רע"א 615/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 19.12.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 11978-06-13, כב' סגן הנשיא י' גריל , והשופטות י' וילנר

ו-ב' טאובר ), בגדרו התקבל באופן חלקי ערעור המשיבה על פסק דינו מיום 10.4.2013 של בית המשפט השלום בחיפה (ת"א 25583-01-11, כב' השופט ר' חדיד ).

2.

בשנת 2004 נפגע מר חנניה וקנין (להלן: הניזוק ) בתאונת דרכים שארעה במסגרת עבודתו אצל המבקשת, והוא נעדר מעבודתו לשתי תקופות אי-כושר, כל אחת מהן בת שלושה חודשים (להלן: התקופה הראשונה

והתקופה השנייה ). המבקשת שילמה לניזוק את מלוא שכרו בגין שתי התקופות, ולאחר מכן הגישה תביעת שיפוי, כמיטיבה של הניזוק, בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ובהתאם לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964. סכום התביעה עמד על 61,818 ש"ח, בניכוי 22,179 ש"ח אשר שולמו למבקשת על-ידי המוסד לביטוח לאומי כדמי פגיעה בגין תקופת אי-כושר עבור התקופה הראשונה בלבד. בית משפט השלום קיבל את תביעת המבקשת, ובנוסף פסק לזכותה הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 25,000 ש"ח. בצד זאת, דחה בית משפט השלום את טענת המשיבה לפיה יש לנכות מהפיצוי סכום נוסף שהעביר המוסד לביטוח לאומי לניזוק כקצבת נכות זמנית בגין התקופה השנייה. זאת, בנימוק כי טענה זו התבססה על מסמכים שהוצאו מתיק בית המשפט לבקשת המבקשת, מאחר שהם לא הועברו לידי המבקשת בשלב גילוי המסמכים.

3.

ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל באופן חלקי. ראשית נקבע, כי יש מקום לנכות מהפיצוי שנפסק לזכות המבקשת גם את סכום קצבאות הנכות הזמנית ששילם המוסד לביטוח לאומי לניזוק בגין התקופה השנייה . בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי הוא מודע לכך שבמסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום הוצאו המסמכים הנוגעים לעניין זה מתיק בית המשפט, ואולם, לשיטתו, לא ניתן להתעלם מכך שהניזוק קיבל קצבה מהביטוח הלאומי גם בגין התקופה השנייה (בסך 15,657 ש"ח), היות שאם ייעשה כן תחויב המשיבה (אשר שיפתה את הביטוח הלאומי בגין אותו התשלום) בכפל פיצוי. שנית נקבע, כי שיעור הוצאות המשפט ושכר הטרחה שנפסק לזכות המבקשת גבוה יתר על המידה באופן המצדיק את הפחתתו. נוכח האמור הוחלט, כי יש להפחית סך של 28,000 ש"ח מן הסכום הכולל שנפסק למבקשת על-ידי בית משפט השלום. עוד הוחלט כי המבקשת תשלם למשיבה את הוצאות הליך הערעור בסך 7,000 ש"ח.

4.

בבקשת רשות הערעור דנא טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי יש להפחית מסכום הפיצוי שקבע בית משפט השלום. לשיטתה, לא היה מקום לקבל את טענת המשיבה ביחס לניכוי סכום הקצבאות שקיבל הניזוק בתקופה השנייה, שהרי כאמור בפסק דינו של בית משפט השלום, טענה זו נסמכה על מסמכים וראיות אשר הוצאו מתיק בית המשפט במסגרת ההליך (יתרה מכך, אף לא הוגשה בקשה לצרף את המסמכים כראיות חדשות בהליך הערעור). עוד טוענת המבקשת, כי לא היה מקום להתערב בהוצאות המשפט שנפסקו לטובתה, זאת על סמך ההלכה הידועה כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בסכום ההוצאות שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית.

5.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובה. הבקשה דנא אינה עומדת, ולו בדוחק, באמות המידה הידועות והמוכרות, שנקבעו שוב ושוב בפסיקה רבת שנים, לעניין סוג המקרים בהם תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". הגשת בקשת רשות הערעור מהווה התעלמות מוחלטת מפסיקה זו. כל עניינה של הבקשה במחלוקת שבין הצדדים לגבי סכום השיפוי וסכום הוצאות המשפט אשר מגיעים למבקשת מאת המשיבה. הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם שלהם, וככזו היא אינה נמנית על המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). טענות המבקשת מופנות כלפי שגיאות שנפלו, לשיטתה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בין היתר נטען, כי לא היה מקום להפחית מסכום השיפוי בגין הקצבאות ששולמו לניזוק בתקופה השניה, שכן המסמכים המבססים טענה זו הוצאו מהתיק שכן לא גולו בגילוי מסמכים. מעבר לכך שבית המשפט המחוזי לא התעלם מטענה זו אלא שלא ראה לקבלה נוכח התוצאה הלא ראויה שתתקבל אם המשיבה תחויב בתשלומי כפל (וברי שיש לבית המשפט שיקול דעת למחול על אי גילוי מסמכים), הרי שגם אם שגה בית משפט קמא בעניין, עדיין אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. אין די בטענות "ערעוריות" רגילות כדי שתינתן רשות ערעור לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין, ובפי המבקשת אין אלא טענות מסוג זה. למותר לציין כי אין לטענות מסוג זה כל השלכת רוחב. אין הליך של דיון בערכאה שלישית נועד לתיקון טעויות בעלמא, אלא להביא להכרעה בעניינים בעלי השלכות על הציבור בכללותו או בעניינים שיש עימם חידוש הלכתי וכיוצ"ב. זאת ועוד, אף אם אניח לצורך הדיון כי אכן נפלו טעויות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הרי שגם במצב דברים זה אין חולק כי עיקר (אם לא כל) התשלום שהגיע למבקשת שולם לה במישרין על-ידי המשיבה, או בעקיפין על-ידי המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלה מובן כי גם אם נפלה טעות בפסק הדין, אין מדובר בטעות בסדר גודל של "עיוות דין" המצדיקה כשלעצמה, במקרים נדירים, התערבות במסגרת "גלגול שלישי". דברים אלו נאמרים בהתחשב גם במיהות הצדדים, גופים עסקיים בעלי "כיס עמוק", אשר המחלוקת ביניהם בהליך זה מתמצית בסכום של 28,000 ש"ח. עוד יובהר, כי אף אם לטענת המבקשת לא כל הכספים הועברו אליה, אלא חלקם נמסרו ישירות לניזוק, ברי כי עליה להסדיר זאת במישור היחסים בינה לבין הניזוק ולא במישור היחסים בינה לבין המשיבה.

6.

במקרה דומה, של סכסוך בין שני גופים עסקיים על סכום שאינו משמעותי, שהוגשה לגביו בקשה לדון בו ב"גלגול שלישי" על-אף שאין מדובר בסוגיה שיש לה השלכות רוחב, נאמרו על ידי לפני זמן לא רב הדברים הבאים, היפים גם למקרה דנא:

"גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות על-פי עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות (ובהן, בין היתר – סוג ההליך, שווי נשוא ההליך, מיהות בעלי הדין, מועד היווצרות העילה נושא ההליך, סוג הנזק: גוף או רכוש וכיוצ"ב, אופי הזכות הנפגעת, הסוגיה המשפטית בה מדובר, טיב הטענות הערעוריות, השלכות הרוחב שיש להכרעה במחלוקת ומספר הערכאות שכבר דנו בנושא). חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה, שכן מהלך כאמור גורם לעומס מיותר על מערכת המשפט ולפגיעה באותם מתדיינים המנהלים הליכים לגיטימיים והממתינים ליומם בבית המשפט, כשהטיפול בעניינם משתהה ונדחה נוכח הצורך לעסוק בהליכי סרק. זו המשמעות האמיתית של הביטוי השחוק 'זמנו היקר של בית המשפט', שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נמסר כפקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשווא. הגשת בקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי' צריכה להיעשות בזהירות ורק לאחר הפעלת שיקול דעת מעמיק, ואין המבקש רשאי לצאת מההנחה לפיה אם תידחה בקשתו ללא תשובה אין הוא מסתכן בתשלום הוצאות" ( רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ

(8.5.2014)).

כאמור, המבקשת התעלמה לחלוטין מההלכה הפסוקה בעניין זה. פסיקה עקבית של בית משפט זה, במהלך עשרות שנים, קבעה כי במצב הדברים המתקיים בעניין הנדון לא תינתן רשות ערעור, ועל אף זאת הוגשה הבקשה כפי שהוגשה והצריכה השקעת משאבים בבחינתה ובמתן החלטה.

הבקשה נדחית, אפוא. המבקשת תישא בהוצאות לאוצר המדינה בסך 5,000 ש"ח.