעניינו זכויות בנחלה, אשר מורכבותו נובעת מן המבנה המשפחתי הייחודי של הצדדים. הכרעת בית המשפט המחוזי ניתנה במסגרת סמכותו בהתחשב בנסיבות המקרה, ואין היא מעלה סוגיות משפטיות או ציבוריות הראויות להתברר גם בפני בית משפט זה.

לאור האמור, הבקשה נדחית. כמצוין לעיל , המבקשים לא הגישו את המסמכים אותם נדרשו להגיש בהוראת בית המשפט. על רקע התנהלות זו, ומשנתבקשו תגובות, ישאו המבקשים באופן שווה בשכר טרחת עורך-דין בסך של 4,000 ₪ לטובת משיב 1 וכן 4,000 ₪ לטובת משיבה 4.