פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2795/10
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
המבקש:
עו"ד ד"ר גיא פיטוסי
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. היועץ המשפטי לממשלה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"מ 103/09
בש"א 1603/09 מיום 10.3.2010 שניתנה ע"י כב' סגן הנשיא השופט ברוך
אזולאי
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי) בה חויב המבקש בהפקדת ערובה בסך 100,000 ש"ח להבטחת הוצאת המשיבה 1, מדינת ישראל, בתובענה ייצוגית שהוגשה נגדה.
2.
המבקש, תושב חוץ המתגורר בצרפת, הינו עורך-דין במקצועו. הוא הגיש תביעה וכן בקשה לאישור התביעה כייצוגית לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע. מסיבותיו שלו, בחר המבקש שלא לצרף לבקשה דנא את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, או כל כתב טענות אחר. הבקשה שפניי משתרעת על פני ששה עמודים ולא מצורפים לה נספחים, זולת ההחלטה עליה מלין המבקש. כעולה מהחלטתו של בית משפט קמא, עניינה של התביעה הייצוגית בבקשת המבקש "לחייב את המדינה בשם הספרדים ו/או בשם הפרקליטים הספרדיים בישראל, בטענה כי המדינה מונעת מהם אפשרות להתמנות לתפקידי שפיטה תוך אפלייתם לרעה על פני פרקליטים ממוצא אשכנזי". המשיבה הגישה בקשה לחייב את המבקש ליתן ערובה לתשלום הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנה 519). ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה על ידי בית משפט קמא ביום 10.3.2010. בשל הליכים מקדמיים הנוגעים להפקדת עירבון בגדרה של בקשת רשות הערעור הגיעה עת ההכרעה רק עתה.
3.
טענתו העיקרית של המבקש היא כי ההחלטה לצוות עליו ליתן ערובה לתשלום הוצאות מנוגדת לסעיף 17 לאמנת האג בדבר סדרי הדין האזרחי 1954, ולכן יש לבטלה. לשיטתו, נתין זר המתגורר בחוץ לארץ, אשר מדינתו חתמה על אמנת האג, אינו חשוף לעולם להפעלת תקנה 519. טענה זו משוללת כל יסוד. ברי כי אמנות האג והתקנות אשר הותקנו לשם ביצוען לא נועדו לייצר מעמד עדיף לאזרח זר על פני אזרח ישראלי. גישה כאמור נוגדת את תכליתה של תקנה 519 כתקנה שנועדה לשמור על האינטרסים של הנתבע, ובראשם זכות הקניין שלו, וכן על האינטרס המערכתי של מניעת בזבוז משאבים בגין הליכים חסרי תוחלת. כל שנועד סעיף 17 להשיג הוא, כי לא תוטל ערובה להוצאות על מתדיין רק מחמת היותו תושב זר, אך אין בכך כדי לשלול הטלת ערובה מטעמים אחרים המצדיקים זאת. לפיכך, יש לדחות את הטענה. טענה נוספת שהעלה המבקש היא כי יש לבטל את ההחלטה בשל העובדה שהיא פוגעת בזכות הגישה שלו לערכאות. אכן, זכותו של אדם לפנות לערכאות שיפוטיות הוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647
(1990)). ואולם, זכות זו אינה מוחלטת ובית משפט זה הכיר בכך שזכות זו עשויה לסגת מפני זכויות אחרות. כך ככלל, וכך בפרט בכל הנוגע לתקנה 519 (ראו למשל: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח אבראהים, פ"ד נח(5) 865
(2004)). אומנם, בעת שנבחנת בקשה לחייב תובע ליתן ערובה להוצאות על בית המשפט ליתן דעתו לשיקול של אי חסימת זכות הגישה לערכאות, אולם לצד שיקול זה ישנם שיקולים נוספים, וביניהם סיכויי התובענה; הבטחת תשלום הוצאות לנתבע היה והתובענה תידחה ומניעת בזבוז משאבים שיפוטיים.
במקרה דנא מדובר בתובענה ובבקשה שמעוררות ספק רב לגבי סיכוייהן. רואה אני לנכון להימנע מביטויים מרחיקי לכת אף יותר לגבי אופיו ומהותו של ההליך אותו נקט המבקש.
4.
המבקש הוסיף וטען כי עצם העובדה שהמחוקק ראה לנכון ליתן פטור מאגרה לתובענות ייצוגיות מעידה על כך שאין מקום לחייבו בערובה להוצאות. גם טענה זו יש לדחות. עצם העובדה שניתן פטור מאגרה, בין שניתן מכוח הדין (כפי המקרה דנא) ובין על יסוד החלטה שיפוטית, אינה מובילה בהכרח לדחייתה של בקשה לחייב במתן ערובה להוצאות (רע"א 5104/10 בן דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.11.2010)). למעשה, דווקא הרציונל אשר הביא את המחוקק לקביעת פטור מאגרה בהגשת תובענה ייצוגית הוא אשר מחזק את הצורך, בנסיבות מסויימות, בקביעת ערובה להבטחת הוצאות. לבסוף יוער, כי הנתבעת במקרה דנא היא המדינה. אכן, נקבע בעבר כי כאשר המדינה היא שעותרת לחיוב תובע במתן ערובה להוצאות הגישה צריכה להיות מקלה משהו לטובת התובע (רע"א 2146/04 הנזכר; רע"א 5104/10 הנ"ל). ואולם, בהקשר זה יש לזכור שני דברים: ראשית, כספי המדינה הם כספי הציבור. שנית, וכפי שכבר צוין, הטיעון המהותי שבהליך, בעניין הפלייה באשר למינויים לתפקידי שפיטה, אינו בעל
סיכוי ממשי. מכל מקום, בנסיבות המקרה דנא החיוב במתן ערובה להוצאות הינו ראוי ואף הסכום, שהינו בהחלט גבוה, מוצדק.
5.
הבקשה נדחית איפוא, מבלי שנתבקשה תשובה.
ניתנה היום, י"א אדר ב' התשע"א (17.3.2011).
ש ו פ ט