רע"א 111/15 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 9.12.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 46704-05-14 (כב' השופטת ר' לבהר-שרון ), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 19.3.2014 בתא"מ

59377-01-13 (כב' הרשם הבכיר א' כהן ) אשר קיבל באופן חלקי תביעת תחלוף של המשיבה כלפי המבקשת.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 3.3.2011 אירעה תאונה ברחוב קרליבך בתל אביב, בה היו מעורבים רכב פרטי שבוטח על-ידי המשיבה ואוטובוס בבעלות המבקשת. לאחר שהמשיבה שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכבו, על-פי חוזה הביטוח בין הצדדים, היא הגישה לבית משפט השלום תביעת תחלוף נגד המבקשת בגין אחריותה הנטענת לנזק האמור. במהלך בירור התביעה הציגו הצדדים גרסאות שונות באשר לנסיבות התרחשות התאונה, ולמעשה התמקדה המחלוקת רק בשאלת מידת האשם היחסי של כל אחד מהנהגים לקרות התאונה. המשיבה טענה, כי הרכב הפרטי עמד בצד הכביש, בסמוך לפני תחנת אוטובוס, בעוד שהאוטובוס עצר בתחנה כשחלקו הקדמי מוטה לעברה, תוך שהוא חוסם את הרכב הפרטי, ולאחר מכן, ביציאתו חזרה אל הכביש, התנגש חלקו האחורי בדופן שמאל של הרכב הפרטי. מנגד, המבקשת מצדה טענה, כי הרכב הפרטי חנה יחד עם רכב נוסף במפרץ תחנת האוטובוס באופן שהקשה על האוטובוס לעצור בו, ולכן עצר האוטובוס במקביל לכלי הרכב האמורים בלי להיכנס לתחנה עצמה, כאשר לאחר קליטת הנוסעים המשיך האוטובוס בנסיעה בלי שנהגו הבחין במעורבותו בתאונה, והלה התוודע לכך לראשונה רק לאחר שנהג הרכב הפרטי נסע אחריו וסיפר לו על שהתרחש.

2.

ביום 19.3.2014 קיבל בית המשפט באופן חלקי את תביעת המשיבה, בקבעו כי נהג האוטובוס נושא באשם העיקרי לקרות התאונה, אך יחד עם זאת קבע כי נהג הרכב הפרטי נושא באשם תורם בשיעור 15 אחוזים. משכך, הורה בית המשפט על פיצוי המשיבה בשיעור של 85 אחוזים מהנזק הנתבע – לגביו כאמור, לא היתה מחלוקת – בסך 26,243 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. בנימוקיו לקביעתו, עמד בית המשפט על כך שמצא להעדיף את גרסתו של נהג הרכב הפרטי לאירוע על-פני גרסתו של נהג האוטובוס, תוך הבהרת הפרטים אשר היה בהם כדי לחזק או להעמיד בספק כל אחת מהגרסאות האמורות.

3.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 9.12.2014. בית המשפט ציין, כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום מפורטות ומנומקות כדבעי, ועל כן אין כל מקום במסגרת הערעור להתערב בקביעות מהימנות אליהן הגיעה הערכאה הדיונית. עוד צוין, כי ככל שהמשיבה לא הייתה נושאת באשם תורם כלל, יתכן שהיה מקום להתערבות ערכאת הערעור ולו בשל העובדה שנהג הרכב הפרטי חנה במקום אסור ותרם בכך לקרות התאונה במידה זו או אחרת. ואולם, משנקבע שיעור אשם תורם על-ידי הערכאה הדיונית ששמעה את הראיות, אל לה לערכאת הערעור להתערב בקביעתה, ככל שזו אינה בלתי סבירה לחלוטין. כמו כן, חויבה המבקשת בהוצאות משפט על-סך 20,000 ש"ח.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא.

הבקשה דנא

4.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי עת ראה בערעורה כהשגה על ממצאי עובדה ומהימנות עדים, שכן לטענתה ערעורה נסב על קביעת מידת אשמו של נהג הרכב הפרטי, אשר חנה בתחום תחנת אוטובוס, ולא על העדפת גרסתו העובדתית של האחרון על-ידי הערכאה הדיונית. המבקשת טוענת, כי בהינתן העובדה ששתי הערכאות קבעו שנהג הרכב הפרטי חנה במקום אסור, היה מקום לקבוע את אשמו הבלעדי לנזק, וזאת במנותק וללא תלות בסוגיה עובדתית זו או אחרת שנקבעה בערכאה הדיונית וקביעותיה באשר למהימנות העדים. על כן, לטענתה, היה על בית המשפט לקבוע כי המשיבה אינה זכאית לפיצוי מהמבקשת. מכל מקום נטען, כי לא היה מקום לקבל את קביעתה הבלתי סבירה של הערכאה הדיונית בדבר קביעת אשם תורם של נהג הרכב הפרטי בשיעור כה נמוך, כאשר זו ניתנה ללא כל הנמקה, וברי כי לא היה על מה לסמוך קביעה זו בנסיבות המקרה. לטענתה, על בית משפט זה להתערב בשיעור האשם התורם שנקבע המוביל "לתוצאה בלתי צודקת לחלוטין". כמו כן, לגישתה, מדובר בסוגיה עקרונית, שכן המבקשת סובלת מידי יום מנהגים החונים בתחנות האוטובוס או בסמוך אליהן ומשבשים את פעילותה. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שידר עויינות כלפי בא-כוח המבקשת למן הרגע הראשון, לאחר שזה לא הסכים להצעתו בדבר משיכת הערעור ללא צו להוצאות, תוך שהובהר לבא-כוח המבקשת כי בתגובה לסירובו יישא הוא בחיוב בהוצאות חריגות ביותר, וזאת בלי לרשום אמירות אלו בפרוטוקול הדיון, כאשר לגישת המבקשת ההוצאות שהושתו מדברות בעד עצמן. על-פי הטענה, בית משפט קמא התייחס לגובה הסכומים בהם מדובר ולא לאופי השאלות שהפרשה עוררה.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון בבקשה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלא שתתבקש תשובה.

בית משפט זה חזר ושנה כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת סוגיה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר עולה חשש לעיוות דין חמור (רע"א 886/15 עד מורן בע"מ נ' עיריית אשדוד , פסקה 11 (2.4.2015); רע"א 460/14 צמח נ' גבאי , פסקה 2 (6.4.2014); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שבפני אינה עומדת, ולו בדוחק, באמות מידה ברורות אלו, שכן

היא תחומה כולה לנסיבות המקרה הקונקרטי, בהיותה עוסקת בשיעור האשם התורם אשר נקבע לנהג הרכב הפרטי, מבוטחה של המשיבה, הא ותו לא. בסוגיות כגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, אלא במקרים חריגים (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , פסקה 53 (25.5.2006)), לא כל שכן כאשר מדובר במתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לא למותר לשוב ולהזכיר כי אף אם אניח – ואיני רומז שכך הדבר – כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכי היה עליו להתערב בשיעור האשם התורם שנקבע בערכאה הדיונית, הלכה היא כי טעות כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 6809/13 טארק פארם בע"מ נ' זויה , פסקה 3 (31.10.2013), והאסמכתאות הנזכרות שם). עוד יצוין, כי יתר הטענות הנוגעות לעוינותו של בית המשפט המחוזי אינן ממין העניין, במיוחד בשל העובדה שאינן נתמכות בביסוס כלשהו ומשלא הוגשה לבית משפט קמא בקשה לתיקון פרוטוקול (נוכח הטענה שנאמרו שם דברים שלא נרשמו בו).

6.

לא ניתן שלא להעיר, כי, בניגוד לטענות המבקשת, יש משקל גם לשווי הנושא בו מדובר, ובעניין זה אין ליישם כלשונה את האמירה "דין פרוטה כדין מאה". עמדתי על כך באחת הפרשות, כדלהלן:

"גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות על-פי עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות (ובהן, בין היתר – סוג ההליך, שווי נשוא ההליך, מיהות בעלי הדין, מועד היווצרות העילה נושא ההליך, סוג הנזק: גוף או רכוש וכיוצ"ב, אופי הזכות הנפגעת, הסוגיה המשפטית בה מדובר, טיב הטענות הערעוריות, השלכות הרוחב שיש להכרעה במחלוקת ומספר הערכאות שכבר דנו בנושא). חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה, שכן מהלך כאמור גורם לעומס מיותר על מערכת המשפט ולפגיעה באותם מתדיינים המנהלים הליכים לגיטימיים והממתינים ליומם בבית המשפט, כשהטיפול בעניינם משתהה ונדחה נוכח הצורך לעסוק בהליכי סרק. זו המשמעות האמיתית של הביטוי השחוק 'זמנו היקר של בית המשפט', שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נמסר כפקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשווא. הגשת בקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי' צריכה להיעשות בזהירות ורק לאחר הפעלת שיקול דעת מעמיק, ואין המבקש רשאי לצאת מההנחה לפיה אם תידחה בקשתו ללא תשובה אין הוא מסתכן בתשלום הוצאות" (רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ , פסקה 9 (8.5.2014)).

עוד נפסק, כי: " ... ככלל עלויות ניהול ההליך צריכות להיות סבירות ומידתיות בהתחשב בשווי הסכסוך" (רע"א 1954/14 חזני נ' הנגבי , פסקה 10 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (4.8.2014); ראו גם: רע"א 1133/14 IATA INTERNATIONAL AIR TRANSPORT ASSOCIATION נ' שוורץ , פסקה 5 (24.4.2014)). בפרשה אחרת, שהאמור בה יפה במידה רבה גם לענייננו, ציינתי כי:

"... נוכח משאביה המצומצמים של מערכת בתי המשפט ומשימותיה הרבות, ובהן עניינים של פיקוח נפש ממש, יש רגליים להשקפה שלפיה אין מקום להקצות משאבים נוספים לפרשה זו בדרך של מתן רשות ערעור לבית משפט זה, אף אם היתה כרוכה בה סוגיה עקרונית (ואיני סבור כך), ... גם בהינתן סכום התביעה בו מדובר (לחובה המוטלת בדין האנגלי על בית המשפט לדון בעניין אזרחי באופן שיעמוד ביחס הולם גם להיקפו הכספי, ראו תקנה 1.1 של ה- Civil Procedure Rules 1998 האנגליות, תקנה המונה את מטרות העל שבהתחשב בהן יש ליישם ולפרש את תקנות סדר הדין האזרחי)" (רע"א 8126/13 עו"ד כשדי נ' מדינת ישראל , פסקה 6

(26.1.2014).

דברים אלה נאמרים בהתחשב גם במיהות הצדדים, גופים עסקיים בעלי "כיס עמוק", אשר המחלוקת ביניהם בהליך זה מתמצית לכל היותר בסכום של כ-26,000 ש"ח (ראו גם רע"א 615/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (7.8.2014)).

במקרה זה, על מכלול היבטיו, מיצוי הדין עד תום, בדרך של פנייה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אינו ראוי, אם כן, ואינו מידתי: לא מבחינת שווי הנשוא שבמחלוקת; לא מבחינת הסוגיה שבמחלוקת, שאינה בעלת היבט עקרוני כללי והיא מתמצית ביישום עקרונות וכללים ידועים ומושרשים על נסיבות קונקרטיות; לא מבחינת מיהות בעלי הדין; לא מבחינת אופי הקביעות שעליהן מבקשים לערער, שהן קביעות שגם בערעור בזכות הנטייה היא שלא להתערב בהן; ולא מבחינת ההלכה הפסוקה בעניין מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". הילוכה של המבקשת מחייב תגובה בדרך של חיוב בהוצאות, ומשלא נתבקשה תשובה – ההוצאות תשולמנה לקופת המדינה, שכן הציבור הוא שנושא בעלות הליך מיותר זה.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית. נוכח האמור בפסקה 6 לעיל אני מחייב את המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 7,500 ש"ח.