רע"א 412/15 ג'אד בשארה חאג' נ. חביב חאג'

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.12.2014 (ע"א 44634-09-13, השופטים ש' שטמר ,

ב' בר-זיו ו- ע' זרנקין ). בית המשפט המחוזי קיבל ברוב דעות ערעור שהגישו המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו מיום 24.6.2014 (ת"א 2563-04, השופטת ג' טנוס ).

רקע והליכים קודמים

2.

ביסודה של הבקשה נמצא סכסוך הנוגע לחלקת קרקע ביישוב אעבלין שבצפון הארץ (להלן: החלקה ). המשיב 1 היה הבעלים של 3/8 מן הזכויות בחלקה זו, ובשלב מסוים העביר את זכויותיו בה, ללא תמורה, למשיבה 2, שהיא בת זוגתו. המשיבים 2-1 (שיכונו להלן: המשיבים ) הקימו בחלקה מתחם עסקי שכלל בניין משרדים, מסעדה, וכן תחנת דלק, שאותה הם הפעילו יחדיו. בעקבות קשיים כלכליים שאליהם נקלע ניהולה של תחנת הדלק, ביום 1.5.2003 הסכימו המשיבים עם המבקשים 2-1 (שיכונו להלן: המבקשים ), קרובי משפחתם, כי האחרונים ירכשו מחצית מזכויותיה של המשיבה 2 בחלקה, קרי 3/16 מן הזכויות בחלקה, והצדדים ינהלו יחדיו את תחנת הדלק. בהמשך לכך, הוקמה חברת דלק הצפון ח.ן. בע"מ, המבקשת 3, לצורך ניהולה של תחנת הדלק. ההסכמה בין הצדדים תועדה בכתב בסמוך לאחר עריכתה, אך המסמך הכתוב נגרס על-ידי הצדדים כך שלא נותרו העתקים ממנו, וההסכם לא דווח לרשויות המס. ביום 2.12.2003 חתמו הצדדים על מסמך נוסף שביטא את ההסכמה ביניהם, ובו נקבע כי המשיבה 2 מוכרת מחצית מזכויותיה בחלקה למבקשים 2-1 (למעט חלקים מסוימים בקומה השנייה של המבנה בחלקה). כמו כן, צוין במסמך כי התמורה המוסכמת היא 200,000 דולר, וכי היא שולמה במלואה.

3.

כאמור, העסקה נעשתה לרקעם של חובות שרבצו על תחנת הדלק, ובכללם משכנתה לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק ), שהליכים למימושה כבר החלו. הצדדים ניהלו מגעים עם הבנק על מנת למנוע את מכירת החלקה, ובסופו של דבר אלה הסתיימו בהסכם עם הבנק, שבהתאם לו שולם סכום של 2,180,000 שקל לסילוק של חוב המשכנתה. בסמוך לאחר מכן, היחסים בין הצדדים לעסקה עלו על שרטון והדברים הגיעו אף לכלל נקיטתם של מעשי אלימות. בסופו של דבר, תחנת הדלק נסגרה בחודש מאי 2004.

4.

המבקשים, יחד עם המשיב 3, שהוא הנאמן על נכסיו של המבקש 2, שהוכרז כפושט רגל, הגישו תביעה לבית משפט השלום בעכו כנגד המשיבים. בתביעה זו טענו המבקשים כי הם אלו ששילמו את החוב בגין המשכנתה, וכי המשיב 1 התחייב להחזיר להם סכום זה. מנגד, טענו המשיבים כי מדובר בתשלום שהיה חלק מן תמורה שהמבקשים היו צריכים לשלם בעד רכישת הזכויות בחלקה, וכן העלו טענות קיזוז שונות ביחס לכספים שחבים להם, לטענתם, המבקשים בגין ניהולה של תחנת הדלק.

5.

ביום 24.6.2013 קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקשים. בית משפט השלום קבע כי הנטל להוכיח שהסכם המכר הוא הסכם למראית עין בלבד, כפי שטענו המשיבים, מוטל עליהם. בהמשך לכך, הוא הוסיף וקבע כי מכלול הראיות תומכות במסקנה כי נטל זה לא הורם וכי ההסכם הכתוב משקף נכונה את ההסכמה בין הצדדים. בית משפט השלום התבסס על עדויותיהם של עורכי הדין שהיו מעורבים בעסקה, וכן על כך שנכתב בהסכם שהתמורה הועברה ושהמוכרת מתחייבת למכור את הנכס ללא כל שיעבוד, כמו גם על מועד התשלום לבנק, שהיה מאוחר לעריכת ההסכם. בית משפט השלום ציין כי המשיבים נמנעו מלהביא לעדות את מי שחתמו על ההסכם כעדים, ושקל זאת לחובתם.

6.

בית משפט השלום התייחס גם לחוות דעת שמאיות שהוגשו ביחס לשווי החלקה (מטעם הצדדים ומטעם כונסת הנכסים של הבנק). בית משפט השלום קבע שאמנם חוות דעת אלו קבעו ששוויה של החלקה גבוה יותר מהתמורה הנקובה בהסכם, אך הוסיף כי הן לא הביאו בחשבון נתונים משמעותיים, כגון ההיקף בפועל של מכירת הדלק, צווי ההריסה שהוצאו ביחס לחלקים במתחם, וכן העובדה שהמכירה נעשתה בדוחק זמן לנוכח החשש ממימוש המשכנתה. בית משפט השלום קבע, כי יש בנתונים אלה כדי לצמצם את פערי המחירים בין השומות לבין המחיר בפועל. בית משפט השלום התייחס גם לדבריו של המבקש 2 במשטרה, עת נעצר בעקבות אירועי האלימות בין הצדדים, ובהם התייחס לעסקה. המבקש 2 אמר באותה הזדמנות, בין השאר, כי שילם סכום של 2,200,00 שקל בעד רכישה של מחצית מהזכויות בתחנה. בית משפט השלום קבע כי לא מדובר בראיה חותכת, וכי אין בה כדי לגבור על מקבץ הראיות התומכות בגרסת המבקשים. בית משפט השלום הוסיף וציין כי ייתכן שדבריו של המבקש 2 מתייחסים למכלול התשלומים ששולמו, ולא בהכרח לסכום התמורה, וכי מכל מקום זו אינה גרסה מופרכת. בית משפט השלום קבע כי לפי ההסכם החוב רבץ על המשיבים, אך בפועל המבקשים הם אלו ששילמו אותו. בהקשר זה, התייחס בית משפט השלום גם להליך נוסף בבית המשפט המחוזי בחיפה, שהתקיים בין היתר בין המבקשים 2-1 והמשיבים במשותף מצד אחד, לבין חברה ששימשה ככונסת נכסים לחלקה, מצד אחר, בבית המשפט המחוזי בחיפה, ושפסק הדין בו ניתן ביום 31.5.2006 (ה"פ 171/05, השופט י' עמית ) (להלן: ההליך הקודם ). בפסק דין זה נקבע, בין היתר, כי המשכנתה על סך של 2,180,000 שקל שולמה על-ידי המבקש 1.

7.

טענות הקיזוז שהעלו המשיבים נדחו בעיקרן על ידי בית משפט השלום, מלבד טענה אחת שנגעה לסכומים מהכנסותיה של תחנת הדלק שהמבקש 2 הפקיד בחשבונו האישי. כאמור, בית משפט השלום קיבל את התביעה וחייב את המשיבים לשלם למבקשים 2-1 את סכום המשכנתה, בהפחתה של הסכום בר הקיזוז, ובסך הכול סכום של 1,822,091 שקל בצירוף ריבית והצמדה, שכר טרחת עורך-דין בסכום של 5% מהסכום הנזכר בתוספת מע"מ, והוצאות משפט.

8.

על פסק דין זה הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 11.12.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, בדעת רוב של השופטים ש' שטמר

ו- ע' זרנקין , כנגד דעת המיעוט של השופטת ב' בר-זיו .

9.

השופטת

שטמר , שעמה הסכים השופט זרנקין , קבעה כי התמורה האמיתית שהוסכמה בין הצדדים הייתה בסך 2,200,00 שקל, אלא שזו לא נרשמה מטעמים של העלמת מס. השופטת שטמר עמדה על כך שאמנם, ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים, אך קבעה כי במקרה זה של התערבותה של ערכאה הערעור אפשרית לנוכח הסקת מסקנות לא נכונות מהראיות בבית משפט השלום, בהתאם למאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי. השופטת שטמר ציינה עוד שהנתונים מצביעים על כך שהתמורה המוסכמת הייתה גבוהה יותר מכפי שצוין בהסכם הכתוב, וכי הדבר עולה הן מאמירתו של המבקש 2 במשטרה ביחס לתמורה והן מעדותו של אחד מעורכי הדין אשר ממנה עלה כי ההסכם לא שיקף את התמורה במלואה. כמו כן, היא התייחסה לחוות הדעת השמאיות, שאחת מהן הוזמנה על-ידי הצדדים בסמוך למועד העסקה, ואשר העריכו כולן את הקרקע בסכום גבוה מהתמורה הנקובה. השופטת שטמר ציינה עוד, כי העדויות שהתבסס עליהן בית המשפט המחוזי היו בעיקרן של עורכי דין שייתכן כי כלל לא היו מודעים להתחייבות האמיתית, כך שאין בהן כדי לשלול את גרסת המשיבים. ביחס ליתר קביעותיו של בית משפט השלום באשר לטענות הקיזוז ולסכום ששולם לפרעון חוב המשכנתה נקבע כי יש לאמצן. לאחר חשבון כולל של הסכומים, ובכללם התמורה (בסך של 2,200,000 שקל) והקיזוז שעליו הורה בית משפט שלום, נקבע כי המבקשים ישלמו סך של 522,091 שקל למשיבים. מאחר שהמשיבים הודו כי ערכו הסכם פיקטיבי, נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו בשתי הערכאות, וכן כי כל צד ישלם הוצאות על סך 20,000 שקל לאוצר המדינה.

10.

לעומת זאת, השופטת בר-זיו בדעת המיעוט גרסה כי אין להתערב בפסיקתו של בית משפט השלום, כיוון שממצאיו התבססו על קביעות עובדתיות ועל הערכת העדויות והמסמכים שהובאו בפניו, וכי יש לאמץ את פסק דינו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. למעלה מן הצורך, היא התייחסה גם לגופם של דברים וקבעה כי הנטל להוכחה שהחוזה היה למראית עין בלבד לא הורם על-ידי המשיבים. כמו כן, ציינה השופטת בר-זיו

כי בהליך הקודם נקבע כי ההסכם תקף, ועל כן קיימת פלוגתה פסוקה בין הצדדים, שהמשיבים מנועים מלהתכחש לה. יצוין כי השופטת שטמר העירה בעניין זה, בתגובה, כי אמנם נקבע בפסק הדין שניתן בהליך הקודם שההסכם תקף, אך לא נקבע בו מה היה גובה התמורה.

בקשת רשות הערעור

11.

המבקשים טוענים בפני, בעיקרו של דבר, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם להם עיוות דין ונזק בלתי הפיך. כמו כן, הם טוענים כי עניינם מעלה שאלות עקרוניות ביחס להתערבותה של ערכאת הערעור, ביחס למעשה בית דין וביחס לנטל ההוכחה במקרה שבו נטען כי הסכם נעשה למראית עין בלבד.

12.

המבקשים מוסיפים וטוענים, כי בפסק הדין שניתן בהליך הקודם נקבע כי חוזה המכר בין הצדדים תקף, ועל כן הם אינם יכולים לטעון כעת, לאחר שפסק הדין הפך חלוט, כי החוזה הוא למראית עין בלבד. המבקשים טוענים כי מקומן של טענות אלו שהעלו המשיבים היה בהליך שבו נדון תוקפו של ההסכם, ולא בגדרה של תביעה כספית בין הצדדים. כן טוענים המבקשים כי בהליך הקודם המשיבים הצטרפו לכתב התשובה שהגישו המבקשים, ובו נטען כי התמורה המוסכמת עמדה על סך של 200,000 דולר וכי המבקשים פדו את המשכנתה בשם המשיבים. לטענת המבקשים, המדובר בהודאת בעל דין, אשר ההתעלמות ממנה ומהפלוגתה הפסוקה בין הצדדים מצדיקה מתן רשות ערעור.

13.

המבקשים טוענים עוד כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הרחיב את התערבותה של ערכאת הערעור בערכאה הדיונית מעל המידה הראויה, והתבסס על הערכת עדויות שלא נשמעו בפניו. בנוסף לכך, הם טוענים כי למעשה בית המשפט המחוזי יצר חוזה חדש בין הצדדים, על סמך השערות וראיות שנדחו בערכאה הדיונית.

דיון והכרעה

14.

לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל דעה שדינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

15.

הלכה פסוקה היא כי לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא במקרה שמעורר שאלה עקרונית וכללית, החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים להליך, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור אם לא יתערב בית משפט זה (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123 (1982)). לא השתכנעתי כי עניינם של המבקשים מעלה שאלה עקרונית כאמור, או כי נגרם להם עיוות דין. אכן, התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובקביעות של מהימנות אינה נעשית כעניין שבשגרה, ועמד על כך גם בית המשפט המחוזי בענייננו. אולם, לערכאת הערעור סמכות רחבה לבחון את הקביעות של הערכאה הקודמת לה, והתערבותה בקביעות שבעובדה או אף מהימנות אינה מהווה, כשלעצמה, טעם למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 2221/09 אדי מערכות סטריאו ואזעקה בע"מ נ' מתן י. מערכות ותקשורת ואיתור בע"מ , פסקה 8 (1.7.2009); רע"א 6230/14 י. אסלאן שיווק בע"מ נ' פוליסטרס , פסקה ז (16.11.2014) ).

16.

אף טענות המבקשים ביחס להשתק פלוגתה אינן חורגות ממחלוקת באשר ליישום הדין על המקרה הקונקרטי, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 9093/11 טרולו ישראל בע"מ נ' כהן , פסקה 6 (3.1.2012)). על כך ניתן להוסיף, למעלה מן הצורך, כי הקביעות אשר עליהן המבקשים מתבססים לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים בהליך הקודם, שבו הם לא היו יריבים, אלא ניצבו מאותו צד של המתרס (לדיון במגבלות על החלת העיקרון של השתק פלוגתה במקרים כאלו, ראו: נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך האזרחי 380 (1991)). מכל מקום, כאמור, טענותיהם נוגעות ליישום הדין על עובדות המקרה, ואינן חורגות מנסיבותיו של המקרה הקונקרטי.

17.

אף לא השתכנעתי כי למבקשים נגרם עיוות דין חמור או נזק בלתי הפיך, כטענתם. הנזק שנגרם למבקשים הוא נזק ממוני, הנובע ממחלוקות ביחס להסכם שנעשה בשיתוף פעולה בין צדדים שביקשו, בצוותא חדא, לצאת נשכרים מהתחמקות מתשלום מס. לא למותר לציין, כי ככל שהצדדים טרם דיווחו לרשויות המס על התמורה האמיתית בהסכם, כפי שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, עליהם לעשות כן כעת.

18.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות. המזכירות תעביר עותק מהחלטתי זו ליועץ המשפטי של רשות המיסים.