רע"א 1120/17 ז'אברגלי קסיקבייב נ. מקס בלובבנד

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת ת' אברהמי ) בגדרה חויב המבקש להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיבים במסגרת תביעה שהגיש נגדם.

2.המבקש והמשיבים הגישו זה נגד אלה תביעות הדדיות, שעניינן בהסכמי השקעה שנחתמו בין המבקש לבין חלק מן המשיבים. המבקש, לדבריו, הוא איש עסקים מקזחסטן, וההשקעה המדוברת שעליה התחייב בהסכמי ההשקעה הנ"ל היא במשיבה 8, חברת לייב לנס בע"מ (להלן: החברה ), העוסקת בפיתוח אפליקציות לטלפונים חכמים בתחום שיתוף וידאו בזמן אמת. ענייננו כאן בתביעת המבקש, הטוען כי הכספים שאותם השקיע הוצאו ממנו במרמה, תוך יצירת מצג שקרי, וכלל לא שמשו להשקעה בחברה – שבקופתה, לטענתו, לא נותר דבר. סכום התביעה הועמד על סך של 3.8 מיליון ₪.

3.המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לחייב את המבקש להפקיד ערובה להוצאותיהם, לפי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה. בהחלטתו ציין כי בשימוש בתקנה זו יש כדי לאזן בין התכלית של מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של נתבע במקרים בהם נראה כי סיכוייה קלושים, אל מול זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין. לפיכך, הטלת ערובה כזו תתבצע לעתים נדירות בלבד, תוך איזון בין סיכויי ההליך מזה, יכולת התובע מזה, וזכות הגישה לערכאות. עוד צוין כי כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של ישראל ואין לאל-ידו להצביע על נכסים בישראל שמהם יוכל הנתבע להיפרע, ולחלופין כאשר התובע לא ציין את מענו כנדרש על-פי התקנות, תהיה הנטייה להורות על הפקדת ערובה. במצבים אלו מתעורר חשש לקושי בגביית הוצאות, ככל שתפסקנה, ועל כן ניתן ביתר קלות להורות על הפקדת ערובה – בשים לב למשתנים נוספים כגון מורכבות ההליך, מיהות הצדדים, ועוד.

4.בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בתובע המתגורר בחו"ל, אשר לא ציין את מענו בכתב התביעה – גם לאחר שהמשיבים הגישו בקשה לשם כך. נכסו היחיד בישראל הוא מניות החברה, אולם לשיטתו-שלו בכתב התביעה, החברה אינה בעלת ערך כלשהו. המבקש לא ציין פרטים באשר לקיומם של נכסים אחרים בישראל, וטענתו באשר לקיומם של נכסים רבים אחרים – כנראה בחו"ל – נטענה באופן כוללני וללא פירוט. בנסיבות אלו, החליט בית המשפט כי יש לקבל את הבקשה, אף מבלי להתייחס לעומקה של סוגיית סיכויי ההליך; בהקשר זה צוין כי אין מדובר בתביעה שניתן לקבוע לגביה כבר בשלב זה שסיכוייה גבוהים. באשר לסכום הערובה, קבע בית המשפט "לאחר בחינת טיעוני הצדדים ותוך התחשבות בין היתר במאפייני ההליך ובהם היקף התביעה, מורכבות ההליך, מיהות הצדדים ושאר האינטרסים והשיקולים הנוגעים לדבר" , כי סכום זה יעמוד על 350,000 ₪, להבטחת הוצאותיהם של כלל הנתבעים (שמונה במספר).

5.המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בבקשה נטען כי ההחלטה פוגעת בזכותו לגישה לערכאות באופן לא מידתי. זאת, משום שהמבחנים הרלבנטיים לחיוב בערובה לפי תקנה 519 אינם מתקיימים בענייננו: למבקש נכס בישראל – מניות החברה, אשר לעמדת המשיבים הן בעלות שווי כספי רב; כתובתו ידועה היטב, הלכה למעשה, למשיבים; ואין כל חשש באשר ליכולת הפרעון של המבקש. בהקשר זה ציין המבקש כי ככל שיוטלו עליו הוצאות הוא יוכל לשלמן ללא קושי, כפי שכבר הוכח בהשקעות שהשקיע בחברה בסכומים של מיליוני דולרים. בנסיבות אלו אין די בקביעת בית המשפט כי התביעה אינה מגלה בשלב זה סיכויים גבוהים; כל עוד אין מדובר בתביעת סרק של ממש, אין מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה. זאת ועוד, עסקינן בשלב מקדמי של ההליך, בטרם הוגש כתב הגנה, ועל כן כל הערכה לגבי סיכויי התביעה בשלב זה אינה מבוססת. מה גם שלטענתו שגה בית המשפט בעניין זה, שכן סיכויי תביעתו גבוהים מאוד.

6.עוד נטען כי קזחסטן, מדינת אזרחותו של המבקש, הצטרפה לאמנת האג – ועל כן יש תחולה להוראת תקנה 28(א) לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1968, הקובעת כי "תובע או מתערב, שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא תצווה עליו רשות שיפוטית, מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, ליתן בטחון או ערובה לפרעון הוצאות משפט שנתבע עלול להוציאן ושהתובע או המתערב עלולים להתחייב בהן כלפיו במשפט" . עוד הוסיף המבקש וטען כי הטענות שבבסיס הבקשה להפקדת ערובה נעדרות תשתית עובדתית, הן לא נתמכו בתצהיר, ומטרת הבקשה אינה אלא לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט. על סמך כלל האמור סבור המבקש כי לא היה מקום לחייבו בהפקדת ערובה, למצער לא בסכום כה גבוה של 350,000 ₪.

7.לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתשובה מאת המשיבים.

8.החלטה בעניין הפקדת ערובה היא מסוג ההחלטות הדיוניות, שלא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור (רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ , פסקה 9 (30.12.2014)). זאת, משום שהחלטה על הפקדת ערובה דורשת הפעלת שיקול דעת בנוגע למספר היבטים של ההליך ושל הצדדים, שכוחה של ערכאת הערעור בהעברתם תחת שבט ביקורתה – הוא מוגבל. כפי שאסביר מיד, לא ראיתי לסטות מכך בעניין שלפנינו.

9.ניתן לסווג את השיקולים הנוגעים להטלת ערובה לפי תקנה 519 לשניים: שיקולים הנוגעים להעדר מען בארץ – היותו של אדם תושב חוץ, או שלא מסר כתובת כנדרש לפי התקנות; ושיקולים הנוגעים לסיכויי ההליך או למצבו הכלכלי של התובע (רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין , פסקה 7 (13.11.2014)). בענייננו מבוססת ההחלטה בעיקר על השיקולים מן הסוג הראשון: בתושב חוץ עסקינן, אשר לא ציין במפורש את כתובתו וגם לא נתן הסבר מניח את הדעת לכך. למבקש אין נכסים בישראל, למעט בעלותו על מניות החברה, אשר שוויה, בין היתר, נתון במחלוקת בין הצדדים. פיו של המבקש ענה בו שלגרסתו אין רכושו בישראל שווה דבר, ומשכך הוא אינו יכול להסתתר מאחורי רכוש זה במסגרת טענותיו כאן. במצב דברים זה, בו מתעורר חשש ממשי ליכולת גביית הוצאות, ככל שיוטלו, יש הצדקה לחייב את התובע בהפקדת ערובה. "אכן, המקרים העיקריים שבגדרם נפסק שיש מקום לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע נגעו למצבים בהם היה חשש אמיתי שמנגנוני ההוצאה לפועל של המדינה לא יעמדו לרשות הנתבע לצורך מימוש ההוצאות שנפסקו לזכותו, ככל שנפסקו"

( רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית , פסקה 6 (14.11.2013)). זאת, בשים לב גם למהותו של ההליך, כפי שעשה בית המשפט המחוזי.

10.בהקשר זה, אין די בתחולתה של אמנת האג על מנת לפטור את המבקש מהפקדת הערובה. עניינה של האמנה הוא "כי לא תוטל ערובה להוצאות על מתדיין רק מחמת היותו תושב זר, אך אין בכך כדי לשלול הטלת ערובה מטעמים אחרים המצדיקים זאת"

(רע"א 2795/10 פיטוסי נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (17.3.2011)). אכן, אילו היתה ההחלטה נסמכת אך ורק על היותו של המבקש אזרח ותושב חוץ, כאשר מדינתו חתומה על האמנה, היה בכך כדי להצדיק להורות על בטלותה של ההחלטה. אולם בענייננו המבקש אינו מפרט דבר על אודות נכסיו – לא בארץ ולא מחוצה לה – ומתעקש שלא להמציא מען מדויק בארצו. מכאן מתעורר חשש ממשי בדבר יכולת הגבייה, ככל שיהיה בכך צורך. נוסף על אלו שקלל בית המשפט גם את העובדה שלתפיסתו, התביעה מעוררת קשיים כאלו ואחרים, אף אם הדבר נאמר בזהירות בשל השלב המקדמי שבו מצויה התביעה. מדובר כאמור במלאכת שיקול דעת שבמסגרתה יש להביא בחשבון משתנים שונים; כך עשה בית המשפט המחוזי, בזהירות המתבקשת, ואיני רואה טעם טוב לשנות מהחלטתו.

11.המבקש מוסיף וטוען כי אין כל צורך בהפקדת ערובה, שכן הוא איש עסקים אמיד ואין חשש להעדר יכולת פירעון. ברם, דווקא טענה זו מחלישה את התזה של המבקש: החשש שבגינו חויב המבקש בהפקדת ערובה אינו נובע מן השאלה אם יהיה ממה

לגבות הוצאות שיוטלו עליו, אלא אם יהיה איך

לגבות. העובדה שלטענתו יש ברשותו די והותר נכסים דווקא מלמדת על כך שאין חשש שהטלת הערובה תחסום את דרכו לערכאות. הזהירות הרבה הנדרשת בהחלטה להורות על הפקדת ערובה לפי תקנה 519 נובעת מן החשש שהדבר יפגע בזכות הגישה לערכאות של מי שאין לו סכום הכסף שנקבע להפקדה, אולם בענייננו המבקש מדגיש כי ביכולתו לעמוד בתשלומי הוצאות שיושתו עליו, וממילא פוחת באופן ניכר – לפי הודאת המבקש עצמו – החשש כי החלטת בית המשפט תוביל לחסימת דרכו לבירור תביעתו.

12.לבסוף, לא אכחד כי סכום הערובה שעל הפקדתו הורה בית המשפט המחוזי אינו בשיעור נמוך; אולם בשים לב לגובה התביעה ולמספר הנתבעים, לשיקולים נוספים ששקל בית המשפט המחוזי, ולכך שאין בכך כדי לפגוע בזכותו של המבקש לגשת לערכאות, הרי שאינני סבור כי יש מקום להתערב גם בהיבט זה של ההחלטה.

13.סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.