רע"א 4890/16 רע"א 4890/16

שלוש בקשות רשות ערעור על שתי החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט מ' אלטוביה ) בתיק 43696-12-15 מיום 15.5.2016 ומיום 16.5.2016, במסגרתן נדחו בקשות להפקדת ערבון ולסילוק תובענה על הסף.

1.המשיבה, חברת הוצאה מוכרת בע"מ, מציעה ללקוחותיה מערכת הנקראת savetax

(להלן: המערכת ), המשלבת

בין טכנולוגית GPS , סלולר ותוכנת ניהול יומן רכב ממוחשב, ומאפשרת להבחין בין נסיעות עסקיות לנסיעות פרטיות ולחסוך בכך במס המוטל בגין שווי רכב. המערכת מוגנת באמצעות פטנט הרשום על שם יואל רטנר (להלן: רטנר ) , אשר הקים את חברת הוצאה מוכרת. בתביעתה כנגד המבקשים נטען כי כאשר רו"ח דליות (המבקש ברע"א 4893/16; להלן: דליות ) שימש כיועץ למשיבה מטעם פירמת רואי-חשבון עמה התקשרה המשיבה, הוא נחשף ל"אלמנטים הטכניים, החשבונאיים, המשפטיים והעיצוביים של המערכת". לפי הנטען, באמצעות המידע האמור אליו נחשף, הקים דליות מיזם מתחרה המכונה COMPANYFMS

במסגרת חברת טריניטי (המבקשת 1 ברע"א 4890/16, להלן: טריניטי ) וזאת בצוותא-חדא עם אייל קוטליצקי (המבקש ברע"א 4892/16, להלן: קוטליצקי ), חיים עזריאל ויוסף אלקובי (המבקשים 2 ו-3 ברע"א 4890/16, להלן: עזריאל

ו אלקובי ). בתביעה נטען להפרת חובת נאמנות במסגרת יחסי רו"ח-לקוח, עשיית עושר שלא במשפט, גזל סוד מסחרי ועוד מיני עילות נזיקיות וחוזיות.

2.ביום 7.1.2016 הגישו המבקשים-הנתבעים שתי בקשות לבית משפט קמא: האחת, לסילוק התובענה על הסף והשנייה, להפקדת ערבון ככל שלא תתקבל בקשת לסילוק על הסף.

בבקשה לדחייה על הסף נטען, בין היתר, כי המשיבה אינה יכולה לתבוע בגין הפרת הפטנט הנמצא בבעלות רטנר, מבלי שהוצג הסכם המעיד כי הוקנתה לה בעלות בלעדית עליו; כי טענה להפרת פטנט ולגניבת סוד מסחרי אינן יכולות לדור בכפיפה אחת; כי בבקשה לא צוין איזה סוד מסחרי נגזל; כי אין כלל סוד מסחרי שכן המערכת שמציעה המשיבה מבוססת על יישום דיני המס ופסיקת בית המשפט העליון, שהם נחלת הכלל; כי קוטליצקי מועסק כשכיר בחברה פרטית שלא נכללה בתביעה, אין לו שום מיזמים משותפים עם דליות וטריניטי, ושמו שורבב לתביעה בטעות; אשר לעזריאל ואלקובי (דירקטור ומנהל טכנולוגיות בטריניטי בהתאמה) – נטען כי המשיבה לא הצביעה בתביעתה על מעשה בגינו יש להטיל עליהם אחריות אישית.

בבקשה להפקדת ערבון טענו המבקשות כי סיכויי התביעה קלושים וכי קיים חשש ממשי כי התובעת לא תוכל לעמוד בהוצאות אם וככל שתידחה תביעתה שכן מנסח רשם החברות, עולה כי הונה עומד על 30 אלף ש"ח בלבד, בעוד תביעתה עומדת על חצי מיליון ₪.

[יוער כי ביני לביני, ביום 2.2.2016, התקבלה בקשה נוספת שהגישו המבקשים בה טענו לחוסר סמכות מקומית. הדיון בתביעה הועבר מבית המשפט המחוזי בחיפה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, תוך חיוב המשיבה בהוצאות בסך 5,000 ₪].

3.לאחר שהוגשו תגובות לבקשות אלה, ותשובות לתגובות, החליט בית משפט קמא בשתי החלטות קצרות, שניתנו בפתקית, לדחות את הבקשות.

בהחלטה מיום 16.5.2016 נקבע כי אם תצליח המשיבה להוכיח את טענותיה כלפי המבקשים-הנתבעים "אפשר שתהיה זכאית לסעד המבוקש נגדם" ועל כן אין מקום לסלקה על הסף. כן עמד בית המשפט על כך שבמסגרת בקשה לסילוק על הסף "אין מקום להעלאת טענות עובדתיות שנועדו לסתור את טענותיה של התובעת [המשיבה – י"ע]". בית המשפט הטיל על המבקשים הוצאות בסך 7,500 ₪.

בהחלטה מיום 15.5.2016 צוין כי הבקשה להפקדת ערבון לא לוותה בתצהיר המפרט עובדות שיש בהן כדי ללמד על "חשש ממשי" שהמשיבה-התובעת לא תוכל לעמוד בהוצאות ככל שייפסקו נגדה; כי נסח רשם החברות אינו מהווה הוכחה למצבה הכלכלי של המשיבה וכי מתצהיר של יואל רטנר, עליו לא ביקשו המבקשים לחקרו, עולה שמצבה הכלכלי של המשיבה איתן והיא לא תתקשה לשאת בהוצאות המבקשים ככל שתביעתה תידחה. על יסוד כל אלה החליט בית המשפט לדחות את הבקשה והטיל על המבקשים הוצאות בסך 15,000 ₪.

4.מכאן הבקשות שבפניי.

הגם שהוגשו שלוש בקשות רשות נפרדות ועבות כרס במיוחד, תוכנן זהה כמעט במלואו. בבקשות חזרו המבקשים על הטענות שהעלו במסגרת הבקשה למחיקה על הסף והבקשה להפקדת ערבון שהוגשו לבית משפט קמא, ופורטו לעיל בתמצית.

עוד נטען, לעניין הבקשה למחיקה על הסף, כי החלטת בית משפט קמא בבקשה למחיקה על הסף התייחסה לנתבעים כמקשה אחת ולא הבחינה בין טענות שונות שהעלו (כך, למשל, לא התייחסה לטענתו של קוטליצקי כי נקלע על לא עוול בכפו לתביעה). כן נטען, כי הסעדים המבוקשים אינם רלוונטיים כלפי הנתבעים הפרטיים (ובפרט כלפי קוטליצקי, וכלפי דליות – אשר אינו עובד עוד בטריניטי).

אשר לבקשה להפקדת ערבון, הפנו המבקשים לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולסעיף 533א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות ) וטענו כי שגה בית משפט קמא עת דחה את בקשתם שכן כשמדובר בחברה, הפקדת ערובה היא הכלל ופטור מערובה הוא החריג; כן נטען כי אין לזקוף לחובתם את העובדה שלא צרפו תצהיר תומך לבקשה ולא חקרו את רטנר על תצהירו – שכן אין חובה לצרף תצהיר לבקשה כזו וממילא די בתצהירים שצורפו לבקשה למחיקה על הסף; כמו כן, אין חובה לחקור את המצהיר על תצהירו, וממילא לא היה באפשרותם לעשות כן מאחר שרק עם קבלת ההחלטות בבקשות נודע להם מי הגורם המטפל בתיק (לאחר העברת מקום הדיון). בנוסף, דלו המבקשים אסמכתאות מן העבר מכוחן ביקשו להצביע על כך שאין לסמוך על הצהרותיו של רטנר בענייני כספים.

לבסוף נטען כי לא היה מקום להטיל עליהם הוצאות בגין שתי הבקשות, למצער לא בסכום שהוטל, בשים לב לגובה ההוצאות שהוטלו על המשיבה בנוגע לקבלת טענת הסמכות המקומית.

5.דין הבקשה להידחות.

כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית המורות על המשך בירור של הליך לגופו, החלטות שאינן סותמות את הגולל על טענות המבקשים (ראו, לדוגמה, רע"א 1153/11 שטראוס גרופ ואח' נ' כרמית תעשיות מזון ממתקים , פס' 10 (27.2.2011)). הדברים ידועים וחזרו פעם אחר פעם בפסיקתו של בית משפט זה :

בית משפט זה חזר ושנה, כי ההשגה על החלטת ביניים שעניינה דחיית בקשה לסילוק תובענה על הסף על יסוד טענה מקדמית שבפי הנתבע, תיעשה ככלל ובהיעדר נסיבות חריגות, רק לאחר סיום הדיון בתובענה בגדר הערעור בזכות על פסק הדין, ולא במסגרת בקשת רשות ערעור על ההחלטה במהלך ההליך (השופט זילברטל

ב רע"א 213/16 שירותי בריאות כללית נ' פלוני (8.3.201)).

כלל זה הולך "יד ביד" עם ההלכה לפיה שימוש בסמכות הסילוק על הסף ייעשה בזהירות יתרה ובמקרים חריגים בלבד, "בהם ברור הוא כי אין כל אפשרות, ולו קלושה, כי יעלה בידי התובע לקבל את הסעד לו הוא עותר בהתבסס על העובדות להן טען" (רע"א 8524/10 טיב הכרמל תעשיות (2002) בע"מ נ' פרימיוס קלאס בע"מ , פס' 6 והאסמכתאות שם (31.1.2011) (להלן: עניין טיב הכרמל ); ראה גם: רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה , פס' 15 (29.12.2014); רע"א 1926/16 צוריאל נ' מורד , פס' 3 (29.3.2016)).

מקרה זה אינו נמנה על מקרים חריגים אלה. המבקשים חזרו שוב ושוב בבקשותיהם על הטענה כי אין בידי המשיבה כל סוד מסחרי אותו ניתן לגזול – טענה מעין זו אין מקומה בבקשה לסילוק על הסף ודינה להתברר בהליך העיקרי. לא מצאתי גם ממש בטענותיהם בעניין הפטנט וסתירה בין עילות התביעה; המשיבה אמנם ציינה בכתב התביעה כי ישנו פטנט המגן על המערכת אך לא טענה להפרתו, ובדיון שהתקיים ביום 2.2.2016 אף הבהירה זאת במפורש ("התביעה

לא

תביעה

להפרת

פטנט") .

לעניין הטלת אחריות אישית אציין כי הגם שהמשיבה התייחסה בכלליות בלבד לעזריאל ואלקובי, אין בכך בשלב זה כדי להוביל לסילוק התביעה כנגדם על הסף (ראו, למשל, ע"א 7351/06 שפירא נ' זילברברג

(12.12.2007); עניין טיב הכרמל , פס' 6). אשר לקוטליצקי – בסעיף 34 לכתב התביעה מופיע "צילום מסך" של פרסום חברת COMPANYFMS בו מופיע שמו של קוטליצקי כאחד מבין אנשי צוות החברה, לצד דליות. בבקשת רשות הערעור שהגיש קוטליצקי, בגדרה נטען כאמור כי אין לו יד ורגל בעניין, מצא הוא להפנות ל"צילום המסך" האמור על מנת להראות כי איננו מנכ"ל כטענת המשיבה אלא

CTO (מנהל טכנולוגיות ראשי), אך משום מה לא מצא להסביר מדוע לכתחילה הופיע שמו במסגרת זו.

משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא. חזקה על בית משפט קמא כי יפעל למחיקת בעלי דין ככל שיתברר בהמשך ההליך כי אינם דרושים לעניין.

6.ומכאן לבקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערבון.

בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, רשאי בית המשפט להיעתר לבקשת נתבע ולהורות כי חברה-תובעת "תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין", אך רשאי הוא גם שלא לחייבה להפקיד ערובה, אם מצא כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת או אם "החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". אמנם, כפי שציינו המבקשים, סעיף זה פורש בפסיקה כך שככלל, תחויב חברה בעירבון מוגבל להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר , פס' 6 (13.7.2008)). עם זאת, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בעניין הפקדת ערובה – אם בכלל ובאיזה סכום, וגדר התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות בעניין זה מצומצם בהתאם (רע"א 7706/12 עיריית ירושלים נ' שרותי מזון

בע"מ , פס' 6 (7.11.2012) (להלן: עניין עיריית ירושלים ); רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי , פס' 7 (3.4.2013); רע"א 3943/14 טוגו הלבשה והנעלה בע"מ נ' River Light V L P

ׁׁ(21.5.2014)).

לא מצאתי טעם המצדיק התערבות במקרה זה. בית משפט קמא נשען בהחלטתו על תצהירו של רטנר בדבר מצבה הכלכלי של המשיבה, אשר תוקפו לא נפגם מאחר שהמבקשים לא ביקשו לחקור אותו על כך. אין בידי לקבל את טענות המבקשים בעניין זה – העובדה שאין חובה לחקור את המצהיר, אין משמעה כי לא ניתן לייחס משקל לבחירה שלא לחקור מצהיר, והתחשבות בכך בוודאי אינה מהווה "שיקול זר" כלשון המבקשים (ראה, למשל, עניין עיריית ירושלים , בפס' 6). אין גם ממש בטענה כי ממילא לא היה באפשרותם לבקש לחקור את המצהיר אף אם היו רוצים בכך – שהרי תשובת המבקשים לתגובת המשיבה ניתנה עובר להחלטה המורה על העברת מקום הדיון.

7.בטרם סיום אעיר כי בהגשת שלוש בקשות נפרדות

המונות כל אחת כ-25 עמודים ומאות עמודי נספחים, כאשר תוכנן זהה כאמור כמעט במלואו, וכאשר המבקשים מיוצגים כולם ממילא על ידי אותו משרד עורכי דין, יש כדי לסרבל ולהכביד שלא לצורך, גם במובן המילולי של המילה (המתמחה שהניחה בפני את שלוש הבקשות כמעט וכרעה תחתיה וכך נתגלגלה לידי הזכות לקיים מצוות "עזוב תעזוב עמו"). כפי שציין השופט זילברטל

ברע"א 1671/15 אלמליח נ' עיריית לוד

פס' 8 (17.5.2015), "יש בכך כדי ליצור עומס מיותר על בית המשפט, שזמנו אינו הפקר והוא מוחזק על-ידו בנאמנות עבור כלל ציבור המתדיינים; והעיקר מבחינת המבקש – יש בכך כדי להקשות עד מאוד על בית המשפט לרדת לעומקן של הטענות ולמקדן, ובכך גלומה אפשרות של פגיעה במבקש עצמו".

8.הבקשות נדחות אפוא. משלא נתבקשו תגובות המשיבה, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.