רע"א 2230/15 עו"ד מאיר פז נ. מועצה אזורית חבל מודיעין

1.

לפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.2.2015 (ע"א 35174-10-13, השופטות מ' נד"ב , ו' פלאוט ו- א' רבינוביץ ברון ). בפסק דינו זה הכריע בית המשפט המחוזי בשני ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה מיום 31.7.2013 (ת"א 21568-02-10, השופט ז' ימיני ) – קיבל בחלקו את הערעור שהגישה המועצה האזורית חבל מודיעין (להלן: המועצה ), המבקשת ברע"א 2606/15, ודחה את הערעור שהגישו עורכי הדין מאיר פז וירון ממן, (להלן בהתאמה: עו"ד פז ו- ועו"ד ממן , ויחד: עורכי הדין ), המבקשים ברע"א 2230/15.

רקע והליכים קודמים

2.

בשנת 1999 נעשה הסכם בין המועצה לבין עו"ד פז שנתן לה ייעוץ משפטי גם קודם לכן (להלן: הסכם 1999 ). לאחר שהסתיים הסכם זה, בשנת 2000, העבירה המועצה את הייעוץ המשפטי שלה לעורך דין אחר, אך השאירה בידי עו"ד פז את הטיפול בנושא גביית הארנונה, מבלי שנערך כל הסכם בכתב שהסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים. באותה שנה, החל עו"ד פז לעבוד יחד עם עו"ד ממן, והשניים נתנו יחד שירותים משפטיים למועצה בתחום האמור. הבקשה שבפני נסבה על הליך שמקורו בדרישתם של עורכי הדין לקבל תשלום על שירותיהם המשפטיים בתחום גביית הארנונה וזאת חרף דרישת הצורה הקבועה להסכם כזה לפי סעיף 232 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 (להלן: צו המועצות האזוריות ) הקובע כי הסכם של מועצה אזורית חייב להיחתם בחותמת המועצה, וכי "אין להטביע את חותמת המועצה על כל חוזה או מסמך מחייב אחר של המועצה אלא בפני ראש המועצה ואחד מאלה: חבר-מועצה או המזכיר או עובד אחר שהורשה על ידי המועצה; וכל אחד משניהם יחתום את שמו על החוזה או על המסמך האחר לראיה שבפניו נחתם".

3.

ברקע הדברים, יצוין כי שאלת פרשנותו של הסכם 1999 נדונה במסגרת הליך משפטי קודם שהתקיים בין הצדדים. באותו הליך ניתן בבית משפט השלום פסק דין, שבו חויבה המועצה לשלם סכומים שונים לעו"ד פז (ת"א 1420/02, השופט ז' ימיני ). פסק הדין אושר בערעור בבית המשפט המחוזי (ע"א 4175-08-07, השופט (כתוארו אז) א' שילה , והשופטות מ' נד"ב ו- א' שטמר ).

4.

בשנת 2005 עברה המועצה לגביית ארנונה במתכונת של גבייה מנהלית, ועל כן הורתה לעורכי הדין להקפיא את הטיפול בתיקי החייבים שנמסרו לטיפולם החל משנת 2006. באותה עת, המועצה ביצעה את הליכי הגבייה בעצמה, אך בהמשך החזירה לעורכי הדין 45 תיקים שבהם מאמצי הגבייה לא עלו יפה.

5.

בשנת 2010 הגישו עורכי הדין תביעה לתשלום שכר טרחה המגיע להם, לטענתם בסך של 777,537 שקל, בקיזוז 131,282 שקל השייכים למועצה ונמצאו בידי עורכי הדין ביום הגשת התביעה.

6.

ביום 31.7.2013 קיבל בית משפט השלום את תביעת עורכי הדין, בקבעו כי הייתה הסכמה בעל פה בין עורכי הדין למועצה לגבי שכר הטרחה שישולם להם – על בסיס הסכם 1999 (ביחס לשכר טרחה בבתי משפט והוצאה לפועל וכן ביחס לשכר טרחה מינימלי של 7.5% מהתביעות לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס- 2000) בתוספת הסדר נפרד לעניין מכתבי התראה לחייבים. בית משפט השלום התייחס למכתב שנשלח מראש המועצה לאחת מעובדותיה בשנת 2003, כלומר לאחר תום הסכם 1999, ובו נכתב כי הטיפול בחייבי ארנונה יישאר בידי עורכי הדין (להלן: המכתב ), תוך התייחסות לכך שאף גזבר המועצה היה מכותב לו. בית משפט השלום ציין כי המכתב לא נחתם בחותמת המועצה, כנדרש לפי צו המועצות האזוריות, אך סבר כי חרף זאת התקיימו ביחס להסכמה בין הצדדים תכליות ההסדר הקבוע בצו האמור. בית משפט השלום עמד על כך שלפי המכתב והעדויות שנשמעו ההסכמה הייתה בידיעת גזבר המועצה, כי הייתה ודאות משפטית לגבי תנאי ההתקשרות, וכי אף לא מתעורר במקרה זה חשש להעסקת מקורבים. לכן, כך נקבע, יש לראות במכתב ובעדותו של גזבר המועצה, כאישור בכתב של ההסכם. לחלופין, וככל שמדובר בחוזה בלתי חוקי, נקבע כי התמלאו התנאים לכך שבית המשפט יורה על השבת האגרות ששילמו עורכי הדין ועל קיום שאר התחייבויותיה של המועצה. נפסק כי על המועצה לשלם לעורכי הדין את כלל סכום תביעתם, וזאת מלבד הרכיב שנגע לשכר טרחה בסכום של 7.5% מסכום התביעות, וביחס אליו נפסק כי המועצה תשלם לעורכי הדין 50% מהסכום. בסך הכל פסק בית המשפט המחוזי לעורכי הדין סך של 546,222.97 בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחה בסכום של 60,000 שקל.

7.

המועצה ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, ואילו עורכי הדין הגישו ערעור שכנגד. ביום 25.2.2015 קיבל בית המשפט המחוזי בחלקו את הערעור שהגישה המועצה, ודחה את הערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי סבר כי ההסכם בין הצדדים אינו מקיים את דרישותיו של צו המועצות האזוריות, בשים לב לכך שהמכתב לא חתום בחותמת המועצה ואף לא נחתם על-ידי שני בעלי תפקיד. על כן, כך נקבע, המדובר בהסכם בלתי חוקי. בית המשפט המחוזי התבסס על פסק דינו של בית משפט זה בעניין רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (20.12.2010) (להלן: עניין רוזנבלום )) והשיקולים שפורטו בו, ובהתאם לכך קבע כי יש להפחית מהסכומים שנפסקו לעורכי הדין. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי התייחס לכך שעורכי הדין בקיאים בדיני רשויות מקומיות וכי אשמם התורם ומידת חוסר תום הלב של שני הצדדים באי יצירת הסכם בכתב זהה. כן התייחס בית המשפט המחוזי לכך שלא ברור האם המועצה תקצבה את החיוב הכספי, וכי העדרו של הסכם בכתב הוא פגם היורד לשורשו של עניין. בנוסף לכך, נקבע כי נוכח העובדה שאף לשיטת עורכי הדין אחוזי הגבייה במהלך שנות עבודתם היה של 80%, הרי שיש לנכות 20% מהסכום שקבע בית המשפט המחוזי, אף מבלי קשר לשיקולים שהותוו בעניין רוזנבלום , משום שעורכי הדין אינם זכאים ליותר ממה שהיו מקבלים אילו נשארו התיקים בטיפולם. לבסוף, בית המשפט המחוזי לא התערב בקביעתו של בית משפט שלום בכל הנוגע להשבת אגרות והוצאות ששילמו עורכי הדין מכיסם, אך לגבי יתר רכיבי התביעה פסק לעורכי הדין רק 25% או 35% מהסכומים הנתבעים, לפי העניין, לאחר הפחתת 20% כאמור לעיל, וכן חייב את עורכי הדין בהוצאות המשפט של המועצה בסכום של 25,000 שקל.

8.

יצוין, כי ביום 19.4.2015 נדחתה בקשתה של המועצה לתיקונו של פסק הדין האמור כך שבית המשפט המחוזי יורה על השבת סכומים ששילמה. בית המשפט המחוזי קבע כי המועצה כלל לא ביקשה סעד זה בערעור שהגישה, וכן שהצדדים חלוקים על סכום ההשבה.

בקשות רשות הערעור

9.

המועצה טוענת בבקשה מטעמה, בעיקרו של דבר, כי על אף שחלק נכבד מן הכספים ששולמו לפי פסק דינו של בית משפט השלום הוחזרו לה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הרי שהיה מקום להשיב לה גם סכומים נוספים, על מנת למנוע עיוות דין לה ולציבור שעבורו היא פועלת. כמו כן, היא טוענת בהקשר זה כי לאחר שנפסק

כי ההסכמה בין הצדדים הייתה לא חוקית, נשמט הבסיס לתביעת עורכי הדין כולה, שהתבססה על שכר מוסכם, להבדיל משכר ראוי. המועצה מלינה גם על כך שלא הופחת או בוטל שכר הטרחה שנפסק כי היא תשלם לעורכי הדין בבית משפט השלום. כן טוענת המועצה בנוגע לשגיאות ספציפיות שנפלו לטעמה בפסקי הדין.

10.

עורכי הדין טוענים בבקשתם, כי המכתב מהווה הסכם שהיה מקובל על הגזבר ושנעשה בידיעתו. כן טוענים עורכי הדין כי יש ללמוד מפסקי דין אשר "ריככו" את דרישת הכתב בתחומים אחרים, על מנת לאפשר "ריכוך" שכזה גם במקרים כאלה, בהם קוים חיוב והייתה אשמה של הצד המתנער (בהפניה, בין היתר, לע"א 986/93 קלמר נ' גיא , פ"ד נ(1) 185 (1996)). עוד טוענים עורכי הדין כי בית המשפט המחוזי שגה באופן יישומם של השיקולים שהותוו בעניין רוזנבלום וכתוצאה מכך הקטין את הסכום שנפסק להם באופן דרמטי מדי. לבסוף, טוענים עורכי הדין כי יש להעניק להם רשות ערעור מטעמי צדק, מאחר שלטענתם המועצה משתמשת בהלכת רוזנבלום ככלי שרת למעשי רמיה. בהקשר זה, עורכי הדין אף עומדים על כך כי המועצה הייתה צד גם בעניין רוזנבלום עצמו, ובכל זאת בעת שהתנהל ההליך שם היא העבירה תיקים לטיפולם באופן המתואר בפסקי הדין.

דיון והכרעה

11.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שדין שתי הבקשות להידחות.

12.

כלל ידוע הוא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו העניין בו מדובר מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או כאשר הימנעות ממתן רשות ערעור תביא לעיוות דין חמור (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו(3) 123 (1982)). לעומת זאת, שתי הבקשות שבפני עוסקות בעיקרן ביישומה של הלכה קיימת, היא ההלכה שנפסקה לפני שנים ספורות בלבד בעניין רוזנבלום הנזכר לעיל. בעניין רוזנבלום עמד בית משפט זה בהרחבה על השיקולים שיש להביא בחשבון כאשר נבחנת האפשרות של קיום חלקי או חיוב בשכר ראוי במקרה בו לא קוימה דרישת הצורה הקבועה בסעיף 232 לצו המועצות האזוריות (ראו שם , בפסקאות 35-34 לחוות דעת של השופט י' דנציגר ); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ג – משפט מינהלי כלכלי 273-268 (2013)). אף לו הייתה טעות ביישומה של ההלכה האמורה, ואיני קובעת כך, הדבר אינו מהווה טעם להענקת רשות ערעור, גם אם שתי הערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות (ראו למשל: רע"א 7995/14 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (בית חולים סורוקה) , פסקה 6 (12.2.2015)). גם טענותיה של המועצה בדבר שכר הטרחה שנפסק אינן מצדיקות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" במקרה זה, שאינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות שכזו (ראו: רע"א

4620/08 Interton Inc

נ'

AVR Communications Ltd , פסקה 24 (1.6.2008); רע"א 1671/15 אלמליח נ' עיריית לוד , פסקה 7 (17.5.2015) ).

13.

בשולי הדברים אוסיף – גם אם למעלה מן הצורך – כי אין דומה עמידה בדרישה המהותית של אישור ההתקשרות על-ידי גזבר הרשות למצב שבו הוא רק מיודע באשר לה. ראשית, משלוח מכתב אינו מבטיח תמיד את קבלתו, וממילא ידיעה בפועל של תוכנו. שנית, אין מקום להשוות בין ידיעה לבין אישור פוזיטיבי הכרוך בנטילת אחריות מקצועית וציבורית להתקשרות מצד הגזבר המבוססות, בין היתר, על קיומו של אישור התקציבי לחיוב, עניין שאף לגביו היה חוסר בהירות במקרה דנן.

14.

לא השתכנעתי גם מטענותיהם של שני הצדדים באשר לשיקולי צדק, וזאת בלשון המעטה. אין צריך לומר, כי שני הצדדים חטאו באי עמידה בדרישות הדין. כך המועצה, שבתוקף תפקידיה הציבוריים אמורה לדעת מהו הדין, ולא כל שכן בשים לב למעורבותה בהתקשרויות נוספות שלא עמדו בדרישות אלה, כפי שעולה מעניין רוזנבלום . כך גם עורכי הדין, אשר סיפקו למועצה שירותים משפטיים במשך שנים רבות, וברי כי הם מכירים את הדין ודרישותיו (וראו עוד: פסקה ח' לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בעניין רוזנבלום ). התקשרות של עורכי דין עם הרשויות תוך התעלמות או "עצימת עיניים" ביחס לדרישות הדין באשר לדרך החוקית להתקשר עמן בחוזה אינה, למרבית הצער, מקרה חריג, וזאת על אף החובה הכללית של הצדדים לנהוג בהגינות ובסבירות (ראו עוד: ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (12.8.2009)) . בהליך דנן, ניתן לומר כי שני הצדדים היו אמורים לעמוד בסטנדרט הגינות מוגבר, וכשלו בכך. במצב דברים זה, אינני סבורה כי הצדדים יכולים להשליך את יהבם על טענות של שיקולי צדק או עיוות דין.

15.

מסקנתי היא אפוא שלא זו בלבד שיש לדחות את הבקשות, אלא שבמקרה זה לא הייתה כל הצדקה – משפטית או ציבורית – להגשתן מלכתחילה. בשים לב למיהות הצדדים, בקיאים ומנוסים שחזקה עליהם כי הם מכירים את ההלכות הנהוגות בבית משפט זה בנוגע למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ולמהות הטענות שהעלו ואינן עולות בקנה אחד עם הלכות אלה, יש מקום, לשיטתי, לחייבם בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה (וראו למשל: רע"א 111/15 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , פסקה 6 (20.4.2015); רע"א 61/15 זיו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , פסקה 8 (10.5.2015)).

16.

אשר על כן, שתי הבקשות נדחות. המבקשים ברע"א 2230/15 יישאו (ביחד) בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 שקל והמבקשת ברע"א 2606/15 תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום זהה.