רע"א 1153-23 רע"א 1153-23

לפניי בקשה רשות ערעור על שתי החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת ה' סילש) בת"א 76666-12-20: האחת, מיום 14.12.2022 בה המשיבות חויבו בהפקדת ערובה בסך של 80,000 ₪ להבטחת הוצאותיה של המבקשת (להלן: ההחלטה הראשונה); השנייה, מיום 15.12.2022 בה נדחתה בקשת המבקשת לתקן את ההחלטה הראשונה ולחייב את המשיבות בהוצאות הבקשה (להלן: ההחלטה השנייה).

הרקע לבקשה

1.ביום 7.3.1996 התקשרה המבקשת עם המשיבות בהסכם מכר לפיו היא תמכור להן את מלוא זכויותיה בשני שטחי מקרקעין – האחד בצומת לוד והשני ליד מזכרת בתיה (להלן: הסכם המכר או ההסכם). סעיף 4.3 להסכם קובע כי סך של 1.55 מיליון דולרים ישולם למבקשת לאחר חתימת מנהל מקרקעי ישראל על הסכם ההרשאה לתכנון. הוסכם גם כי באותו המועד, ישלמו המשיבות תשלום נוסף בסך של 2.5 מיליון שקלים, וזאת על מנת לשחרר את שטחי המקרקעין משעבוד. כן נקבע בסעיף האמור כי יתרת התמורה בגין שני שטחי המקרקעין תשולם תוך 30 יום מיום קבלת אישור לשינוי הייעוד לגבי המקרקעין בצומת לוד.

השנים חלפו ושינוי הייעוד למקרקעין בצומת לוד לא אושר. על רקע זה, הגישו המשיבות ביום 31.12.2020 תביעה כספית בסך 40 מיליון ש"ח נגד המבקשת ונגד נתבעים נוספים, וזאת בגין ההוצאות והנזקים שנגרמו להן לטענתן בשל הפרת הסכם המכר על ידי המבקשת.

2.בקצירת האומר יובהר כי המשיבות טענו בכתב התביעה כי ממועד חתימת ההסכם ובמשך תקופה של כ-20 שנים, הן השקיעו סכומים ניכרים בקידום שינוי הייעוד של המקרקעין. חרף פעולותיהן, כך נטען, המבקשת מנעה את קידום שינוי הייעוד, ואף ניהלה מגעים עם יזם אחר למכר המקרקעין תוך הפרה יסודית של הסכם המכר. המשיבות נתנו למבקשת אורכות ולאחר שהן לא תוקנו, הן הודיעו לה כי ההסכם מבוטל. לטענת המשיבות, המבקשת לא כפרה בהודעת הביטול והודיעה להן כי בכוונתה לבצע דיספוזיציה בשני שטחי המקרקעין, על אף שהם נרכשו על ידי המשיבות.

3.המבקשת טענה מנגד בכתב ההגנה שהגישה כי המשיבות הן שהפרו את ההסכם עמה בהפרה יסודית ומתמשכת, בכך שלא הביאו לשינוי ייעוד המקרקעין ולא שילמו את יתרת התמורה מכוחו של הסכם המכר. לשיטת המבקשת, הודעת הביטול שנשלחה על-ידי המשיבות מהווה הפרה של ההסכם, ולחלופין היא נשלחה לאחר שחלף הזמן הסביר לביטול ההסכמים בגין ההפרות הנטענות. עוד נטען כי המבקשת לא ויתרה על זכותה לקבל את יתרת התמורה, וכי היא פנתה למשיבות במהלך השנים שבה בדרישה לתשלומה. בנוסף, נטען כי בשל כשלונן של המשיבות להביא לשינוי ייעוד המקרקעין, התנהלו בין הצדדים מגעים לביטול הסכם המכר ולמציאת יזם חלופי. ממילא ניהול משא ומתן עם יזם אחר, גם לו היה מתנהל ללא הסכמת המשיבות, אינו מהווה הפרה של ההסכם.

4.ביום 27.10.2022 הגישה המבקשת בקשה לחיוב המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, ככל שתידחה התביעה (להלן: הבקשה להפקדת ערובה). לטענתה, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 כפי שהוא פורש בפסיקה, הכלל הוא כי יש לחייב חברה תובעת בהפקדת ערובה להוצאות, ובענייננו לא מתקיימות נסיבות המצדיקות שלא לעשות כן. כך, נטען כי המשיבות הן חברות ריקות מנכסים שחדלו לפעול לפני שנים. על כן הן לא יוכלו לשלם למבקשת את הוצאות המשפט – ככל שאלה ייפסקו לחובתן. כן טענה המבקשת כי תביעת המשיבות מתבססת על הטענה כי המבקשת הפרה את ההסכם הפרה יסודית בכך שניהלה לכאורה משא ומתן עם יזם אחר. ואולם, גם אם טענה זו הייתה נכונה, זו אינה עילה לביטול ההסכם.

באשר לגובה הערובה, טענה המבקשת כי מדובר בתביעה מנופחת המתייחסת לתקופה של כ-25 שנים והמחייבת השקעת משאבים רבים מטעמה. על כן, יש להעמיד לשיטתה את הערובה על סכום שלא יפחת מ-600,000 ₪ בתוספת מע"מ – הוא הסכום שהמבקשת התחייבה לשלם לבא כוחה בגין הייצוג בתביעה.

5.למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 6.11.2022 הגישו גם יתר הנתבעים בהליך (שאינם צד לבקשה דנן; ושיכונו להלן: יתר הנתבעים) בקשה לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בסכום שלא יפחת מ-150,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וזאת בהתבסס על הנימוקים שהועלו בבקשת המבקשת.

6.בתשובתן לבקשה טענו המשיבות כי הן חברות בעלות איתנות פיננסית, וכי אין חשש כי הן לא תוכלנה לשלם את הוצאות המשפט. זאת ניתן ללמוד לגישתן, בין היתר, מגובה האגרה ששולמה על ידיהן בסך של כ-380 אלף ש"ח. עוד נטען כי גם נסיבות העניין מלמדות שאין מקום לחייב את המשיבות בהפקדת הערובה: הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, כשנתיים לאחר הגשת התביעה; וסיכוייה של התביעה להתקבל גבוהים. המשיבות הוסיפו כי סכום הערובה המבוקשת מופרך, וכל מטרתו למנוע את זכות הגישה שלהן לערכאות.

7.ביום 14.12.2022, במסגרת ההחלטה הראשונה התייחס בית המשפט לשיקולים השונים בהם יש להתחשב בבחינת בקשה להפקדת ערובה (לרבות סיכויי התביעה, זהות בעלי הדין, מהותה של התביעה והיקפה). עוד צוין כי כאשר מדובר בחברה תובעת (בשונה מתובע "בשר ודם"), הכלל הוא חיוב בהפקדת ערובה והפטור הוא החריג שיתקיים בשני מקרים: כאשר נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה; או כאשר החברה הוכיחה כי ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע.

8.אשר לאיתנות הפיננסית של המשיבות – בית משפט קמא קבע כי המשיבות לא הצביעו על נכסים ממשיים כלשהם, ולא הציגו דו"חות כספיים ואף לא תדפיסי חשבונות בנק. תשלום האגרה כשלעצמו אינו מעיד על איתנות פיננסית אשר יש בה כדי להביא לדחיית הבקשה, בהינתן מהותה והיקפה של התביעה. אשר על כן, נקבע כי המשיבות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח איתנות פיננסית המצדיקה מתן פטור מהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

אשר לסיכויי ההליך – בית משפט קמא קבע כי מדובר בתביעה המתפרסת על מסד עובדתי ארוך שנים, כאשר בירורה יחייב שמיעת עדים וראיות בהיקף לא מבוטל. כן נקבע כי התביעה טומנת בחובה מספר רב של סוגיות אשר לגביהן נדרשת הכרעה עובדתית ומשפטית. על כן, נקבע כי סיכויי התביעה, בשלב זה, מאוזנים.

אי לכך, נקבע כי נקודת האיזון היא בחיוב המשיבות בהפקדת ערובה לצורך הבטחת הוצאות המבקשת (ויתר הנתבעים בהליך), אולם בסכום נמוך מזה שהתבקש. בית המשפט הורה לכן למשיבות להפקיד סך של 120,000 ₪, מתוכם 80,0000 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשת ו-40,000 ש"ח להבטחת הוצאותיהם של יתר הנתבעים.

9.ביום 15.12.2022 הגישה המבקשת בקשה נוספת בה ביקשה מבית המשפט לתקן את ההחלטה הראשונה ולחייב את המשיבות בהוצאות הבקשה הראשונה. לטענתה, צד שזכה בהליך זכאי כי ייפסקו הוצאות לזכותו אלא אם כן קיימות נסיבות חריגות לכך – דבר שלא התקיים בבקשה להפקדת ערובה. המבקשת עמדה על כך שבית המשפט פסק לחובתה הוצאות כשדחה בקשה אחרת מטעמה, וזאת אף שהיא השקיעה בהכנת הבקשה להפקדת ערובה משאבים העולים בהרבה על אלה שהושקעו בתגובה שהגישו המשיבות לבקשה האחרת מטעמה.

ביום 15.12.2022 ניתנה ההחלטה השנייה בה דחה בית המשפט את הבקשה האמורה, וקבע כי סוגיית הפקדת הערובה איננה מצדיקה פסיקתן של הוצאות.

על שתי החלטות אלה נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

10.בכל הנוגע להחלטה הראשונה, המבקשת טוענת כי בית משפט קמא שגה כשהתחשב בסיכויי התביעה בקביעת סכום הערובה. לשיטתה, אין דין חיוב אדם בהפקדת ערובה כדין חיוב חברה בהפקדת ערובה. כאשר מדובר באדם, יינתן בכל מקרה משקל לסיכויי התביעה. אולם, כאשר התובעת היא החברה, התחשבות בסיכויי התביעה תעשה רק כאשר סיכויי התביעה גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד. לגישת המבקשת, שגה בית משפט קמא גם כשלא קיבל את טענתה כי סיכויי התביעה קלושים וקבע כי סיכוייה מאוזנים. מכל מקום, גם אם סיכויי התביעה מאוזנים, היה על בית המשפט להימנע לחלוטין מלהתחשב בהם ולקבוע ערובה בסכום הולם בהתחשב ביתר השיקולים.

11.עוד טענה המבקשת כי סכום הערובה שקבע בית משפט קמא חורג באופן קיצוני משיעורי ערובה שנקבעו בפסיקה בעניינים דומים, ואינו הולם את קביעתו כי מדובר בתביעה מורכבת. לגישתה, בקביעת סכום הערובה, היה על בית המשפט להתחשב בשכר הטרחה אותו התחייבה המבקשת לשלם לבא כוחה ובהוצאות הנוספות הצפויות לה בניהול התביעה.

המבקשת הוסיפה כי בית המשפט התעלם מהוראת תקנה 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), שעל פיו – כך נטען – שיעור שכר טרחת עורך דין שיש לפסוק לצד הזוכה בהליך לא יפחת מהתעריף שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 העומד על לא פחות מ-4.7% מסכום התביעה.

12.אשר להחלטה השנייה – טוענת המבקשת כי על פי סעיף 53 לתקנות, בית המשפט נדרש להכריע בכל בקשה על בית המשפט את מי מהצדדים יש לחייב בהוצאות הבקשה, וזאת ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. מכאן שאין זיקה בין החיוב בהוצאות בהליך העיקרי (שאותו נועדה הבקשה לחיוב בערובה להבטיח), לבין חיוב בהוצאות בבקשה עצמה. הימנעות מפסיקת הוצאות לזכות הצד הזוכה בהליך היא בגדר "השמטה מקרית" הניתנת לתיקון. בענייננו, מאחר שבהחלטה הראשונה אין התייחסות לעניין ההוצאות, הגישה המבקשת בקשה לתיקון הטעות שהיה מקום לקבלה.

דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי יש לדחותה ללא צורך בתשובת המשיבות.

14.באשר להחלטה הראשונה – כידוע, החלטות שעניינן הפקדת ערובה וקביעת גובה הערובה הן מסוג ההחלטות הדיונית המובהקות המסורות לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. בהתאם, התערבות ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה שמורה למקרים חריגים ביותר בהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או שהיא גורמת לעיוות דין (ראו, למשל: רע"א 10671/08 CME Devices LLC נ' קיסריה אלקטורניקה רפואית בע"מ, פסקה 12 (2.3.2009); רע"א 4890/16 טריניטי מערכות מחשוב בע"מ נ' הוצאה מוכרת בע"מ, פסקה 6 (22.8.2016); רע"א 995/20 עו"ד פרייליך, מפרק חברת גרנד סנטר נ' אירו-סאט השקעות בע"מ, פסקה 8 (22.4.2020); רע"א 7620/21 אייזן נ' יואלי, פסקה 7 (13.12.2021)).

15.סעיף 353א לחוק החברות קובע כי בית המשפט רשאי, אם התבקש, להורות לחברה תובעת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת או אם החברה הוכיחה כי ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. בית המשפט קמא אכן פעל באופן זה: הוא הניח כי מאחר שמדובר בחברה תובעת, הכלל הוא חיוב החברה בערובה (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פסקה 6 (13.7.2008); רע"א 4128/17 Lauderbaie vachts Ltd נ' טאוב, פסקה 14 (29.6.2017)); ואף בחן האם ישנן נסיבות המחייבות שלא לחייב את המשיבות בערובה ומצא כי נסיבות כאלה אינן מתקיימות.

16.משעשה כן, פנה בית המשפט קמא לקבוע את שיעור הערובה להוצאות. כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בקביעת סכום הערובה. שיקול דעת זה מקביל לשיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בקביעת החיוב בשכר הטרחה וההוצאות בתום הדיון, שאף בו כידוע ערכאת הערעור ממעטת מאוד להתערב (ראו רע"א 1192/18 ארונוף נ' הרינג, פסקה 4 (2.5.2018); רע"א 4345/22 לזרוביץ נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (3.8.2022)).

הסכום שנקבע במסגרת ההחלטה על ערובה להוצאות, אמור לשקף את סכום ההוצאות שהערכאה הדיונית צופה – בנקודת הזמן המוקדמת הזו של ההליך – כי ניתן יהיה להטיל על הצד שיפסיד בתביעה, בתום הדיון בה. סכום זה איננו מקביל בהכרח לסכום אותו התחייב אותו צד לשלם לבא כוחו, והוא משקף כאמור את הסכום שעשוי להיפסק, מנקודת המבט של בית המשפט, בתום ההליך (ראו רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פסקה 8 (13.11.2014)).

17.כפי שערכאת הערעור הייתה ממעטת מאוד בהתערבות בהחלטת בית המשפט אילו הוא היה מחייב בתום ההליך את המשיבות בהוצאות ההליך המבקשת בסך של 80,000 ₪; כך ימעט בית המשפט מלהתערב בהחלטה לחייב את המשיבות בערובה להוצאות בסכום זה. יובהר עם זאת כי בתום ההליך בית המשפט עשוי לחייב את המשיבות (אם המבקשת תזכה בהליך) בסכום גבוה יותר או נמוך יותר, וזאת בהתאם לאופן בו ההליך יתנהל ולאור מכלול השיקולים הרלוונטיים לפסיקת הוצאות. יתרה מכך, במהלך ניהול ההליך עשוי להסתבר כי שיעור ההוצאות הצפוי הוא גבוה יותר (למשל אם ההליך יתארך או יהיה כרוך בהוצאות משמעותיות יותר מכפי שבית המשפט צפה). בנסיבות כאלה, עשוי בית המשפט אף לקבוע סכום הוצאות גבוה יותר – אם יתבקש לעשות כן.

18.בעניינינו, בית המשפט הגיע למסקנה לפיה יש להורות למשיבות על הפקדת ערובה אך זאת בסכום נמוך מהסכום שביקשה המבקשת. אני סבורה כי הסכום שנקבע איננו חריג במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ראו והשוו: רע"א 8274/08 מדינת ישראל נ' חברת מסרי גבון בע"מ, פסקה 5 (6.4.2009)). משכך, יש לדחות את בקשת רשות הערעור בכל הנוגע להחלטה הראשונה.

19.באשר להחלטה השנייה בה נדחתה בקשת המבקשת להטלת הוצאות על המשיבות בגין הבקשה הראשונה: ראשית וכפי שהובהר לעיל, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת הערכאות הדיוניות לעניין פסיקת הוצאות בהיותה קביעה דיונית מובהקת. יתרה מכך, מדובר בהחלטה אשר לא תינתן עליה רשות ערעור (ראו סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009. כן ראו, למשל: רע"א 3946/21 טנא נ' גורן, פסקה 4 (9.6.2021); רע"א 6795/12 טנוס נ' B.S.T Netherlands B.V, פסקה 8 (21.10.2012)). די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור גם בכל הנוגע להחלטה השנייה.

20.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובת המשיבות – אין צו להוצאות.