רע"א 2579/15 הדסה לוי נ. בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 37486-10-14, כב' השופט כרמי מוסק ), במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של רשם בית משפט השלום בירושלים (תא"מ 33730-08-11, כב' הרשם הבכיר ניר נחשון ) , אשר נתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים

(להלן: פסק דינו של הרשם ). לצד הבקשה העיקרית הגישו המבקשים בקשות שונות, לרבות בקשה לעיכוב הליכים ובקשה למתן סעד ארעי (להלן: הבקשות הנוספות ).

1.

ברקע הבקשה העיקרית תביעת הבנק נגד המבקשים לתשלום יתרת חוב בסך של כ-8,000 ש"ח (במקור). התיק עבר גלגולים שונים אך לענייננו חשוב השלב הבא: בסיום דיון הוכחות שהתקיים בפני רשם בית משפט השלום, ניהלו הצדדים משא ומתן מחוץ לאולם בית המשפט והגיעו להסדר פשרה לסילוק התביעה. מפאת חשיבות ומרכזיות העניין לבקשה, יוצגו הדברים הרלוונטיים כעולה מפרוטוקול הדיון:

" הצדדים:

בהמלצת ביהמ"ש הגענו להסכמה לפיה, לסילוק סופי ומוחלט של התביעה, מבלי להודות בטענות לצורכי פשרה בלבד, ישלמו הנתבעים לתובע סך של 14,700 ₪ בצירוף 1,600 ₪ בגין הוצאות ושכר טרחה ובסך הכל 16,300 ₪ בתשלומים ובתנאים כדלקמן:

-

תשלום ראשון בסך 1,000 ₪ ישולם עד ולא יאוחר מיום 16.9.2014.

-

תשלום שני בסך 5,000 ₪ ישולם עד ולא יאוחר מיום 23.10.2014.

-

יתרת הסכום ישולם בתשלומים של 1,000 ₪ לכל חודש החל מיום 20.11.2014 וכמו כן בכל 20 לחודש שלאחריו. התשלומים יישאו ריבית בשיעור של 7% שנתי. אי תשלום אחד או יותר מהתשלומים האמורים יהווה הפרה ויזכה את התובע במלוא הסכומים שבכתב התביעה. אנחנו נגיש פסיקתא שתוגש רק במידה והנתבעים לא יעמדו בהסדר הנ"ל. ההסדר הנ"ל מותנה באישור הבנק בתוך 3 ימים מהיום. מבקשים ליתן תוקף של פסק דין".

בהתאם, פסק הרשם כי הוא "מאשר הסכמת הצדדים ומעניק לה תוקף של פסק דין" .

המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של הרשם. לאחר שעיין במסמכים, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט המחוזי שלפיה פסק דינו של הרשם נתן תוקף להסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון ולכן לכאורה תקיפתו צריכה להיעשות על דרך של הגשת תביעה לביטול הפסק ולא על דרך הגשת ערעור. המבקשים הודיעו לבית המשפט כי הם עומדים על הערעור ומבקשים לקיים בו דיון לגופו. ערעורם נדחה – נפסק כי המבקשים נקטו בהליך שגוי וכי היה עליהם להגיש תביעה לביטול הפסק. מכאן הבקשה שבפניי.

2.

לטענת המבקשים, הטענות שהעלו בערעור בפני בית משפט קמא הן טענות שניתן להעלות דווקא בהליך ערעורי ולא בהליך של תביעה לביטול הפסק, שכן הן מצביעות על פגם בהליך השיפוטי. טענות אלה הן, למשל, כי אין מדובר בהסכם פשרה שהוא תוצאה של משא ומתן בין הצדדים אלא קבלה אפריורית של טענות המשיב; כי הרשם סירב לקבל מהמבקשים אסמכתאות משפטיות; כי הסכם הפשרה התקבל בעקבות לחץ שהפעיל הרשם על המבקשים, בין היתר באמירות שמשמעותן כי מוטב למבקשים להגיע להסדר עם המשיב שכן פסק דין שיינתן על ידו יחמיר עימם יותר; ובעיקר – כי המבקשים הביעו התנגדות במהלך הקראת הסכם הפשרה על ידי באת-כוח המשיב לרכיב הריבית, והבהירו כי הסכמתם מוגבלת לתשלום של 16,300 ₪ ללא תוספת כלשהי על גביו. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לתצהיר אימות עובדות שהוגש על ידם וצורף גם לבקשה דנא.

3.

דין הבקשה להידחות. בקשה למתן רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. המשמעות היא כי בית המשפט רשאי להסתכל על ההליך באורח כללי יותר, ואף לשקול שיקולים מעשיים. בתגובתו לבקשה, הפנה המשיב להחלטה שניתנה אך לאחרונה בבית משפט זה (רע"א 61/15 שלמון זאב זיו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (10.5.2015), כב' השופט צ' זילברטל ), ולפיה:

"הגשת בקשה לרשות ערעור ב'גלגול שלישי' חובה שתעשה בזהירות, בשיקול דעת ומטעמים טובים, אחרת עלולה הגשת הבקשה להיחשב כמהלך לא מידתי שכמוהו כשימוש לרעה בהליך המשפטי (רע"א 6997/13 ממן נ' נח'לה

(25.5.2014)). במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר, כבמקרה דנא, בעניין ששוויו הכספי אינו רב ועלות הטיפול השיפוטי בו בערכאה שלישית (!) אינה עומדת ביחס הולם לשווי הנושא (לעניין זה ראו רע"א 111/15 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

(20.4.2015)".

בנסיבות שם היה מדובר על סכום לא רב של כ-15,000 ₪ ובענייננו הסכום אף נמוך יותר, בהתחשב בכך שהמחלוקת אינה סביב סכום החוב עצמו אלא רק רכיב הריבית

על סכום דומה . ברם, לא הייתי אוחז בכלל האמור בכל מקרה. עדיין יש מקום לשקול את העניין על פי אמות המידה המתאימות למתן רשות ערעור – יהא סכום התביעה אשר יהא. זאת גם אם יש, כאמור, משקל לסכום ומבלי לקבוע כללי ברזל ונוסחאות בנדון.

נדמה כי הטענה העיקרית שבפי המבקשים היא כי הרשם נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה חרף התנגדותם לו. כמובן שבמסגרת בקשה למתן רשות ערעור אין מקום לנהל הליך של בירור עובדתי (וכך גם, ככלל, בבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור). די לומר כי מהחלטת הרשם בבקשות לתיקון פרוטוקול שהגישו המבקשים (נספח 9 לתגובת המשיב לבקשה למתן רשות ערעור, להלן: ההחלטה בבקשה לתיקון ) עולה כי טענה זו לא התקבלה. אם כך הוא המצב, לא נראה כי במסגרת הליך זה יש מקום לסטות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא בקשה זו.

כמובן, לו הייתי משוכנע שהמבקשים לא הסכימו להסכם היה מקום לשקול ביֶתֶר אהדה מתן רשות ערעור. אך ההחלטה בבקשה לתיקון עומדת מנגד. בכל מקרה, גם בהיבט המעשי המחלוקת הכספית היא מצומצמת.

עוד עולה מטענות המבקשים כי אין מקום ששופט או רשם יציע פשרה בהליך אזרחי המתנהל בפניו. זאת כאשר להמלצה נלוותה אמירה לפיה ניהול התיק חלף סיומו בפשרה עלול להביא לפסיקה חמורה יותר, למשל מבחינת גובה החיוב הכספי. אין לקבל גישה זו. במסגרת מכלול שיקוליו, מביא בית המשפט גם שיקולים מעשיים וטעמים של יעילות. עוד יעיל – והדבר אף הוגן – כי בית המשפט יעמיד את הצדדים על קשיים בטיעוניהם ועל ההשלכות שעשויות להיות לקשיים אלה אם יתברר ההליך במלואו. בכך כשלעצמו אין כל פסול.

סיכומו של דבר, הבקשה למתן רשות ערעור מהווה מסגרת שמחייבת את הצדדים. בראיה זו, ועל רקע האמור, אין מקום להעניק רשות ערעור. עולה כי המבקשים התחרטו לאחר מעשה. לנוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבלי לקבוע מסמרות לגופו של עניין, יוצא כי התיק נדחה בשל נסיעה במסלול הלא-נכון.

4.

הבקשה נדחית. לנוכח התוצאה אליה הגעתי זהו דינן גם של הבקשות הנוספות. שלא בלי היסוס, אין צו להוצאות.