רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ. יצחק קרמין

שונה של בית המשפט קמא.

אם כן, בקשת רשות הערעור שלפניי עניינה עצם חיוב המבקשת להפקיד ערובה מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ( להלן: התקסד"א) . בנוסף, ככל שייקבע כי התקיימו התנאים להטלת הערובה – המבקשת משיגה על גובהה. אדון כעת בשני רבדים אלו.

הפקדת ערובה מכוח תקנה 519

6.

תקנה 519 לתקסד"א קובעת כי: " בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

עסקינן בתקנה המזמנת מפגש והתנגשות בין ערכים חשובים. מן העבר האחד, החיוב בערובה עלול למשל לחסום את דלתות בית המשפט בפני תובע דל אמצעים ולחרוץ את גורל ההליך בטרם קיבל התובע את יומו בבית המשפט. בכך טמון פוטנציאל פגיעה ממשי בזכות הגישה לערכאות של התובע רק בשל עוניו. מן העבר האחר, תכליות התקנה הן למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי באם תידחה התביעה, יהא לנתבע ממי לפרוע את הוצאותיו.

זכות הגישה לערכאות היא זכותו של אדם לפנות אל בית המשפט ולקבל סעד ללא סירוב, עיכוב או משוא פנים (יורם רבין "זכות הגישה לערכאות מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט

ה 217, 218-217 (2001)). הגם שזכות זו נהנתה תמיד ממעמד רם – עם כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קיבלה הזכות מעמד חוקתי על חוקי מן המעלה הראשונה, כנגזרת מהזכות לכבוד או לחירות. זכות זו אף משויכת פעמים רבות לאושיות המשטר הדמוקרטי, "צינור החיים" של בית המשפט והתשתית לקיומו של שלטון החוק. היטיב לתאר זאת כב' המשנה לנשיא מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 629 (1997):

"זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר – וכך אומַר אני – כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד [...] באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשלטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותיעלמנה זכויות-היסוד [...] בחסימת הדרך לבית-משפט ייעלם ואיננו הדַיין, ובאין דיין ייעלם אף הדין עמו".

חשיבות הזכות אף הוכרה במשפט העברי. כך למשל, מצוות העשה היחידה מבין שבע מצוות בני נח שחלות על כל מדינה היא עשיית מערכת משפטית ( דינים לבני נוח, תוספתא, עבודה זרה פרק ט, הלכה ד; רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה יד ). אף מסופר כי עיסוקו המרכזי של משה ביום יום היה שמיעת משפטים ( שמות יח, יג ).

הסרת המחסומים בפני האזרח החפץ בהבאת עניינו לבית המשפט והעמדתו במבחן הביקורת השיפוטית – מחזקת את תחושת הצדק וההגינות, ומגבירה את אמון הציבור במערכת. חיוני הוא כי אדם הסבור שנגרם לו עוול, יוכל לפנות לבית משפט. אחרת, שאלה היא מה המשמעות לזכויותיו השונות של הפרט, אם בית המשפט אינו מגן עליהן, או לפחות מקיים דיון בטענה לפיה יש להגן עליהן. לכן נוהגים בתי המשפט בגישה מקלה יחסית עם המתדפקים על דלתותיהם ופותחים לרווחה את שעריהם בפני מבקשי הסעד (ראו: בג"ץ 6824/07 מנאע ואח' נ' רשות המיסים ואח', פסקה 42 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן (20.12.2010); בג"ץ 1661/05 המועצה המקומית חוף עזה נ' ממשלת ישראל , פ"ד נט (2) 481, 612-611 (2005)).

ברם, ההכרה הרחבה בחשיבות זכות הגישה לערכאות מעוררת שני חששות איתם ביקש להתמודד מחוקק המשנה, בהסמיכו את בית המשפט לחייב תובע בערובה, בדמות תקנה 519 לתקסד"א. הראשון , חשש מתביעות והליכי סרק מחוסרי בסיס משפטי או עובדתי. אלה יגרמו לעומס מיותר על המערכת השיפוטית, על כל ההיבטים המעשיים הנגזרים מכך . השני , פגיעה ישירה בנתבעים בתביעות קנטרניות העשויים להתקשות בגביית החזר הוצאותיהם מהתובעים עם דחיית התובענה כנגדם. בכך תיפגע זכותם הקניינית של הנתבעים. על כן ניתן לחייב את התובע בהפקדת ערובה בשלב מקדמי של ההליך. הפקדה זו תהא לקופת בית המשפט, והסכום יועבר לנתבע לשם תשלום הוצאותיו באם התובע יפסיד.

7.

התקנה על פי לשונה אינה קובעת אמות מידה או תנאים להחלתה. חסר זה יש למלא לאור הפסיקה, ערכי השיטה והזכויות המתנגשות. לנוכח זאת, ובייחוד כשמדובר בהטלת ערובה במסגרת הערכאה הראשונה, ועל כן פוטנציאל הפגיעה בזכות הגישה לערכאות הטמון בערובה הינו ממשי ורב במיוחד – מצווה בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוענק לו במסגרת תקנה 519 במתינות, בזהירות ואף בריסון. זאת בכדי להגיע לנקודת האיזון העדינה אשר תיקח בחשבון את מכלול השיקולים אשר פותחו בפסיקה, ותבטיח שערך מסוים לא ייפגע יתר על המידה (ראו לדוגמה: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, בעמוד 6 (13.07.2008) [ להלן: עניין נאות אואזיס ]; רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים אברהים, פ"ד נח(5) 865, 869-868 (2004)).

הפסיקה התרכזה עד כה בארבעה שיקולים שיש לקחת בחשבון בבוא בית המשפט לקבוע האם המקרה הקונקרטי שבפנינו מצדיק חיוב בהפקדת ערובה. נדמה כי ניתן לחלק ארבעה שיקולים אלו לשני אשכולות. האחד, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה. השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע. נתייחס להם על פי סדרם:

תושבות חוץ – יש לבחון האם התובע הוא אזרח זר שאין בידו להצביע על נכסים בישראל, מהם יוכל הנתבע להיפרע ברבות הימים עם דחיית התביעה. שיקול זה נובע מהקושי שבאכיפת פסקי דין ישראליים מחוץ לשטחי המדינה. ואולם גם במקרה בו מעורב בתביעה תושב זר, אין די בכך על מנת לחייבו בהפקדת ערובה באופן אוטומטי, אלא יש לשקול שיקולים נוספים (ראו: רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס על נכסי נפקדים (27.6.2010); רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל (18.10.2007); רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה נ' מדינת ישראל משרד הביטחון

(28.05.2012 )).

אי ציון מען עדכני בכתב התביעה – זאת משום שציון מען נכון ותקף בכתב התביעה, כנדרש בתקנה 9(2) לתקסד"א, נועד לספק לנתבע כתובת אליה יוכל לפנות לצורך גביית הוצאותיו ככל שיהא זכאי להן (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 737

(מהדורה אחת-עשרה, 2013)) . שיקול זה נלקח בחשבון עד כה רק במקרים בהם התובע התגורר מחוץ לישראל (ראו למשל: עניין

ו'נצ'ון, לעיל ;

רע"א 8730/10 יוסף נ' בינסון (23.3.2011)).

המכנה המשותף לשני השיקולים באשכול הראשון הוא היעדר מען בארץ. זהו חסר שבאופן אינהרנטי יקשה על הנתבע לגבות את הוצאות המשפט היה ויוטלו יחד עם דחיית התביעה. מחסום טכני מעין זה, אשר מביא עימו התובע שהוא הגורם שפותח את ההליך – דורש איזון שיבטיח את זכויות הנתבע. עתה אעבור לאשכול השני, שהניסיון בפסיקה מלמד ששני מרכיביו נוהגים לעמוד כתף אל כתף בבקשות להפקדת ערובה:

סיכויי תביעה קלושים – במסגרת בקשה כאמור, נדרש בית המשפט לבחון על פניו את סיכויי התביעה בשלב מקדמי זה של ההליך, ואינו נדרש לניתוח מעמיק שלהם. נפסק כי אף שיקול זה אינו מצדיק לבדו חיוב בערובה, "אלא במקרים שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק" (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.2013) [להלן: פרשת יגרמן ] ; וראו גם: רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית

(14.11.2013)). במקרה שכזה יגבר אינטרס הנתבע שלא להיות מוטרד מההליך והאינטרס הציבורי שלא לבזבז את זמנו של בית המשפט לריק. לצד זאת יש לזכור את "המגמה שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות אלא במקרי קיצון" ( רע"א 3462 גנאם נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (17.9.2014)) .

מצב כלכלי ירוד של התובע – שיקול זה מעורר בעייתיות. בוודאי כשיקול יחיד, ולטעמי אף כשיקול מן המניין. כאשר עסקינן בתובע השרוי במצב כלכלי ירוד, מתעורר ביתר שאת החשש שמא לא יוכל לשפות את הנתבע בגין הוצאותיו בתום ההליך. חרף זאת, בית משפט זה קבע לא אחת כי אין מטילים על תובע חיוב בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ,

פ"ד 647,650 (1990); פרשת יגרמן , לעיל ). אף נקבע כי כאשר עסקינן בתובע שהוא תושב הארץ, מצבו הכלכלי לא צריך להוות שיקול בבחינת השאלה האם לחייבו בהפקדת ערובה. התפיסה היא שהימצאותו של אדם בארץ, אפילו אם מצבו הכלכלי ירוד, משמעותה שהוא אישיות כלכלית שניתן יהיה להיפרע ממנה ברבות הימים (עניין אבו קבע, לעיל). לגישתי, שיקול זה מחייב את בית המשפט לנקוט זהירות יתרה בטרם הפעלתו. על שערי בית המשפט להיות פתוחים בפני כל מתדיין, עני כעשיר, אביון כאמיד, ואוי לנו אם ייווצר הרושם כי צדק הוא נחלתם הבלעדית של בעלי הממון.

הקושי הטמון בשיקול זה מתחזק כאשר מתעורר החשש שהנתבע הוא שגרם לתובע להיקלע למצב הכלכלי הקשה בו הוא שרוי. במקרים אלו יש להיזהר שלא ללכת שולל אחר טענתם של נתבעים למצב כלכלי ירוד של תובעים, שכן עלול להיווצר מצב בו נתבעים "ממנפים" את תוצאת עוולותיהם בכדי לחסום תובעים מלתבוע פיצוי בגינן (ראו והשוו: עניין

נאות אואזיס, לעיל בעמ' 6; ת"א 37981-02-11 בנק אוצר החייל נ' אביטן , (13.6.2012)).

ברם, אף במקרה בו אין קשר סיבתי על פי הנטען בין המצב הכלכלי של התובע לבין התנהגות הנתבע – זכות הגישה לערכאות היא, על פניה ובהעדר נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת, הערך הגובר על פני החשש של העדר יכולת לשלם הוצאות, באם יוטלו, מפאת עוניו של התובע. יש לזכור כי גם ב'תשלומי כניסה' להליך שנקבעו לכלל המתדיינים, כגון אגרה או ערבון בערעור, מוענק לבית המשפט שיקול דעת רחב להעניק פטור. לעומתם, תקנה 519 לתקסד"א יוצרת חיוב כספי ייחודי על התובע, שאינו נחלת הכלל. אי עמידה בתשלום החיוב בערובה גוררת את דחיית התובענה. מצב זה טומן בחובו קשיים עקרוניים, כפי שהובהר.

גובה הערובה

8.

ההסתייגות הכללית מהטלת ערובה להוצאות מקרינה גם על קביעת גובהה של הערובה, היה ותוטל. כך נקבע אף בהקשר של חיוב חברה בהפקדת ערובה, מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ( רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.02.2009)) . במקרה של חברה, בניגוד לפרט, הטלת ערובה הינה הכלל ולא החריג. על כן, מכוח קל וחומר, כאשר הטלת הערובה הינה החריג – יש לוודא כי גובהה הוא מידתי ביותר, תוך שימת דגש על מניעת המצב בו הפרט לא יוכל להמשיך בבירור תביעתו בשל חיסרון כיס. על גובה הערובה לשקף את תכליותיה לפי תקנה 519 לתקסד"א – מניעת הליכי סרק והגנה על קניין הנתבע באם התביעה תידחה, המהוות אינטרס ציבורי וזכות חוקתית חשובים אף הם. אולם, יש לזכור כי אל מול זכותו הקניינית של הנתבע להחזר הוצאותיו המשפטיות, עומדת זכותו של התובע לקבל סעד מבית המשפט ככל שתביעתו תוכרע כמוצדקת. כלומר, זכותו הקניינית של התובע לקבל את הסעד המגיע לו על ידי בית המשפט.

לכן, אף אם עולה כי מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים הטלת ערובה – יש לקבוע את גובהה בסבירות ובמתינות, תוך בחינת השלכת גובהה על התובע ועל עתידו של ההליך המשפטי המוגש על ידו. כך לדוגמה, תובע השרוי במצב כלכלי ירוד ייתכן שיירתע עקב כך בלאו הכי מלהגיש תביעה אשר אינו מאמין בכנות בסיכויי הצלחתה. זאת משום שאף ללא חיובו בערובה, הוא ייאלץ לשלם סכומים לא מבוטלים כגון אגרה ושכר טרחת עורך דין. באשר להבטחת שיפוי הנתבע על הוצאותיו – תכלית זו מחייבת בחינה של בית המשפט והתייחסות מפורשת אליה בעת קביעת גובה הערובה. על בית המשפט להעריך את הוצאותיו הצפויות של הנתבע כשיקול לקביעת גובה הערובה, במקרה שיש הצדקה להטיל ערובה. כך למשל בית משפט זה התחשב בסכום התביעה, בקובעו כי ככל שסכומה גבוה יותר, סביר להניח כי הוצאות הנתבעים בגין ההליכים המשפטיים יהיו גבוהות יותר (רע"א 321/07 רבינוב גושן נ' עו"ד יורם אבי גיא (21.8.2007) ). לעמדתי, קיים הגיון בשיקול זה, אך הוא אינו הגורם היחיד המשפיע על ההוצאות הצפויות של הנתבע במסגרת ההליך המשפטי. כך ראוי להתחשב גם במורכבות ההליך ובזהות הצדדים ואיתנותם הכלכלית, לאור השפעת השיקול האחרון על עוצמת הפגיעה בזכותם הקניינית באם תוטל ערובה ובאם לאו.

נסיים באשר פתחנו – כלל גדול הוא שאין להטיל ערובה רק מפני מצב כלכלי ירוד (ראו למשל: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 901-899

(מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) ). זאת ועוד, אף באותם מקרים חריגים בהם יש הצדקה להטיל ערובה – נכון לקבוע את סכומהּ בשיעור שאינו גבוה יתר על המידה (לדוגמאות המיישמות כלל זה ראו: רע"א 321/07 בן דוד נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר (17.11.2010), שם כב' הנשיא א' גרוניס קיבל את בקשת התובע, והפחית את סכום הערובה מ-50,000 ₪ ל-25,000 ₪ בתביעה בסכום של 10,800,000 ₪; פרשת רבינוב , לעיל, בה בית משפט זה אישר ערובה בסך 15,000 ₪ בתביעה שסכומה 8 מליון ₪; רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן (29.7.2002), שם נדחתה בקשה להגדיל את סכום הערובה בתביעה על סך 6 מליון ₪ מערובה בסכום 12,000 ₪ ונקבע שערובה זו מאזנת כראוי בין האינטרסים של הצדדים; ת"א (מחוזי מרכז) 27911-09-11 קיבוץ מרום גולן אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ' פרדקין (4.6.2013), שם הוטלה ערובה בסך 25,000 ₪ בתביעה בסכום של 10 מיליון ₪).

מן הכלל אל הפרט

9.

בבקשה שלפניי השיקולים הרלוונטיים לעניין הם סיכויי ההליך ומצבה הכלכלי של המבקשת. המשיב טוען כי בשל מצבה הכלכלי הרעוע, כאשר נגדה ונגד בעלה פתוחים תיקי הוצאה לפועל רבים והם מוגבלים באמצעים, לא יהא לו ממי לפרוע את הוצאותיו. המבקשת כאמור אינה מתכחשת למצבה הכלכלי הירוד, אך היא טוענת כי המשיב הוא שגרם לה להיקלע אליו ושחובותיה נופלים משמעותית מסכום תביעתה נגדו. כפי שציינתי לעיל, אין להקל ראש בטענה זו של המבקשת. מבלי להביע עמדה לגופו של עניין, די בשלב זה אם אציין כי על פניו אין מדובר בטענת סרק לאור סכום התביעה ושווי ההסכם מושא התביעה בתיק המרכזי. מלאכת האיזון בסוגייה זו היא כאמור עדינה. נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות,

הכף נוטה נגד חסימת שערי בית המשפט רק מפאת העדר אמצעים לקנות את מפתח הכניסה (בנושא זה גישתי דומה לגישת כבוד השופט צ' זילברטל – ראו למשל פרשיות גנאם ו- יגרמן , לעיל; ואף ראו זוסמן, לעיל).

לעניין סיכויי התביעה, בית המשפט המחוזי פירט את סכומי התביעה והתייחס לכל אחד מהם בנפרד. נקבע כי למרבית הסכום אותו תובעת המבקשת אין סימוכין ולא הוצגו לגביו ראיות. על כן נפסק כי סיכויי התביעה קלושים. זאת מבלי שבית המשפט הכריע בין גרסאות הצדדים באשר לזהות מפר החוזה ולסיבת ההפרה.

המשיב העלה שתי טענות מדוע לדידו הקביעה כי סיכויי התביעה קלושים היא נכונה ואין להתערב בה. הראשונה נשענת על ההליך בגלגולה הראשון של התביעה, בה נדחתה בקשת המבקשת לפטור מאגרה. לדידו, יש בעובדה זו כדי לחזק את טענותיו בדבר סיכויי התביעה. דין טענה זו להידחות. הבקשה לפטור מאגרה הוגשה תחת כתב תביעה שונה על סכום שונה, ומכאן שהאפשרות להיבנות מאותה החלטה בשלב זה של ההליך היא בעייתית. בנוסף, הסיבה לאי מתן הפטור מאגרה הייתה כפולה, בעוד שסיכויי התביעה היו הסיבה המשנית. הסיבה העיקרית לדחייתה הייתה שהמבקשת לא הוכיחה שמצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לשלם את האגרה, ועל כן אינה עומדת בתנאי אחד מבין שני התנאים המצטברים הדרושים למתן הפטור. לסיכויי ההליך נדרש בית המשפט המחוזי למעלה מן הצורך, וקבע כי "לעת הזאת עילת התביעה עמומה וסיכויי התביעה אינם נהירים כלל ועיקר". עינינו הרואות כי לעניין סיכויי התביעה נקט בית המשפט לשון זהירה בקובעו את אשר קבע. יתרה מזאת, בחינת ההחלטות הקודמות בנוגע לתיק זה יכולות להוביל דווקא למסקנה ההפוכה, כי סיכויי התביעה אינם קלושים לגמרי. זאת לאור דחיית בקשת המשיב לסילוק התביעה על הסף, אשר הוגשה סמוך לבקשתו להפקדת ערובה.

טענתו השניה והמרכזית של המשיב היא כי אין על בית משפט זה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי מאחר שמדובר בקביעה עובדתית שאליה הגיעה הערכאה הדיונית לאחר שבחנה את מכלול העדויות שהוגשו לפניה. אף על טענה זו להידחות. דווקא משום שמדובר בהחלטת ביניים בשלב כה מקדמי של ההליך, עוד בטרם הסתיים שלב ההוכחות ויתרה מזאת – בטרם נתקבלו החלטות בדבר הבקשות ההדדיות שהוגשו לגילוי המסמכים – בחינת סיכויי ההליך על ידי הערכאה הדיונית היא ראשונית בלבד. במצב שכזה, הערכאה הדיונית אינה נהנית מיתרון מיוחד על פני ערכאת הערעור. כמו כן, טענת המבקשת לפיה הבקשה לערובה התקבלה בעיקר בשל אי צירוף מסמכים המצויים בידי המשיב כוחה יפה הוא. היות ומדובר בשלב מקדמי, ובייחוד לאור האפשרות שהבקשות לגילוי מסמכים יתקבלו ויספקו ראיות נוספות העתידות להיות מובאות בפני הערכאה הדיונית ולשפוך אור על הסוגייה העולה בתיק המרכזי – מוקדם מדי לקבוע כי סיכויי התביעה קלושים. הערכת סיכויי התובענה בשלב זה, בו טרם קוימו החובות השיפוטיות של "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" (דברים יג, טו), צריכה להיעשות ביתר זהירות. במקרה שלפניי בית המשפט קמא לא הכריע בין גרסאות הצדדים, ואין בית משפט זה נדרש לכך על מנת לקבוע כי על פניו אין מדובר בהליך סרק. מבלי לדון בגופו של עניין, אין לשלול את האפשרות כי גרסת המבקשת נכונה, או שיש בה די מן האמת על מנת לקבל לפחות חלק מן התביעה. אין זה המקרה אפוא בו עולה כי מדובר בהליך סרק מובהק.

לפיכך, מתקבלת טענת המבקשת לפיה לא התקיימו התנאים המצדיקים את הטלת הערובה.

10.

הערעור מתקבל. ההחלטה לחייב את המבקשת בערובה מבוטלת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.