רע"א 1671/15 רונן אלמליח נ. עיריית לוד

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.2.2015 בע"א 51059-02-14 (כב' השופטים י' שנלר (סג"נ), ד"ר ק' ורדי (סג"נ) ו -ח' ברנר ), בגדרו התקבל ערעור המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 11.2.2014 בת"א 42692-03-10 (כב' השופט מ' קליין ), אשר במסגרתו נקבע כי המשיבה 1 (להלן: עיריית לוד או העירייה ) נושאת באחריות כלפי המבקש וחייבת בפיצויו בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות תאונה בה היה מעורב.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש הגיש לבית משפט השלום תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה בה היה מעורב ביום 28.4.2009 בפארק בעיר לוד. התביעה הוגשה נגד עיריית לוד, הרשות המקומית אשר בתחומה ארעה התאונה ואשר מחזיקה ומנהלת את הפארק, ונגד המשיבה 2, מבטחתה. לטענת המבקש, התאונה ארעה כאשר עזר לרעייתו לסדר סחורה בדוכן שהעמידה בפארק באישורה של העירייה לרגל אירועי יום העצמאות, עת נתקלה כף רגלו באבן גדולה שהייתה מכוסה בבד יוטה שהתקינה העירייה ועל כן לא ניתן היה להבחין בה. בעקבות ההתקלות, כך נטען, נפל המבקש בעוצמה רבה על ידו השמאלית שפגעה באבן, וכתוצאה מכך נגרם לו שבר פתוח בידו. לפיכך טען המבקש, כי התאונה נגרמה בשל התרשלות העירייה בטיפול ואחזקת הפארק שבתחומה. גרסתו של המבקש נסמכה בעיקרה על עדותו שלו ועל עדים נוספים שפגשו אותו בסמוך לאחר קרות האירוע. המשיבות מצדן שללו את עצם חבותה של העירייה, תוך שטענו, בהסתמך על עדותו של עד הראייה היחיד שנכח במקום בעת האירוע (להלן: מוחמד ), כי נזקיו של המבקש נגרמו לאחר שנפל בעת שניסה לתלות שלט מעל הדוכן של רעייתו.

2.

בית משפט השלום קבע, כי יש להעדיף את עדותו של המבקש על-פני עדותו של מוחמד, שכן עדותו של האחרון לא הייתה אמינה וקוהרנטית, להבדיל מעדותו של המבקש אשר זכתה לחיזוק מראיות חיצוניות ומיתר העדים מטעמו. בית המשפט היפנה בעניין זה לסיכומי המבקש, ולא נימק העדפה זו מעבר לכך. עוד נקבע, כי מוטלת על העירייה חובת זהירות כלפי המשתמשים בשטח הפארק במסגרת אירועי יום העצמאות, בגדרה עליה להבטיח כי השטח המיועד לאירוע יהיה נקי מכל מכשול. בהקשר זה צוין, כי העירייה התרשלה בכך שבמקום להסיר את האבן כיסתה אותה בבד היוטה, כאשר היה עליה לצפות את הנזקים שנגרמו עקב התרשלותה זו. לפיכך נקבע, כי העירייה נושאת באחריות בגין הנזקים שנגרמו למבקש בעקבות התאונה. לאחר בחינת שיעור הנזק שנגרם למבקש, פסק בית משפט השלום למבקש פיצויים בסך 260,000 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בשיעור 23.6 אחוזים.

3.

כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המשיבות ערעור לבית המשפט המחוזי, בטענה כי הקביעות הנוגעות לאופן קרות האירוע משוללות ביסוס ראייתי. ביום 4.2.2015 התקבל הערעור. נקבע, כי חומר הראיות אינו תומך במסקנה אליה הגיע בית משפט השלום וכי לא יוחס משקל ראוי לעדות של מוחמד, ועל כן בא המקרה בקהלם של המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו בערכאה הדיונית. בנימוקיו ציין בית המשפט, כי גרסתו של המבקש לאירועים אינה נתמכת בהיגיון. בצד זאת הובהר, כי עדותו של המבקש היא עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט. על כן, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, פסיקה על סמך עדות מעין זו שאין לה חיזוק ראייתי, תיעשה תוך פירוט הטעמים לכך, כאשר פסק דינו של בית משפט השלום אינו כולל הנמקה כאמור. בהקשר זה צוין, כי עדותו של העד אשר שמע את גרסתו של המבקש לאירועים בסמוך לאחר קרות התאונה (להלן: דרעי ), אינה מהווה חיזוק מספיק, שכן מדובר בעד שהוא קרוב משפחתו של המבקש ובעל אינטרס לסייע לו, כאשר הלה כלל לא נכח במקום בעת הנפילה. נוכח האמור נקבע, כי היה מקום ליתן משקל ממשי לעדותו של מוחמד על-פני עדותו של דרעי. נקבע, כי מוחמד הוא עד ניטרלי וחסר כל עניין בתוצאות המשפט, ולא היה מקום לקבוע שעדותו אינה אמינה ללא הנמקה ותוך הסתמכות על סיכומי המבקש בלבד, תוך שצוין שעיון בסיכומי המבקש בערכאה הדיונית אינו מעלה כל קושי משמעותי בעדותו של מוחמד, ואף להיפך. מנגד, עמד בית המשפט על טעמים שיש בהם כדי לערער את עדות המבקש. מסקנת בית המשפט המחוזי היתה כי כלל לא הוכח שהאירוע הנטען התרחש מחמת התקלות המבקש באבן. על כן נקבע, כי משלא הוכחה גרסתו של המבקש לאירועים, דין הערעור להתקבל. עוד נקבע, כי המבקש ישיב כל סכום ששולם לו על-ידי המשיבות מכוח פסק הדין של בית משפט השלום, וכן יחויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסך 30,000 ש"ח.

הבקשה

4.

במסגרת הבקשה מעלה המבקש טענות שונות ומגוונות. בתמצית, נטען כי על בית משפט זה להתערב בקביעות עובדה ומהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי – בין היתר, הקביעה כי יש להעדיף את עדותו של מוחמד, על אף הקשיים העולים ממנה, על-פני עדותו של המבקש ועדותו של דרעי; כי גרסתו של המבקש לאירועים אינה מתיישבת עם ההיגיון; וכי ישנם טעמים שיש בהם כדי לערער את גרסת המבקש. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע שעדות דרעי אינה מהווה סיוע מספיק לגרסת המבקש, אך בשל העובדה שהלה קרוב משפחה של המבקש. מכל מקום נטען, כי המשיבות הסתירו ראיות מהותיות שהיו בחזקתן, ורק בהתנהגותן זו יש כדי להוות את הסיוע הנדרש להסתמכות על עדותו היחידה של המבקש. כמו כן נטען, כי קביעתו של בית משפט השלום לעניין מתן אמון מלא בעדות היחידה של המבקש הייתה מנומקת כדבעי, ועל כן לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי. לבסוף נטען, כי ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש בבית המשפט המחוזי בלתי-סבירות ובלתי-מידתיות.

לגישת המבקש, יש ליתן רשות ערעור מאחר שפסק הדין שניתן גורם עיוות דין חמור למבקש בשל "הטעויות הקריטיות" שנפלו בו. עוד נטען, כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות, בין היתר, בדבר היקף התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ובדבר הסיוע וההנמקה הדרושים לשם הכרעה על סמך עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט. לבסוף טוען המבקש, כי יש ליתן רשות ערעור גם נוכח פסיקות סותרות של בית משפט זה באשר למקרים בהם יתערב ב"גלגול שלישי" בממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי ההופכים את אלו שנקבעו בבית משפט השלום.

דיון והכרעה

5.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף בלי להידרש לתגובת המשיבות. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מעלה הבקשה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בקשה זו אינה מעלה שאלה כאמור, והיא נוגעת בעיקרה לקביעות עובדה ומהימנות מובהקות שקבעה ערכאת הערעור באשר לאופן קרות האירוע, תוך הפיכת קביעותיה של הערכאה הדיונית. הלכה היא, כי אין בעובדה שבית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע בהחלטתו ממצאי עובדה שונים מאלו שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (וראו: רע"א 4582/14 טרבולסי נ' עזרא , פסקה יב (24.7.2014); רע"א 5789/14 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (6.1.2015); רע"א 1234/12 קנר נ' ארד , פסקה 7 (8.3.2012)). בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענת המבקש כי בית משפט זה הוציא תחת ידו הלכות סותרות בסוגיה זו, שכן המבקש הפנה להבדלים סמנטיים בלבד הנוגעים לאופן בו ניסח בית משפט זה, מעת לעת, את ההלכה בסוגיה, אשר אין בהם כדי לשנות ממשמעותן הזהה של האמירות (והשוו בין ההחלטות אליהן הפנה המבקש: רע"א 8841/12 מיטבחי מילניום בע"מ נ' ש. אנפה בע"מ , פסקה 9 (30.1.2013); רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 4 (30.10.2005); רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון , פסקה 9 (18.6.2012)).

בענייננו, בית המשפט המחוזי נימק פסיקתו וביסס אותה על הראיות הקיימות בתיק, אשר לשיטתו, לא יוחס להם משקל מספק על-ידי הערכאה הדיונית, וזאת תוך שהיה מודע להלכה שלפיה רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית ובהתאם לסמכותו הרחבה הקבועה בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. גם אם טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בניתוח הראיות או במסקנות שהסיק מהן (ואיני רומז שכך הוא), אין אלה טענות שמקומן בערעור ב"גלגול שלישי", שכן אין מדובר בסוגיות החורגות אל מעבר לעניינם של בעלי הדין במקרה הקונקרטי. עוד יצוין, כי טענות המבקש המתמקדות בעצם יישום הוראות דין והלכות בית משפט זה, בין היתר ביחס להנמקה הדרושה לשם הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט האזרחי, נוגעות ליישומן של ההלכות על עובדות המקרה הקונקרטי, אשר גם אם לא נעשה כראוי – וכלל איני סבור שכך הדבר –

אינו מצדיק, כשלעצמו, מתן רשות ערעור (רע"א 8279/13 שפטל נ' הולצמן , פסקה 7 (20.3.2014), והאסמכתאות הנזכרות שם). אף לגופו של עניין אציין, כי בהתחשב בחומר הראיות שעמד בפניו ובהנמקתו הלאקונית והחסרה של בית משפט השלום ביחס להעדפת גרסתו של המבקש, רשאי היה בית המשפט המחוזי להגיע למסקנה כי גרסתו של המבקש לאירועים לא הוכחה, ואיני רואה מקום להתערב בהחלטתו.

6.

בנוסף לאמור, לא מצאתי כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין. טענת המבקש בדבר עיוות הדין שנגרם לו מניחה את המבוקש – כי תאונת המבקש נגרמה בעקבות האבן, אשר לא פונתה ואף כוסתה בבד יוטה בשל התרשלות העירייה; ואולם, כאמור, בית המשפט המחוזי לא קיבל עמדה זו, ואין יסוד להתערבות בקביעותיו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נתקבל בהתאם לתשתית הראייתית הקיימת בתיק, כאשר הוא מפורט ומנומק היטב, ועיון בו אינו מגלה כל פגם.

7.

אשר לטענת המבקש כי יש להתערב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין שנפסקו לחובתו – כידוע, "אין מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי, להתערב בפסיקת הוצאות על-ידי ערכאה דיונית, למעט במקרים חריגים; וככלל אין בית משפט זה נוטה להידרש לפסיקת הוצאות על-ידי בית משפט שקדם, גם אם ניתן היה לפסוק אחרת" (רע"א 1589/06 עו"ד נאוי נ' חסין ,

פסקה ה (10.7.2006), והאסמכתאות הנזכרות שם). איני מוצא כי המקרה שבפני נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים סטייה מן הכלל.

8.

ולסיום הערה: תקנה 403 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה הגשת בקשת רשות לערער , מחייבת פירוט הנימוקים עליהם סומך המבקש את בקשתו " בצורה תמציתית ". בקשת רשות הערעור דנא משתרעת על פני 38 עמודים (!) צפופים, ללא שוליים וללא מרווח בין השורות, חלקם בגופן זעיר במיוחד, וזאת כאשר פסק דינו של בית משפט השלום מחזיק 13 עמודים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מחזיק 12 עמודים בלבד. על כן, הבקשה שבפני אינה עולה בקנה אחד, ולו בדוחק, עם דרישת התקנות, כאשר אורכה של הבקשה אינו סביר בנסיבות העניין. יש בכך כדי ליצור עומס מיותר על בית המשפט, שזמנו אינו הפקר והוא מוחזק על-ידו בנאמנות עבור כלל ציבור המתדיינים; והעיקר מבחינת המבקש – יש בכך כדי להקשות עד מאוד על בית המשפט לרדת לעומקן של הטענות ולמקדן, ובכך גלומה אפשרות של פגיעה במבקש עצמו . ידועה היטב ההלכה שלפיה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים בהם מדובר בשאלה שיש לה היבט כללי, מעבר לעניינם של בעלי הדין. בהינתן הלכה ותיקה ומושרשת זו, מצופה כי בקשות מסוג זה תהיינה ממוקדות במטרה לשכנע קודם כל בהתקיימות התנאי האמור. לפיכך, ככלל, הצגתו של טעם ראוי למתן רשות ערעור יכולה להיעשות בתמציתיות רבה. כאשר נדרש המבקש למלל רב, לעיתים קרובות הדבר מצביע על כך שאין בידו אותה טענה מובהקת שאמורה להביא את עניינו בקהל העניינים המתאימים לדיון ב"גלגול שלישי". בפרשה אחרת אמרתי, תוך הפניה ל רע"א 615/11

סופר מדיק (מדיק לייט) נ' ANTON HUBNER CMBH & CO. KG.

(27.3.2011)), דברים היפים למקרה דנא:

"היקפה הבלתי סביר בעליל של הבקשה לעיכוב ביצוע מקשה על בית המשפט לעמוד על הטענות האמיתיות והמרכזיות שבפי המבקשים, ולפיכך לא רק שיש בכך לסרבל את ההליך שלא לצורך, אלא שאין הדבר מסייע למבקשים ועלול אף להזיק לעניינם, שכן בתוך המלל הרב לא ניתן היה לעמוד על הטענות בבהירות ובחדות הנדרשת" (רע"א 6137/12 עזבון המנוח בוקובזה ז"ל נ' בן פורת יוסף יבוא ושיווק בע"מ , פסקה 9 (27.1.2013)).

בענייננו הדברים חמורים במיוחד כאשר בעבר, במסגרת הליך אחר, כבר הוער לבאי-כוח המבקש, על אופן ניסוח בקשת רשות ערעור באריכות יתרה שאינה הולמת את אופי ההליך ופוגמת ביכולתו של בית המשפט לבצע את מלאכתו ביעילות וביסודיות:

"לבסוף נראה כי לא למותר לציין, כי לא היה מקום להגיש את בקשת רשות הערעור כפי שהוגשה. הדברים אמורים הן ביחס ללשון שננקטה בחלקים מהבקשה ... , הן באשר לאורכה הבלתי סביר והן בהיותה עמוסה פרטים וטיעונים שאין בהם כדי לסייע בהכרעה הנדרשת, ... ".

דברים אלה נאמרו בהחלטה שניתנה ברע"א 8869/13 פאור נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (19.1.2014), שם החזיקה בקשת רשות ערעור "רק" 18 עמודים צפופים. נראה שדברי בית המשפט לא זכו לאוזן קשבת, ולא רק שהלקח לא הופק, אלא שהפעם הוכפל אורך הבקשה. אכן, אין להשוות מקרה למקרה, אך מדובר בחריגה בלתי סבירה מכל אמת מידה של הצגת טענות, אף בתיק המסובך ביותר (ותיק זה אינו כזה). מצער שהערות בית המשפט אינן מיושמות, אפילו לא על-ידי הנמענים הישירים להן.

דברים שציינתי בעניין אחר בעיקר ביחס לעצם הגשת בקשת רשות ערעור יפים אף לאופן הגשתה:

"גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות על-פי עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות ( ... ). חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה, שכן מהלך כאמור גורם לעומס מיותר על מערכת המשפט ולפגיעה באותם מתדיינים המנהלים הליכים לגיטימיים והממתינים ליומם בבית המשפט, כשהטיפול בעניינם משתהה ונדחה נוכח הצורך לעסוק בהליכי סרק. זו המשמעות האמיתית של הביטוי השחוק 'זמנו היקר של בית המשפט', שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נמסר כפקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשווא" (רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ , פסקה 9 (8.5.2014).

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. נוכח האמור לעיל ישלם המבקש לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 3,000 ש"ח.