פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א 3255/18
לפני:
כבוד השופטת י' וילנר
המבקשים:
1. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ
2. אפרופים, איג'נסי דה פרומוסיון את
פינאנסמנט אימובילירס ס.א.
3. נוגה אינדסטרי הולדינג ס.א.
4. נסים גאון
נ ג ד
המשיב:
מדינת
ישראל – משרד הבינוי והשיכון
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 71341-09-16 שניתנה ביום 18.3.2018
על ידי כבוד השופט א' רון
בשם המבקשים:
עו"ד מיכאל שחור
בשם המשיב:
עו"ד שרון אבני; עו"ד מגי קריטנשטיין;
עו"ד לימור פלד
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רון ) בת"א 71341-09-16 מיום 18.3.2018, בגדרה התקבלה בקשת משרד הבינוי והשיכון, הוא המשיב (להלן: משב"ש ) לחיוב המבקשים – חברה ישראלית המצויה בהליך פירוק, שתי חברות המאוגדות בשוויץ ובעל השליטה בקבוצה שאליה משתייכות החברות האמורות (להלן בהתאמה: אפרופים , החברות הזרות ו גאון ), בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משב"ש.
יצוין כי במסגרת החלטתו האמורה, דחה בית המשפט המחוזי אף את בקשת משב"ש לדחיית תביעת המבקשים נגדו על הסף, ובקשת רשות ערעור אשר הגיש משב"ש בנדון נדחתה בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 3402/18 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (11.6.2019) (להלן: רע"א 3402/18 ). הדיון בבקשת רשות הערעור דנן עוכב עד למתן פסק הדין האמור, ומחמת תקלה מינהלית, שבה הבקשה לשולחני אך עתה. הגיעה, אפוא, עת ההכרעה.
רקע
2.
המסכת העובדתית הרלוונטית לבקשה דנן פורטה זה מכבר הן בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 3402/18, והן בפסק הדין בע"א 9073/07 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (3.5.2012) (להלן: פסק הדין בערעור משב"ש ), ולא ראיתי לחזור על הדברים. בתמצית המתחייבת, יצוין כי בשנת 1994 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה נגד משב"ש, אשר הועברה ברבות הימים לפסים של תביעה רגילה, ובגדרה נטען להפרות שונות שביצע משב"ש במסגרת מגעים אשר התנהלו בינו לבין המבקשים לשם חתימת הסכם מסגרת רב-שנתי לבניית 3,000 יחידות דיור בדרום הארץ. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.2.1998 ניתן היתר לפיצול סעדים, כך שתחילה תוכרע תביעת המבקשים למתן סעדים הצהרתיים, ואך אם תביעה זו תתקבל, יהיו רשאים הם לתבוע אף את נזקיהם הכספיים.
בפסק דין מיום 9.8.2007 קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת המבקשים למתן סעדים הצהרתיים נגד משב"ש, אך ערעור שהוגש על פסק דינו התקבל על-ידי בית משפט זה במסגרת פסק הדין בערעור משב"ש. ואולם, בית משפט זה הוסיף וקבע בפסק דינו האמור כי משב"ש הפר את חובתו המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לנהוג בדרך מקובלת, בהגינות ובתום לב במשא ומתן, ומשכך, נקבע כי המבקשים זכאים לקבלת פיצויי הסתמכות. לצד זאת, נקבע כי נוכח ההיתר שניתן לפיצול סעדים, " תידרש התדיינות נוספת בהליך נפרד על-מנת להכריע בכל השאלות הנוגעות להיקפם של פיצויי ההסתמכות המגיעים למשיבים [למבקשים, י.ו.]" (ראו: פסק הדין בערעור משב"ש, בפסקה 39).
בהמשך לכך, ביום 29.6.2016 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תביעה כספית
נגד משב"ש לתשלום פיצויים בסך של 115 מיליון ש"ח.
3.
ביום 24.5.2017 הגיש משב"ש לבית המשפט המחוזי בקשה לחיוב המבקשים בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו בהליך. בבקשה נטען כי סיכויי תביעת המבקשים להתקבל – נמוכים; וכן כי אחריות בעלי מניותיהן של אפרופים ושל החברות הזרות – מוגבלת, ומכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ברירת המחדל ביחס לחברות מעין אלה היא חיוב בהפקדת ערובה, אלא אם הוכח כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת. עוד נטען כי יש לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה כאמור היות שאפרופים מצויה בהליך פירוק; החברות הזרות אינן מאוגדות בישראל; וכן גאון הוא תושב שוויץ – אשר נראה כי אין ברשותו נכסים בישראל, לא ציין את מענו בכתב התביעה, ואשר לו, כך נטען, היסטוריה ארוכה של אי-עמידה בתשלום חובות פסוקים. בנוסף, נטען כי המבקשים טרם שילמו למשב"ש את הוצאות המשפט אשר הושתו עליהם בפסק הדין בערעור משב"ש; וכי עם הגשת תביעתם הכספית, שילמו המבקשים אגרה בסך של 750,000 ש"ח, ולכן יש להניח כי גורם כלשהו מממן את תביעתם, ואף יוכל להעמיד לרשותם את הערבות הנחוצה.
4.
בתשובתם לבקשת משב"ש טענו המבקשים כי תביעתם מבוססת על קביעותיו של בית משפט זה בפסק הדין שניתן בערעור משב"ש, ומשכך סיכוייה להתקבל טובים, ואף ניהולה לא ידרוש משאבים רבים. עוד נטען כי משב"ש אינו יכול להיבנות ממצבה הכלכלי הרעוע של אפרופים, שכן הוא הנושא באחריות לכך; כי אין מקום לחייב את אפרופים ואת החברות הזרות בהפקדת ערובה, היות שגאון – בעל השליטה בקבוצה אליה משתייכות חברות אלה, מהווה אף הוא צד להליך, ומוכן לשאת באחריות לתשלום הוצאות משב"ש, ככל שיהיה בכך צורך; וכן כי טענות משב"ש בדבר הימנעותו של גאון מפירעון חובות פסוקים הן חסרות ולא עדכניות. כמו כן, טענו המבקשים כי אין לזקוף לחובתם את מקום התאגדות החברות הזרות ואת היותו של גאון תושב חוץ, נוכח הוראת סעיף 17 לאמנת האג בדבר סדר דין אזרחי (1954) (להלן: אמנת האג ); כי תשלום האגרה הגבוהה מעיד על רצינות תביעתם; כי לא ננקטו כל הליכים לגביית ההוצאות שנפסקו בפסק הדין בערעור משב"ש; וכן כי סך ההוצאות שנפסקו כאמור הינו כאין וכאפס לעומת חובות משב"ש למבקשים. זאת ועוד, נטען כי המדינה היא הנתבעת בבית המשפט המחוזי, ויש בכך כדי להטות את הכף לצמצום הערובה שתיפסק להבטחת הוצאותיה; וכן נטען להתנהלות דיונית חסרת תום-לב מצד משב"ש.
5.
בתגובתו לתשובת המבקשים הוסיף משב"ש וטען כי קיומו של גורם חיצוני אשר מימן את תשלום האגרה מעיד אך על מצבם הכלכלי הירוד של המבקשים, וכי אמנת האג אינה מעניקה לתושבי חוץ פטור אוטומטי מהפקדת ערובה.
6.
בהחלטה מיום 18.3.2018 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת משב"ש, והורה כי המבקשים יפקידו ערובה בסך של 350,000 ש"ח להבטחת הוצאותיו בהליך. בתוך כך, נקבע כי זהות המבקשים – חברה בפירוק, חברות חוץ ותושב חוץ – מעוררת חשש בדבר האפשרות לגבות מהם הוצאות משפט, ככל שאלה תיפסקנה לטובת משב"ש. קושי זה מתחזק, כך נקבע, נוכח הוראת סעיף 353א לחוק החברות המתוארת לעיל; נוכח גילו של גאון, שהוא בן מעל ל-95 שנים, ואשר מצבו הכלכלי אינו משופר; וכן לאור היקף התביעה הכספית, המעיד ככלל על המשאבים המרובים אשר יידרשו לבירורה. עוד נקבע כי אין באמנת האג כדי להעניק מעמד עודף לתובע שהוא תושב חוץ, אלא זו אך אוסרת על בחינת מקום מגוריו של תובע מעין זה כשיקול יחידי לשם חיובו בהפקדת ערובה. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי בשלב זה אין הוא נדרש להכריע בדבר סיכויי תביעת המבקשים להתקבל, וכן כי למעשה, די היה בהימנעותם מתשלום ההוצאות שהושתו עליהם בפסק דינו של בית משפט זה בערעור משב"ש – כדי לחייבם בהפקדת ערובה כאמור.
על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.
הבקשה דנן
7.
בבקשה שלפניי טוענים המבקשים כי עניינם מעורר שאלות עקרוניות שונות, ובעיקרו של דבר, שבים הם על טענותיהם בפני בית המשפט המחוזי.
8.
מנגד, סומך משב"ש ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי, וכן טוען כי הבקשה דנן אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור על-פי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
דיון והכרעה
9.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת משב"ש, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה דנן להידחות.
כלל נקוט הוא בידינו כי החלטות בעניין הפקדת ערובה הן החלטות דיוניות המסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיוניות, וכי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בכגון דא, אלא במקרים שבהם עלול החיוב בהפקדת ערובה לפגוע באופן בלתי מידתי בזכות הגישה לערכאות של התובע או בזכות הנתבע לקניין (ראו: רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ , פסקה 4 ( 14.2.2016); רע"א 3109/19 רוך נ' נעמה , פסקה 5 (7.7.2019)). אני סבורה כי המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי, ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.
10.
למעלה מן הצורך, יצוין כי דין הבקשה להידחות אף לגופם של דברים. כידוע, ברירת המחדל היא כי חברה אשר אחריות בעלי מניותיה מוגבלת – תחויב בהפקדת ערובה, אלא אם יעלה בידה להוכיח כי קיימים טעמים המצדיקים לפטרה מלעשות כן (ראו: סעיף 353א לחוק החברות; וכן ראו: רע"א 211/19 דרור ניהול מלונות בע"מ נ' מסכת אילת בע"מ , פסקה 7 (30.4.2019); רע"א 9237/18 כרמל דיירקט בע"מ נ' R.H. PETERSON CO , פסקה 5 (12.2.2019)). בענייננו, המבקשים לא הצביעו על טעם מבורר לפטור את אפרופים ואת החברות הזרות מהפקדת ערובה, ומשכך לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח טעם לפטור כאמור. יתר על כן, יצוין כי אפרופים מצויה בהליך פירוק, ואף בכך יש כדי לעורר חשש בדבר יכולתה לשאת בתשלום הוצאות משב"ש, ככל שיהיה בכך צורך (ראו: רע"א 6528/14 רפיח בית החלמה בע"מ נ' משרד הבריאות מדינת ישראל , פסקה 6 (18.1.2015)).
11.
זאת ועוד, אני סבורה כי אין בצירופו של גאון כבעל דין בתביעה, בנוסף לחברות האמורות, כדי לסייע בידי המבקשים בנדון. אכן, לא אחת קבע בית משפט זה כי אך במקרים חריגים יחויב תובע בהפקדת ערובה מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות. ואולם, לצד זאת, נקבע כי אין להקל ראש אף באינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו בהליך, ומשכך יש לבחון האם יעלה בידו לגבות הוצאות אלה מן התובע – אם וכאשר יידרש לעשות כן, ובתוך כך להתייחס אף להתנהלותו הדיונית של התובע, למצבו הכלכלי וכיוצא באלה (ראו: רע"א 4128/17 LAUDERBAIE YACHTS LTD
(חברה זרה) נ' טאוב , פסקה 12 (19.6.2017); רע"א 5868/18 יעקב נ' הוכהאוזר , פסקה 7 (23.12.2018)).
בענייננו, אמנם נכון, כי אין לזקוף לחובת המבקשים את עובדת היותו של גאון תושב חוץ, וזאת נוכח הוראת סעיף 17 לאמנת האג, אשר חלה בענייננו מכוח סעיף 28(א) לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר-הדין האזרחי), התשכ"ט-1968 (ראו: רע"א 2795/10 פיטוסי נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (17.3.2011)). ברם, גאון נמנע מלציין בכתב התביעה את מענו המדויק בשוויץ – עובדה המהווה שיקול לחובתו בנדון (ראו: רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין , פסקה 7 (13.11.2014); רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ , פסקה 13 (30.12.2014)). כמו כן, גאון אף לא כפר בטענת משב"ש לפיה הוא אינו מחזיק בנכסים בישראל, מהם ניתן יהיה להיפרע לשם תשלום הוצאות משב"ש. לכל האמור יש להוסיף כי גאון, אפרופים והחברות הזרות טרם שילמו את ההוצאות בסך של 200,000 ש"ח, אשר הושתו עליהם לפני כשבע שנים בפסק דינו של בית משפט זה בערעור משב"ש, ואף בכך יש כדי לתמוך בטענת משב"ש בדבר קושי פוטנציאלי בגביית הוצאותיו מן המבקשים. אעיר כי טענת המבקשים בעניין זה כי לא ננקטו כל הליכים לגביית ההוצאות שנפסקו בפסק הדין בערעור משב"ש, וכי יש בכך כדי להצדיק את הימנעותם מתשלום ההוצאות – מוטב היה אלמלא נטענה. זאת, שכן אין זה מתקבל על הדעת כי העובדה שנושה אינו נוקט בהליכים למימוש החוב, על כל ההוצאות הכרוכות בכך, תהווה נימוק לגיטימי להתחמקות החייב מתשלום.
12.
נוכח
הצטברות הטעמים המנויים לעיל, אני סבורה כי בדין חייב בית המשפט המחוזי את המבקשים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משב"ש. כמו כן, לא ראיתי להתערב אף בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה בשלב זה, אין מקום להכריע בדבר סיכויי התביעה להתקבל, שכן די היה בשיקולים שלעיל על מנת להיעתר לבקשת משב"ש כאמור.
זאת ועוד, לאור שיעורו הגבוה של הסעד הכספי המבוקש בתביעת המבקשים, איני רואה הצדקה להפחתת סכום הערובה שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו.
13.
סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.
המבקשים יישאו בהוצאות משב"ש בסך של 5,000 ש"ח.
עיכוב הביצוע שניתן בהחלטתי מיום 11.7.2018 – מבוטל.
ניתנה
היום, ז' בתמוז התשע"ט (10.7.2019).
ש ו פ ט ת