רע"א 886/15 עד מורן בע"מ נ. עיריית אשדוד

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 7.1.2015 (ע"א 7243-06-14, סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים א' ואגו ו- נ' נצר ). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה ודחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד מיום 16.4.2014 (ת"א 661/06, השופט ג' דניאל ).

רקע והליכים קודמים

2.

עיריית אשדוד, המשיבה (להלן: העירייה ), ערכה בשנת 2000 מכרז להקמה והפעלה של מזנון בבית ספר מקיף ד' באשדוד (להלן: בית הספר ). במכרז זכתה המבקשת 1, חברת עד מורן בע"מ, שמנהלה ובעליה הוא המבקש 2 (להלן: המבקש ). ביום 5.10.2000 התקשרה המבקשת 1 עם העירייה בהסכם, שבו נקבע כי המבקשת 1 תקים את המזנון ובתמורה לכך תפעיל אותו ותשתמש בו ללא תמורה נוספת במשך שש שנים. המזנון הוקם, אך הפעלתו נתקלה בקשיים, שבגינם העלו שני הצדדים טענות בדבר הפרתו. החל משנת 2003 התקיימו מגעים בין הצדדים באשר לאפשרות של סיום ההסכם לפני המועד שנקבע לכך תוך תשלום פיצוי למבקשים. ביום 16.3.2006 חתמו המבקש ומנהל בית הספר על הסכם לפיו המזנון יוחזר לבית הספר בתמורה לפיצוי של 50,000 דולר (להלן: הסכם הפינוי ), אך מאוחר יותר הבהירה העירייה שההסכם לא נערך על דעתה, והמבקש חזר להפעיל את המזנון לתקופה מסוימת. ביולי 2007 פונה המזנון על-ידי המבקש לבקשת העירייה.

3.

ביום 10.4.2006 הגיש המבקש תביעה בבית משפט השלום נגד בית הספר לאכיפתו של הסכם הפינוי. ביום 31.12.2009 הותר לו לתקן את כתב התביעה כך שהעירייה, ולא בית הספר, תהיה הנתבעת בתיק (הרשם י' בוקר ), וביום 17.11.2010 הוגש כתב תביעה מתוקן נגד העירייה, שבו תבעו המבקשים פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, מאי-הפעלת המזנון ובשל הפרעות נטענות מצד העירייה להפעלת המזנון.

4.

ביום 22.7.2013 קיבל בית משפט השלום את התביעה. בית משפט השלום קבע כי הסכם הפינוי מחייב את העירייה על אף שמנהל בית הספר לא היה מורשה להתחייב בשמה, מן הטעם שהעירייה לא הייתה רשאית להתנער מהמצגים וההבטחות שנעשו על-ידי גורמים מטעמה. על כן, נפסק כי העירייה תשלם למבקשים את הסכום המוסכם של 50,000 דולר, בניכוי 25% בשל התקופה שבה הופעל המזנון גם לאחר עריכתו של הסכם הפינוי.

5.

העירייה הגישה ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי. ביום 11.12.2013 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים כי פסק דינו של בית משפט השלום יבוטל, וכי התיק יוחזר לבית משפט השלום שיכריע במחלוקות בין הצדדים בהתעלם מהסכם הפינוי (ע"א 17855-10-13, סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים ר' ברקאי ו- א' ואגו ).

6.

הדיון הוחזר לבית משפט השלום, וביום 16.4.2014 נתן בית משפט השלום פסק דין נוסף, שבו הוא קיבל את תביעת המבקשים. בפסק דין זה נקבע כי העירייה הפרה את ההסכם להפעלת המזנון בכך שאפשרה לתלמידים לצאת מגבולות בית הספר בהפסקות, שהעמידה פחי אשפה ליד המזנון, הציבה מכונות מזון ושתייה במבנה בית הספר, ולא דאגה למקומות ישיבה בסמוך למזנון. לעומת זאת, נקבע כי לא הוכח שהמבקשים הפרו את ההסכם. בית משפט השלום קבע כי סיום ההתקשרות תוך פיצוי המבקשים היה מקובל על העירייה, ושעיקרון זה עולה בקנה אחד גם עם חובת ההשבה שחלה במקרה של ביטול חוזה. בית משפט השלום קבע כי למשך התקופה של הפעלת המזנון יש להביא בחשבון רק את התקופות שבהן ניתנה למבקשים אפשרות להשתמש בו ולהפיק ממנו רווחים, גם אם בחלק מהזמן נוהל משא ומתן לפינוי המזנון. בית משפט השלום מתח ביקורת על התנהגותה הבלתי יעילה של העירייה וחוסר תום לבה במשא ומתן, בין היתר על רקע אי הבהירות ששררה באשר לזהות הגורמים המוסמכים לייצגה. בית משפט השלום העמיד את תקופת הזמן המצטברת שבה המזנון עמד לרשות המבקשים בפועל על שלוש שנים ושלושה חודשים. על כן, בגין תקופה של שנתיים ותשעה חודשים שבה לא פעל המזנון (התקופה המשלימה לפרק הזמן של שש שנים שבו היו אמורים המבקשים להפעיל את המזנון במקור) נקבע שעל העירייה לשלם למבקשים את החלק היחסי מהשווי הכולל של המבנה והציוד לפי הערכתו של השמאי מטעם המבקשים, ובסך הכול נפסקו למבקשים 164,266 שקל.

7.

על פסק דין זה הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי. המבקשים ערערו על גובה הסכום שנפסק להם. המשיבה מצידה ערערה הן על הקביעות ביחס להסכמה העקרונית שיוחסה לה לפצות את המבקשים וביחס להפרת ההסכם על-ידה והן על גובה הסכום שנפסק.

8.

ביום 7.1.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור העירייה ודחה את ערעורם של המבקשים. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם הצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן לקיצור תקופת ההסכם תוך מתן פיצוי למבקשים, אך קבע כי אין בכך כדי לחייב את הצדדים למתווה שנקבע כל עוד הוא לא הבשיל לכדי חוזה מחייב. בית המשפט המחוזי ציין כי אופן ניהול המשא ומתן על-ידי העירייה אכן מעורר קושי, אך כי עצם העובדה שההתנהלות לא הייתה יעילה אינה עולה כדי חוסר תום לב המחייב בפיצוי. בית המשפט המחוזי ציין כי המבקש, שניהל משא ומתן עם העירייה, צריך היה לדעת על הדרישות הפורמליות הקבועות בסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] בכל הנוגע לזהותם של הגורמים המוסמכים לחייב אותה בחוזה. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי סבר שקביעתו של בית משפט השלום לפיה העירייה הפרה את ההסכם מעוררת קושי רב, שכן אף אם הוכחו ההתנהגויות הנטענות, כגון מתן האפשרות לתלמידים לצאת מתחום בית הספר בהפסקות והצבתן של מכונות מזון ושתיה, הרי שלא הוכח כי התנהגויות אלו מנוגדות להסכם. בית המשפט המחוזי קבע, כי למעשה, ציפיותיו של המבקש לגבי הפעלת המזנון לא התממשו, אך לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה מבחינתו – מה שאינו מהווה עילה לביטול והשבה. על כן, כך נקבע, העירייה אינה חייבת בפיצוי למבקשים. בשולי הדברים העיר בית המשפט המחוזי כי נעשו מאמצים רבים להביא את הצדדים לידי פשרה, שלא צלחו, וכי טוב תעשה העירייה אם תשקול

בחיוב להגיע להסדר עם המבקשים, לפנים משורת הדין.

בקשת רשות הערעור

9.

בבקשת רשות הערעור שהגישו מעלים המבקשים טענות כנגד התערבותו של

בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. בנסיבות אלה, כך נטען, יש להחיל את אמות המידה שנקבעו לדיון ב"גלגול שלישי" באופן "מרוכך". המבקשים טוענים עוד כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא סטה מן הקביעה העובדתית של בית משפט השלום לפיה במשך שנתיים ותשעה חודשים נמנע מהם לעשות שימוש במזנון, ועל כן מסקנותיו שלו אינן יכולות לעמוד. בנוסף, המבקשים טוענים כי עניינם מעלה שאלות כלליות לגבי חיוב של עירייה מכוח הסכם.

10.

לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי פעולות העירייה, לרבות הנחת פחי אשפה בסמוך למזנון והצבת מכונות אוכל ושתייה בבית הספר עמדו בניגוד להיגיון של מתן אפשרות להפעלת מזנון בבית ספר. כן טוענים המבקשים כי ההסכמה לסיים את ההתקשרות לפני המועד המקורי שנקבע לכך, בכפוף למתן פיצוי, לא הייתה שנויה במחלוקת, וזאת בשונה מן המחלוקת באשר ל סכום הפיצוי. המבקשים חוזרים על טענתם כי התנהלותה של העירייה במהלך המשא ומתן התאפיינה בחוסר תום לב ובחוסר יעילות, כפי שקבע בית משפט השלום, והובילה לכך שיהיו תקופות שבהן לא ניתן היה להשתמש במזנון, באופן שגרם למבקשים נזק. המבקשים טוענים עוד כי נגרם להם עיוות דין הן משום שפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא התייחס לראיות מהותיות, וכן בשל העובדה שהשקיעו כספים רבים בבניית המזנון כך שהם יצאו נפסדים בעוד העירייה התעשרה, חרף הפגמים שנפלו בהתנהגותה וששתי הערכאות עמדו עליה.

דיון והכרעה

11.

לאחר שבחנתי את הדברים, הגעתי לכלל דעה שדין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום שבו עולה שאלה עקרונית וכללית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים להליך, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין אם לא יתערב בית משפט זה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). על אף ניסיונותיהם של המבקשים לשוות לעניינם אופי עקרוני, לא מצאתי כי מתעוררות בו שאלות עקרוניות כאלו, ואף לא שנגרם למבקשים עיוות דין.

12.

כבר נפסק כי אין בעובדה ששתי הערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות או אף בכך שערכאת הערעור התערבה בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית כדי להצדיק רשות ערעור ב"גלגול שלישי" מחוץ לאמות המידה הכלליות הנוהגות לעניין זה (ראו למשל: רע"א 3031/09 קט קול בע"מ נ' בן יעקב , פסקה 8 (2.8.2009); רע"א 104/13 תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ נ' סלומון אסור (אסור חומרי בנין) , פסקה 9 (4.2.2013); רע"א 412/15 חאג' נ' חאג' , פסקה 15 (12.3.2015)). טענתם של המבקשים בדבר אי-ההלימה בין הממצאים העובדתיים למסקנות אינה מצדיקה אף היא מתן רשות ערעור, מאחר שאין בטעות בפסיקה – ואינני קובעת שהייתה כזו – כדי להצדיק מתן רשות כזו (ראו למשל: רע"א 5224/14 דרך ארץ ביטחון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 4 (8.9.2014)). אין צריך לומר שאין מקום להידרש לטענות שהעלו המבקשים באשר להסכם הפינוי לאחר שהצדדים הסכימו כי אינו תקף.

13.

לקראת סיום, ראוי להעיר כי לא היה מקום לאופן שבו בחר בא-כוח המבקשים לנסח חלק מטענותיו, בהתייחס לכך שבית המשפט המחוזי "מתנכל לו" כביכול.

14.

האמת ניתנת להיאמר: קריאת הדברים מותירה תחושה של אי-נחת. רשויות ציבוריות צריכות להתנהל באופן שאינו מותיר מקום לספק באשר לזהותם של הגורמים המוסמכים לפעול בשמן. אכן, גם מי שמתקשר עם הרשות אמור לוודא כי הוא מנהל משא ומתן עם גורם מוסמך. אולם, דומה שלעניין זה החובה המוטלת על הרשות היא מוגברת כאשר בעל דברה אינו איש עסקים מנוסה המלווה בייעוץ משפטי. מבחינה זו אין דומה ניהולו של משא ומתן עם חברה קטנה המפעילה מזנון בבית ספר לניהול משא ומתן עם חברה קבלנית גדולה. ההסתפקות בדברים אלה אינה בבחינת "לעג לרש", כפי שטענו המבקשים ביחס לתקווה שהביע בית המשפט המחוזי כי תימצא גם במקרה זה דרך לפשרה, לפנים משורת הדין. היא מבטאת את העובדה שלא נמצאה עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עם זאת, דומה שהלקחים הראויים צריכים להיות מופקים על-ידי העירייה, ובמידת הצורך גם על-ידי רשויות אחרות.

15.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין וכיוון שלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.