רע"א 3031/09 קט קול בע"מ נ. עמי בן יעקב

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 3.3.2009 (כבוד השופטים א' שילה (אב"ד), מ' נד"ב ו-א' דודקביץ ) בע"א 3770-03-08 אשר דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד

השופטת ש' רפאלי ) בת"א 4065/04 מיום 20.1.2008. עניינם של הליכים אלו בייחוס חוב כספי של חברת "עמי בן יעקב בע"מ" (להלן – החברה ) למשיבים, בעלי החברה ומנהליה.

דין הבקשה להידחות.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.המבקשת עוסקת ביבוא מלט לבן לישראל. במשך כעשרים שנה התקיימו יחסי מסחר בינה לבין החברה, אשר שיווקה את המלט הלבן בישראל. החברה היתה בשליטתם המלאה של המשיבים, בני זוג, כאשר המשיב 1, עורך דין במקצועו, היה מנהל החברה ואילו רעייתו, המשיבה 2, היתה בעלת כל המניות בחברה.

2.

בשנת 2001, בעקבות תביעה של המבקשת כנגד החברה בשל חוב שנוצר בשנת 1999, ניתן פסק דין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' מור בת"א 22905/00) המורה לחברה לשלם למבקשת סכום בשקלים השווה לסך של 15,275 $ (להלן – החוב ). החברה לא ערערה על פסק הדין והוא הפך להיות חלוט. חרף הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגדה לא קיימה החברה את פסק הדין והתברר שהפסיקה את פעילותה כליל. לפיכך, הגישה המבקשת תביעה בבית משפט השלום בפתח-תקוה בה היא ביקשה לחייב את המשיבים באופן אישי לשלם את חובות החברה לפי פסק הדין שנתן כב' השופט מור .

3.

בית משפט השלום בפתח-תקוה (כב' השופטת

ש' רפאלי ) קיבל את תביעת המבקשת וקבע כי החברה היתה בבחינת "קליפה ריקה" לפעילות האישית של המשיבים, שהפסיקו את פעילותה באופן העולה כדי שימוש לרעה במסך ההתאגדות, במטרה לחמוק מתשלום החוב למבקשת. בנסיבות אלה, הוסיף בית המשפט, כשמדובר בחברה משפחתית קטנה, מן הראוי להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיבים אישית בחוב החברה. עוד נקבע כי המשיב 1 פעל בחוסר תום לב כלפי המבקשת, תוך הפרת חובותיו כנושא משרה בחברה וניצול יחסי האמון ששררו בינו לבין המבקשת. חרף סימני אזהרה לגבי קיומה של החברה כעסק חי, המשיך המשיב 1 להזמין משלוחי מלט מהמבקשת ועל כן, גם מטעם זה, הוא חב כלפיה באחריות אישית לחוב החברה, בהתאם לדיני החוזים והנזיקין. לפיכך, התקבלה תביעת המבקשת והמשיבים חוייבו לשלם לה את סכום החוב.

4.

המשיבים ערערו על פסק הדין זה וערעורם התקבל. בית משפט המחוזי מרכז קבע כי לא היתה לפני בית משפט השלום תשתית ראייתית שעל יסודה יכול היה להגיע למסקנות שאליהן הגיע. נפסק כי במשך כל תקופת ההתקשרות בין המבקשת למשיבה לא היו תביעות ביניהן. החוב האמור נוצר כתוצאה מהפרשי שערים בין הדולר לשקל בגין הזמנות של משלוחי מלט לבן, כאשר התמורה העיקרית בגין ההזמנות שולמה. מחלוקת זו נפתרה כאמור בפסק דינו של כב' השופט מור , אולם החברה לא שילמה את חובה לפי פסק הדין והפסיקה את פעולתה. במצב דברים זה, הכלל המקובל הוא שהחברה החייבת הינה אישיות משפטית נפרדת מבעלי השליטה בה והקביעה כי אלה חבים בחובה היא החריג, אשר להתקיימותו יש צורך בראיות ברורות ומשכנעות.

5.

בית המשפט המחוזי עיין בחומר הראיות שכללו בעיקר תצהיר עדות של מנהל המבקשת בו פירט את שיטת ביצוע ההזמנות וכן חוות דעת שערך רואה החשבון מטעם המבקשת. באשר לתצהיר העדות, נמצא כי מנהל המבקשת לא היה בקיא בשיטות העבודה עם החברה וכל התרשמותו נעשתה על סמך חוות דעתו של המומחה מטעם המבקשת. עוד התברר כי עובד של המבקשת בשם מאיר, אשר היה בקיא בכל יחסי העבודה עם החברה, לא זומן מטעמה לעדות. בנסיבות אלה, נקבע כי המבקשת לא הצליחה להוכיח את טענותיה בדבר התנהלות המשיבים המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיובם האישי בחוב.

באשר לחוות הדעת של רואה החשבון, עליה נסמך בית משפט השלום בפסק דינו, נמצא כי רואה החשבון היה נחרץ במסקנתו לפיה המשיבים ידעו, עת הזמינו מהמבקשת סחורה, כי החברה נתונה במצב של חדלות פרעון. אולם, בפניו לא הוצגו, לבד מהמאזנים של החברה, כל מסמכים אחרים אשר העידו על מצבה הכלכלי. עוד נמצא כי רואה החשבון לא בדק האם חוללו המחאות שמשכה החברה, את היקף האשראי שלה והאם הוגשו כנגדה תביעות. רואה החשבון אף הודה כי בחוות דעתו הסתמך על חישובים ורישומים לא ברורים של עובד החברה, מאיר, אשר כזכור לא זומן להעיד. מכאן, נקבע כי חוות הדעת של רואה החשבון לוקה בחסר וכי לא ניתן להגיע בהסתמך עליה למסקנה כי החברה פעלה בתנאים של חדלות פרעון.

6.

בהסתמך על האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מתאימה לטענות המבקשת לפיהן המשיבים עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות; לא הוכח שהחברה פעלה במימון דק ולא הוכחו טענותיה בדבר מעשי מרמה, הונאה, רשלנות ויצירת מצגי שווא מצד המשיבים. נפסק כי אין בראיות הדלות שהביאה המבקשת כדי להטיל אחריות אישית על המשיבים ולהצדיק את הרמת מסך ההתאגדות.

7.

על פסק הדין הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי בה היא טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי לא התייחס כלל לעיקר נימוקי פסק הדין של בית המשפט השלום, אשר, בין היתר, כללו את הקביעות הבאות: החברה היתה "קליפה ריקה" לפעילות אישית של המשיבים; מדובר בחברת מעטים – חברה משפחתית של בעל ואישה אשר הגישה להרמת מסך בה הינה יותר ליברלית; המשיב 1 פעל בחוסר תום לב תוך הפרת חובותיו כנושא משרה והמשיבים משכו מהחברה דרך קבע סכומים גדולים לכיסם הפרטי. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי דן בדרך היווצרות החוב, זאת כאשר החוב הינו לפי פסק דין חלוט של כב' השופט מור ואין לדון בדרך היווצרותו כלל; כל אשר היה על בית המשפט לעשות, הוא לבדוק האם יש לייחס את החוב של החברה למשיבים.

דיון והכרעה

8.

דין הבקשה להדחות אף בלא צורך בקבלת תגובה. אין ההליך מגלה שאלה משפטית או ציבורית בהן בית המשפט נוהג לדון במסגרתו של "גלגול שלישי" [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982 )] . שלא כפי הנטען בבקשה, היא אינה מעלה כל טענה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או שאלה בעלת אופי עקרוני וכל כולה בנסיבות המקרה הספציפי. גם טענת המבקשת לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית אין בה כשלעצמה כדי להקים עילה למתן רשות לערעור נוסף [ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 213 (מה' 2, 2008); רע"א 10842/06 לסקר נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 5.2.2009)]. יוער עוד כי גם העובדה שהערכאות דלמטה הגיעו לתוצאות שונות אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי [רע"א 9453/05

אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם, 30.11.2005)].

9.

למעלה מן הצורך אוסיף כי עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור [ רע"א 6039/04 פלזנשטיין נ' עובדיה (לא פורסם, 6.6.2005)]. כאשר מדובר בחברה משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך [ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ

פ"ד מו(5) 353, 366 (1992)]. על חברה מסוג זה חלה חובה לשמור על יחס ראוי בין הונה העצמי לבין התחייבויותיה, וזאת, בין היתר, מכוח עקרונות כלליים של הגינות ותום לב במשפט [ר' פסקה 34 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (לא פורסם, 21.1.2009)]. בענייננו, אכן מדובר בחברה קטנה, משפחתית, בשליטת המשיבים שהינם בני זוג.

חברה זו חבה למבקשת חוב כספי אשר נקבע בפסק דין חלוט. אולם אין בראיות שהציגה המבקשת די בכדי להגיע למסקנה כי התנהלות המשיבים מחייבת הרמת מסך והטלת אחריות אישית עליהם. המבקשת לא הוכיחה כי המשיבים סטו מעקרונות של הגינות ותום לב [על היעדר תום לב כשיקול להרמת מסך ראו ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (לא פורסם, 16.10.05)

(פסקה י"ג ואילך לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין)]; היא לא הוכיחה כי החברה פעלה במצב של מימון דק בתקופה הרלוונטית ולא הוכחו טענות של מרמה והונאה. כלומר, המבקשת לא הצביעה על זיקה בין החוב לבין פעולות המשיבים מהן ניתן להסיק כי המשיבים עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות. על כן ובשים לב לכך שכל כולו של הליך זה הינו בטענות המבקשת כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מהם לא מצאתי לנכון לסטות, נדחית בקשת רשות הערעור.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים אין צו להוצאות לטובתם, אולם המבקשת תשא בהוצאות בסך 3,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.