רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ. צפון הירקון תל אביב בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 3628-04-15 (כב' השופט צ' ויצמן ) מיום 7.10.2015, בה הורה כי על המבקשות להפקיד ערובה בסך 850,000 ₪ כתנאי לניהול התביעה.

1.ביום 10.4.2013, חתמה המבקשת 1 (להלן: אור בנמל ) על הסכם לרכישת מגר ש מהמשיבה 1 (להלן: צפון הירקון ). אור בנמל התקשתה לממן את רכישת המגרש, ובמהלך אוגוסט 2013 נוהלו מגעים בינה לבין המשיבה 3 (להלן: ישרוטל ) על מנת לבחון את האפשרות כי ישרוטל תשתף פעולה עם אור בנמל ברכישת המגרש ובפיתוחו. נטען, כי במסגרת המשא ומתן בין השתיים, חשפה אור בנמל פרטים מהותיים מהתוכניות שלה לפיתוח המגרש, שכללו בניית מלון ודירות מגורים (להלן: הפרויקט ). לדברי המבקשות, המשא ומתן בין אור בנמל לבין ישרוטל הגיע לשלב מתקדם, וישרוטל אף הבטיחה לשלוח טיוטת חוזה. אולם, בשלב זה ישרוטל ניתקה את הקשר עם אור בנמל, ומאחר שזו לא הצליחה לגייס את המימון הנדרש לצורך השלמת העסקה עם צפון הירקון, היא נאלצה לבטל את הסכם הרכישה ולשלם פיצוי מוסכם בסך 4 מיליון ₪.

ביום 26.12.2013 פרסמה ישרוטל הודעה לבורסה לפיה היא מנהלת משא ומתן עם צפון הירקון לרכישת 50% מזכויותיה במגרש ולהקמת פרויקט, שלטענת אור בנמל, דומה לפרויקט שהציגה לה במהלך המשא ומתן ביניהן. ביום 5.1.2014 פרסמה ישרוטל הודעה על חתימת הסכם בינה לבין צפון הירקון. לטענת המבקשות, ישרוטל נהגה בחוסר תום לב מוחלט, וניהלה משא ומתן ישירות עם צפון הירקון במקביל למגעים עם אור בנמל.

2.ביום 2.4.2015 הגישו המבקשות תביעה כספית לבית משפט קמא, במסגרתה טענו כי התנהלותם של המשיבים גרמה לה נזק בסך 44.2 מיליון ₪, אך לצרכי אגרה הועמד סכום התביעה על 7.5 מיליון ₪. המשיבים כפרו בטענות אור בנמל וטענו כי התביעה מבוססת על השערות בעלמא. המשיבים עתרו לחייב את המבקשות בהפקדת ערובה להוצאות משפט על פי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות ). בהחלטתו, עמד בית משפט קמא על כך שהמבקשות העמידו את תביעתן לצרכי אגרה על סכום נמוך בהרבה מהנזקים שנגרמו להן לטענתן; כי רובצים שעבודים בסכומים נכבדים על כלל נכסיה של המבקשת 2; וכי פעילותה העסקית של המבקשת 2 אמורה לעבור לחברה אחרת – ונוכח עובדות אלה לא עלה בידי המבקשות להראות כי יעלה בידן לשאת בהוצאות המשפט אם תידחה התביעה. בקביעת שיעור הערובה, בית המשפט התחשב במספר הנתבעים, טיב ההליך, סיכויי התביעה וסכום הנזק הנטען – להבדיל מסכום התביעה שנקבע לצרכי אגרה – מאחר שסכום זה משקף נכוחה את היקף הפלוגתאות בין הצדדים ואת העלות העתידית של ניהול ההליך. עוד ציין בית המשפט קמא בהחלטתו, כי הציע למשיבות למחוק את התביעה נגד המשיבות 2, 4 ו-5, שהם אורגנים של המשיבות 1 ו-3 (בהתאמה), על מנת להפחית את שיעור הערובה, אך המבקשות בחרו להתמיד בתביעה נגדם. בהתחשב בכל אלה, השית בית משפט קמא על המבקשות ערובה בסך 850,000 ₪.

מכאן הבקשה שבפנינו.

3.המבקשות טענו, בין היתר, כי שגה בית המשפט בקבעו כי לא הצליחו להוכיח מסוגלות לשאת בהוצאות המשיבים. המבקשות הציגו בפני בית המשפט דו"חות כספיים מאוחדים של המבקשת 2 וחברות הבנות שלה לשנת 2013 ו-2014, מהם עולה כי החברות השיאו רווחים של עשרות מיליוני שקלים בכל שנה. לכך יש להוסיף את הצעתה של מנהלת המבקשות, גב' ענבל אור, לערוב באופן אישי להוצאות שייפסקו לזכות המשיבות ככל שתידחה התביעה, וכי שגה בית המשפט כשלא לקח את הצעה זו בחשבון. מכל מקום, סכום הערובה הוא מופרז ועולה על 11% מסכום התביעה.

המשיבות מצידן, תמכות בהחלטת בית משפט קמא. נטען כי המבקשות לא עמדו בנטל להראות כי מצבן הכלכלי מעלה שיהיה ביכולתן לשלם את הוצאות המשיבים, ככל שהתביעה תידחה, וכי גב' אור, הבעלים והמנהלת של המבקשות, לא התייצבה להיחקר על תצהירה.

4.תכליתו העיקרית של סעיף 353א לחוק החברות הינה להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל לגבות הוצאות מתובעת המסתתרת מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים (ראו: רע"א 10905/07

נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר

פס' 6 (13.7.2008); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 684 (מהדורה 12, 2015)). לאור תכלית זו, בבואו להחליט בבקשה לחייב תובעת בהפקדת ערובה על פי סעיף זה, בית המשפט עורך בדיקה תלת-שלבית: בשלב הראשון

נבדק אם התובעת יכולה, מבחינה כלכלית, לעמוד בהוצאות שתפסקנה. בשלב זה, בית המשפט לוקח בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי (אורכו, מורכבותו, האם נדרשים מומחים או גילויים חריגים), שכר הטרחה הצפוי, וסיכויי התביעה. אם הגיע בית המשפט למסקנה כי לא עלה בידי החברה להוכיח שתוכל לעמוד בהוצאות הנתבע אם יזכה בדין, הדיון עובר לשלב השני , בו נבחן אם נסיבות העניין מצדיקות מתן פטור מחיוב בערובה. כידוע, במקרה של חברה, להבדיל מתובע אישי, הטלת ערובה הינה הכלל ולא החריג (השוו לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בשלב השלישי ,

בית המשפט ייקבע את גובה הערובה (ראו: רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין , פס' 8 (13.11.2014 ) ; רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (23.5.2011);רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009)). בשלבים השני והשלישי על בית המשפט לאזן, בין היתר, בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הקניין של הנתבע. בקביעת הערובה, רשאי בית המשפט לקחת בחשבון נכונותם של מנהלי התובעת או בעלי השליטה בה, לערוב באופן אישי להוצאות (השוו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , מד (1) 647, 650 (1990)).

ככלל, החלטה על חיוב בערובה והחלטה על גובה הערובה אינן מסוג ההחלטות שערכאת הערעור נוטה להתערב בהן (ע"א 7193/13 ש.א. פתרונות בע"מ נ' פרופסור אמיר ברנע ( 22.9.2014) (להלן: עניין ש.א. פתרונות בע"מ );

רע"א 3943/14 טוגו -הלבשה והנעלה בע"מ נ' River Light V L P

(21.7.2014); רע"א 10671/08 CME Devices LLC

נ' קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ (2.3.2009)). עם זאת, ערכאת הערעור תתערב במקרים בהם נפגעת באופן בלתי-פרופורציונאלית זכות הגישה לערכאות של התובעת, או זכותו של הנתבע לקניינו.

5.ב ענייננו, נראה כי סכום הערובה שנקבע אינו משקף איזון ראוי בין זכויות הצדדים. ראשית, איני סבור כי יש לזקוף לחובת תובע את הפחתת סכום התביעה לצרכי אגרה, וכפי שקבעתי בעניין אחר:

"שלא כדעתו של בית משפט קמא, אף איני סבור כי יש לזקוף לחובת המערערות את העובדה שהגישו תביעה על סך 15 מליון ₪, בעוד הנזק הנטען על ידן עומד על כ-84 מליון ₪. רשאי תובע לכלכל מעשיו בתבונה ולהעריך נכוחה סיכוייו, ולא להגיש תובענה על מלוא הנזק הנטען, כך שברגיל אין בהעמדת תביעה על סכום נמוך יותר לצורך אגרה, כדי להעיד על חולשה פיננסית של התובע" ( עניין ש.א. פתרונות בע"מ , פס' 16).

המב קשות הגישו תביעה על סך 7.5 מיליון ₪, ובסכום זה העריכו סיכוניהם וסיכוייהם בהליך.

פסיקת הוצאות בסכום של 850,000 ₪ אינה שכיחה במקומותינו, ולכך יש להוסיף את הצעתה של גב' אור לערוב באופן אישי להוצאות המשיבים. בהתחשב בכל אלה, מצאתי לדון בבקשה כבערעור ולקבל באופן חלקי את הערעור, כך שסכום הערובה יעמוד על 450,000 ₪, וגב' אור תערוב באופן אישי להוצאות המשיבים עד לסכום של 400,000 ₪.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.