רע"א 7193/11 נועם ניב נ. רוני בוקעי ,עו"ד

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 32928-05-10 (כב' השופט י' שנלר ) אשר קיבל בחלקו את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 25515/07 (כב' השופטת ר' ערקובי ).

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

המבקש (להלן: ניב ) והמשיב (להלן: בוקעי ) היו מעורבים במיזם לרכישה וניהול בר מסעדה וספא בנמל תל אביב. בוקעי, שנתן ייעוץ משפטי למיזם, היה בעלים של עשרה אחוזים בחברות סי בריז ספא בע"מ וסוואפ מיט בע"מ (שתיהן יחד יהיו להלן: החברות ), וכן שימש כעובד החברות והיה זכאי לשכר בשל כך. ניב ואדם נוסף, גל ליפקין (להלן: ליפקין ), היו המשקיעים במיזם והחזיקו בשאר המניות בחברות. בחוזה העסקתו של בוקעי בחברה נאמר, בסעיף 2.5 (להלן: סעיף סיום ההעסקה ):

"לצדדים תהיה אפשרות להביא לסיום הסכם זה בהודעה מראש של שלושה חודשים ובלבד ועד לאותה תקופה חלפו לפחות 6 חודשים ואשר לגביהם קיבלו נותני השירותים את שכרם המלא. בקורות האמור לעיל, יהיו מחוייבים המשקיעים לרכוש את חלקם של נותני השירותים בחברה".

לאחר כשלושה חודשים ממועד ההתקשרות, הופסקה העסקתו של בוקעי בחברות. ביום 26.7.2005 הגיש בוקעי תביעה כספית על סך 348,750 ש"ח לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו כנגד החברות וכנגד ניב וליפקין באופן אישי, ובה ביקש פיצוי הן בגין שכר עבודה ותנאים נלווים שלא שולמו לו לטענתו, והן בגין תשלום על שווי מניותיו שהגיע לו לטענתו על פי חוזה העבודה שנחתם איתו.

ביום 17.8.2005 כרתו ניב, ליפקין והחברות הסכם עם בוקעי, בו התחייבו לשלם לו סך של 46,000 דולר בשלושה תשלומים עבור מניותיו (להלן: " הסכם המניות "). כן נקבע כי בכפוף לביצוע התשלום במלואו, יוותרו הצדדים על כל תביעותיהם ודרישותיהם זה מזה. בעקבות כך ביקש בוקעי כי ההליכים בבית הדין לעבודה יוקפאו. לאחר ששניים מן השיקים חוללו, ביקש בוקעי כי ההליך בבית הדין לעבודה יחודש, ובמקביל הגיש את השיקים לביצוע בהוצאה לפועל. ביום 26.6.2006 נכרת הסכם פשרה נוסף בין בוקעי מצד אחד לבין החברות, ליפקין וערן ניב (אחיו של המבקש) מן הצד האחר (להלן: הסכם הפשרה ). המבקש לא היה צד להסכם זה, במסגרתו נקבע כי בוקעי יזכה לתשלום בסך של 162,000 ש"ח אשר לא ייזקף על חשבון התיקים בהוצאה לפועל , ובתמורה לכך יוותר על כל דרישותיו מהחברות, מליפקין ומערן ניב. כן נקבע כי הליכי הגבייה באמצעות ההוצאה לפועל כנגד חייבים אחרים שאינם צד להסכם יימשכו, וכי ההסכם מהווה אישור להעביר את מניותיו של בוקעי בחברות לליפקין. בעקבות כך נמחק ההליך בבית הדין לעבודה.

3.

ביום 26.3.2007 הגיש בוקעי לבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה כספית על סך של 196,636 ש"ח כנגד ניב מכוח התחייבותו האישית במסגרת הסכם המניות. הדיון בתביעה אוחד עם הדיון בעניין התנגדותו של האחרון לביצוע שטר בנוגע לשיקים שנמסרו לבוקעי במסגרת הסכם המניות, אשר נטען כי ניב ערב להם. בית משפט השלום דחה את טענותיו של בוקעי בנוגע לתביעה השטרית, כך עשה גם בית המשפט המחוזי ותביעה זו אינה מעניינה של הבקשה שלפני.

בהתייחס לתביעה הכספית, קבע בית משפט השלום כי הסכם הפשרה הכיל בתוכו למעשה את תשלום הכספים עבור מניותיו של בוקעי. עוד נקבע כי ניב היווה ערב לחיובי החברות לבוקעי בקשר עם מכירת המניות, ומשחיובים אלה הופטרו בהסכם הפשרה, הופטר גם ניב מחיובו. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי גם אם ניב היה חייב בהתחייבות אישית לבוקעי, ולא היה רק ערב, לא היה עליו לשלם לבוקעי כל סכום נוסף. זאת, היות שניתן להבין את סעיף סיום ההעסקה ככזה השולל מבוקעי זכות לשכר, כאשר תחת זאת יהיו המשקיעים בחברה מחויבים לרכוש את מניותיו של בוקעי, במידה והעסקתו תסתיים בטרם מלאו לה שישה חודשים. בית משפט השלום קבע כי היות ובוקעי ניסח את ההסכם בעצמו, יש להפעיל את כלל הפרשנות כנגד המנסח, ולקבל פרשנות זו. אשר על כן קבע בית משפט השלום כי הסכום אותו קיבל בוקעי במסגרת הסכם הפשרה כיסה את מלוא הסכום שהוא זכאי לו. נוכח כל זאת, דחה בית משפט השלום את התביעה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעורו של בוקעי על פסק דינו של בית משפט השלום. נקבע כי סעיף סיום ההעסקה נוגע לדרך בה תפורק השותפות, במסגרתה ירכשו המשקיעים את מניותיו של בוקעי, וכי רכישה זו אינה באה במקום שכר העבודה המגיע לו. לכן, קבע בית המשפט המחוזי כי חבותו של ניב כלפי בוקעי בהקשר לרכישת המניות שרירה וקיימת, והסכם הפשרה, שניב לא היה צד לו, לא פוטר אותו מחבות זו. נוכח זאת פסק בית המשפט המחוזי כי ניב ישלם לבוקעי סך של 196,636 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. זאת בעבור התחייבותו מכח הסכם המניות, שלא כוסתה במסגרת הסכם הפשרה לפי גישת בית המשפט המחוזי.

טענות המבקש

5.

לגישת המבקש שגה בית המשפט המחוזי כשקיבל את ערעור המשיבים. לטענתו, הוא חויב בתשלום של מאות אלפי שקלים, ששולמו למעשה לבוקעי על ידי שותפיו, ובכך נגרם לו עוול חמור. נטען כי בית המשפט המחוזי התערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בידי בית משפט השלום בלא שהייתה כל עילה לכך, וכי הפרשנות אותה נתן להסכם הפשרה יוצרת "הסכם חדש" אליו הצדדים כלל לא התכוונו. בנוסף טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שבוקעי הוא שניסח את ההסכמים, ומכך שניב היה רק ערב לחוב החברה לבוקעי ולא חב לו ישירות. כמו כן, טען ניב כי בקשת הערעור מעלה מספר שאלות עקרוניות, ביניהן הנורמות החלות על עורך דין בשעה שהוא מחתים את לקוחותיו על הסכם בו יש לו אינטרס אישי, חידוד הכלל בדבר הפרשנות כנגד המנסח שעה שעורך הדין המנסח הוא צד להסכם ופרשנות החוזה על פי אומד דעת הצדדים לאור תיקון מספר 2 בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, בו תוקן סעיף 25(א) לחוק.

דיון

6 .

בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). מקרה זה אינו מעורר שאלה כאמור. לאחר שקראתי את הבקשה על נספחיה, לא השתכנעתי כי היא מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית המצדיקה להיעתר לה. הבקשה יסודה בסכסוך הספציפי שבין הצדדים, על החוזה הפרטני שכרתו. כך, הטענה כי התערבות בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה בדבר התערבות ערכאת הערעור עם ממצאים עובדתיים, אין בה כשלעצמה כדי להוות עילה לערעור בגלגול שלישי (וראו: ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 213 (מהדורה שנייה, 2008); רע"א 3031/09

קט קול בע"מ נ' עמי בן יעקב (2.8.2009), וממילא לא מצאתי כי קיימת התערבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום. התערבותו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו של בית משפט השלום נעוצה בפרשנות שונה אותה העניק לסעיף סיום ההעסקה, והאם ניתן ללמוד ממנו פרשנות השוללת מבוקעי קבלת שכר בגין ששת חודשי העבודה הראשונים. מדובר למעשה במסקנה משפטית שונה הנוגעת לפרשנות הסכם וזו אינה מצדיקה, בדרך כלל, דיון ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 4145/11 אלי לעמס קבלני בנין (1991) בע"מ נ' עדנה בודן (8.9.2011)). כן, אין די בעובדה כי בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו של בית משפט השלום, כדי להקים עילה למתן רשות ערעור (ראו: רע"א 9243/08 מועצה מקומית כפר שמריהו נ' חב' אויר רום שירותי תעופה (1.12.2008)).

למעלה מן הצורך, על פני הדברים קיימים הגיון ושכנוע בפסיקת בית המשפט המחוזי. מסקנתו אינה נשענת על התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, אלא, כפי שהודגש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי: "יש לחזור ולהדגיש, כי חזית המחלוקת כפי שהוצגה ע"י הצדדים, האם סכום הפשרה בהתאם להסכם הפשרה, כולל גם תשלום עבור המניות אם לאו" (עמ' 11 לפסק הדין). תוך בדיקת החומר, לרבות לשון החוזה והתנהגות הצדדים, נפסק על ידי בית המשפט המחוזי כי המערער אמור היה לקבל שכר כעובד לפחות למשך שישה חודשים. הפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי להסכם הוא כי "התשלום בגין השכר לחוד והתשלום בגין המניות לחוד" (עמ' 13 לפסק הדין). כאמור, מסקנה זו משתלבת היטב עם ניתוחו של בית המשפט המחוזי. הושם דגש בפסק הדין על אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת החוזה, ולא גישתם למפרע.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בהיעדר תגובה אין צו להוצאות.