רע"א 1362/17עומר ג'ואמיס, עו"ד נ. תומא הלון, עו"ד

א.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר-זיו ) ברע"א 3309-02-17 מיום 7.2.17, שבמסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת ש' ברסלב ) בת"א 46375-06-16 מיום 18.1.17. עניינה של הבקשה – סילוקה של תביעה על הסף.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש והמשיב הם עורכי דין אשר ייצגו צדדים יריבים בהליך אזרחי, שנסתיים בפשרה. ביום 5.11.15, שעה שהתנהל ההליך, הגיש המבקש תלונה ללשכת עורכי הדין בחיפה כנגד המשיב, שבמסגרתה הלין על התנהלותו כלפיו באותו הליך, ובפרט בהתכתבויות בין השניים; על כך שהסכם שכר הטרחה של המשיב מכיל תניה המנוגדת, לשיטת המבקש, לכללי האתיקה; ועל שימוש משרדו של המשיב בנייר מכתבים שבו סמליל ("לוגו") הכולל את שמו של עורך דין אשר הושעה. ביום 8.2.16 החליטה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין להפוך את סטטוס התיק כנגד המשיב מ"פניה" ל"תלונה", בכל הנוגע לציון שמו של עורכי הדין המושעה בסמליל שעל נייר המכתבים. הוחלט, עם זאת, לגנוז את יתר חלקי התלונה, נוכח התרשמות הועדה כי התנהלות המשיב אינה עולה כדי עבירה על כללי המשמעת; בד בבד, הומלץ למשיב למתן את התבטאויותיו ולנהוג ביתר איפוק. ביום 19.4.16, לאחר קבלת הסבר מטעמו של המשיב לעניין נייר המכתבים, החליט ועדת האתיקה לגנוז אף רכיב זה של התלונה. ביום 8.6.16 פנה המשיב למבקש בדרישה להתנצלות, ומשזו לא נתקבלה, הגיש ביום 22.6.16 תביעת פיצויים בבית משפט השלום בחיפה, מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן חוק איסור לשון הרע ) ובגין עוולות הרשלנות, הפרת חובה חקוקה ונגישה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן פקודת הנזיקין ).

ג.

המבקש, מצדו, הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. במסגרת זו נטען, כי עילת התביעה בכתב התביעה שעניינה איסור לשון הרע אינה כוללת ציון של ביטויים ספציפיים מתוך התלונה אשר הגיש המבקש, שיש בהם כדי להקים את יסודותיה של העוולה; כי עוולת הנגישה שיוחסה למבקש הובאה בכתב התביעה ללא פירוט, מלבד ציטוט הוראותיו של סעיף 60 לפקודת הנזיקין; וכי כתב התביעה אינו מגלה עילה אף באשר לעוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה שיוחסו גם הן למבקש. יצוין, כי במקביל לערוץ האזרחי פנה המבקש לועדת האתיקה הארצית בבקשה לבדיקה מחודשת של התלונה המשמעתית כנגד המשיב.

ד.

בהחלטה מיום 18.1.17 דחה בית משפט השלום את הבקשה לסילוק על הסף, ברובה. אשר לטענת המבקש כלפי עוולת לשון הרע נקבע, כי אף שהיה על המשיב לפרט את המלים המפורשות מתוך כתב התלונה המשמעתי המקימות לשיטתו עילה לתביעת דיבה, אין בכך כדי להביא למחיקת התביעה על הסף. בצד האמור, הורה בית המשפט למשיב לתקן את כתב התביעה תוך 20 יום ממתן ההחלטה (והמועד הוארך לימים), כך שיכלול ציון מפורש של הביטויים הרלבנטיים אשר נטען כי הם פוגעניים ומעליבים. כן נדחו טענות המבקש בנוגע לעוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה, מן הטעם כי ראוי שאלה תתבררנה במסגרת הדיון בתובענה גופה. אף הטענות ביחס לעוולת הנגישה נדחו מחמת היותן טענות הגנה במהותן, אולם נאמר שראוי כי ישקול המשיב מחדש את הכללתה בתביעה נוכח הנטל הכבד המוטל עליו להוכחת יסודותיה. עם זאת, נתקבלה טענת המבקש ביחס לפגיעה לפרטיות, שיוחסה לו במסגרת עוולת הפרת החובה החקוקה, ובית המשפט הורה על מחיקת ראש זה של התביעה, בהתאם.

ה.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי בחיפה. בהחלטה מיום 7.2.17 נדחתה הבקשה. הוטעם, תוך הסתמכות על פסיקת בית משפט זה ברע"א 4890/16 טריניטי מערכות מחשוב בע"מ נ' הוצאה מוכרת בע"מ (2016) (להלן עניין טריניטי ), כי אין המקרה דנא מצדיק את התערבותה החריגה של ערכאת הערעור בהחלטה שעניינה המשך בירור ההליך לגופו. כן נאמר, כי אורכה של בקשת רשות הערעור לבדו – 17 עמודים, וזאת בנוסף לבקשה לסילוק על הסף שאורכה 29 עמודים – מלמד על הצורך בבירור הטענות עצמן.

בקשת רשות הערעור

ו.

הבקשה הנוכחית מופנית כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. ראשית נטען, ביחס לראשי התביעה בעוולות של נגישה, רשלנות והפרת חובה חקוקה, כי אף שכתב התביעה נעדר פירוט בדבר מעשים קונקרטיים שיש בהם כדי להקים עילות אלה, בית משפט השלום ניסח בפסקאות 18 ו-19 להחלטתו, עילות תביעה אשר לא נטענו מעיקרא. ניסוח מעין זה של עילות תביעה על-ידי בית המשפט בעבור בעל דין סותר, לשיטתו של המבקש, את פסיקת בית משפט זה בע"א 9021/10 נעימי נ' אלאב אופנה בע"מ (2011) (להלן עניין נעימי ), ולכן שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הטענה בנידון זה שהועלתה בפניו במסגרת בקשת רשות הערעור. שנית סבור המבקש, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי נעדרת הנמקה כנדרש על פי החובה המעוגנת בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ומכאן שדינה להתבטל. שלישית נטען, כי בית משפט השלום שגה בקבעו, לגבי עוולת איסור לשון הרע, שאף בהיעדר פירוט בדבר ביטויים קונקרטיים הנטענים להיות פוגעניים ומעליבים, עומדת למשיב עילת תביעה בגין עצם הגשתה של התלונה כנגדו ללשכת עורכי הדין. לשיטת המבקש, היה על בית המשפט המחוזי להידרש לטענתו, לפיה אין בהגשת תלונה גרידא כדי למלא אחר יסודותיה של העוולה.

דיון והכרעה

ז.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. כבר נפסק, כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה אחרת אלא אם צפויה ההמתנה עד למתן פסק דין סופי להשפיע באורח ממשי על זכויות הצדדים, או אם עלולה ההכרעה לייתר הליך משפטי ארוך ומורכב במיוחד או למנוע קיומו של הליך שגוי ( רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 12 (2012)). דברים אלה נכוחים ביתר שאת שעה שעסקינן בהחלטות "המבכרות את ניהולו של ההליך ובחינת הטענות לגופן על פני נעילת שערי בית המשפט בפני בעלי הדין" (בע"מ 378/16 פלונית נ' פלוני , פסקה י"ג (2016)), ובפרט כאלה העוסקות בסילוק תביעה על הסף, הנתפס כאמצעי שבלית ברירה (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו , פ"ד מ(2) 668, 671 (1986); ראו גם אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 345 (מהדורה 12, 2015)). ובל נשכח כי בענייננו המדובר ברשות ערעור בגלגול שלישי, אשר ניתנת מעיקרא אך במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 127 (1982)). אין הנידון דידן בא בגדרם של אלה, והנטיה להתערבות מקום שההליך השיפוטי נמשך ויהא למבקש מלוא יומו בו אינה רבה (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 214 (מהדורה שניה, 2008)).

ח.

אף לגופם של דברים סבורני, כי אין מקום להיעתר למבוקש. לשיטת המבקש, בית משפט השלום בנוסח החלטתו מיום 18.1.17, הוסיף על האמור בכתב התביעה, ובכך ניסח בעבור המשיב, כך נטען, עילות שלא הופיעו בו. לעניין זה סומך המבקש ידיו על פסק דינו של בית משפט זה בעניין נעימי . באותו מקרה נתקבל ערעור על החלטה בדבר פסלות שופטת, מן הטעם שנדרשה למידע על בעל דין אשר עמד בפניה בהליך אחד מחומר ראיות שאליו נחשפה במסגרת הדיון בהליך אחר. בנימוקי ההכרעה נאמר, כי "אין זה מתפקידו של בית המשפט להביא ראיות שבעל-דין לא דאג להביאן" ( שם , בפסקה 9, מפי הנשיאה ד' ביניש ). חוששני, כי נסיונו של המבקש להיתלות בדברים אלה אינו נדון להצלחה. ברי, כי אין לגזור גזירה שוה בין שני המקרים; בעניין נעימי נחשפה השופטת לראיה אשר לא הובאה בפניה, ואילו בנידון דידן עסקינן בסוגיה של ניסוח גרידא, שהיא זניחה לאין שיעור ואינה מעוררת חשש מפני הטיה שיפוטית כלשהי. ואף אם נלך כברת דרך עם המבקש ונקבל את טענתו העקרונית שדבק פגם מסוים בנוסח ההחלטה – וכאמור, אין זו עמדתי – יש לזכור כי תוצאתו של הליך פסלות שופט אינה משפיעה על התביעה גופה אלא אך על המותב שבפניו היא מתבררת (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 363 (2006)), ואילו במקרה דנא מתבקשת מחיקת התביעה, שכאמור תיעשה במקרים נדירים בלבד ומשיקולים שונים בתכליתם (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 208 (מהדורה שלישית, 2012)). אטעים שוב – לא מצאתי כל דופי בהחלטה לגופה.

ט.

עוד טוען המבקש, כי שגה בית משפט השלום בקבעו, שתיתכן תביעת דיבה המתבססת על עצם הגשתה של תלונה, אף מבלי שהצביע המשיב על ביטויים פוגעניים ומעליבים קונקרטיים המופיעים בה. אכן, דומה כי השאלה שמעלה המבקש – האם הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין גרידא יכולה למלא אחר יסודותיה של עוולת איסור לשון הרע – היא בעלת גוון משפטי שיתכן כי יש בו עניין; וראו לנידון זה, סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, הפורס הגנה על פרסום שעניינו הגשת תלונה בתום לב, וכן ראו ע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (2013), ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר , פ"ד לו(2) 141 (1981), העוסקים בפרשנותו בהקשר הגשת תלונה למשטרה. ברם, וכפי שציין בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת רשות הערעור, דוקא משום כך לדידי היא הנותנת, כי אין סוגיה זו נמנית על המקרים המצדיקים סילוקה של התובענה על הסף, ועליה להידון במסגרת טענות הצדדים וראיותיהם אגב בירורה.

י.

אין להלום אף את טענת המבקש לעניין ההנמקה. כמובן להלכה יכול היה בית המשפט המחוזי לנמק ביתר הרחבה את הכרעתו, בנוסף להפניה לדברי בית משפט זה בפסקה 5 לעניין טריניטי ; ברם, הואיל והפניה זו אכן משקפת במהותה את האמור מעלה בפסקה ו', ובית המשפט הוסיף לכך דברים קצרים בפסקה 9, לא מצאתי איפוא פגם בהחלטה. נזכור, כי בתי המשפט עובדים בעומס, וגם אם כל המנמק הרי זה משובח (וראו רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף , פ"ד נט(5) 17 (2004)), אין לומר כי בית המשפט המחוזי לא מילא את חובתו הבסיסית להנמקה.

יא.

נוכח האמור איני נעתר לבקשה.