רע"א 8575/14 אשרף עזיז גודה חאמד נ. חברת אלוואטן בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט

ר' וינוגרד ) בת"א 32898-12-13 מיום 15.11.2014, בה הורה למבקשים להפקיד בקופת בית המשפט סך של 25,000 ₪ עד ליום 1.1.2015 כערובה להבטחת הוצאות המשיבה 1 (להלן: "המשיבה" ).

רקע

2.

המבקשים הגישו תובענה בבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המשיבה ונתבעים אחרים, וזאת בקשר למקרקעין בגוש 132 חלקה 4 בכפר ביתין שליד רמאללה (להלן: "המקרקעין" ). המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים הרשומים בספרי המקרקעין באזור יהודה ושומרון, ועליהם מצוי כיום המאחז "גבעת אסף". המשיבה, חברה הרשומה ברשם החברות שבאזור, נרשמה ביום 27.5.2013 כבעלים במקרקעין בגין עסקת מכר שנערכה בינה לבין המשיב 2, אשר קיבל בתורו את הזכויות במקרקעין בעקבות עסקאות מכר וירושה שונות. המבקשים, אשר היו רשומים בעבר וחלקם רשום גם כיום כבעלים בחלקים שונים במקרקעין, טענו בכתב התביעה כי אין למשיבה או למשיב 2 כל זכות במקרקעין, וכי העסקאות האמורות הן פיקטיביות, נעשו ללא ידיעתם, ובהתבסס על מסמכים מזוייפים. לאור האמור ביקשו סעד הצהרתי לפיו עסקאות אלו בטלות וחסרות תוקף, צו מניעה האוסר על ביצוע כל פעולה או דיספוזיציה במקרקעין וצו עשה לתיקון הרישום במרשם המקרקעין.

3.

אחרי הגשת התובענה נגדה, הגישה המשיבה בקשה לחיוב המבקשים בהפקדת ערובה להוצאותיה, בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות" ). סכום הערובה שנדרש על-ידי המשיבה עמד על סך 100,000 ₪, והוא נומק בעובדה שהמבקשים הם תושבי חוץ, ובכך שלא ציינו את מענם בכתב התביעה, כדרישת תקנה 9(2) לתקנות. עוד נטען בבקשה כי סיכויי התביעה להתקבל אינם גבוהים, וכי אין יריבות בין המשיבה לבין התובעים, שכן זו לא רכשה מהם את המקרקעין אלא רק מאת המשיב 2, אשר היה הבעלים הרשום.

4.

המבקשים ביקשו לדחות את הבקשה, לאור הפגיעה הצפויה בזכותם לגישה לערכאות. המבקשים טענו כי מדובר במקרקעין המצויים באזור והמשיבה היא חברה הרשומה באזור. עם זאת, בשל החלת סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל על מערכת הדינים שבאזור נאלצו המבקשים להגיש את תביעתם דווקא בבית המשפט בישראל, ובנסיבות אלו לא יהיה זה נכון להחיל עליהם את הוראות תקנה 519 לתקנות. עוד נטען כי הערובה שנדרשה היא בשיעור מופרז, וכי מצבם הכלכלי של המבקשים אינו שפיר. כמו כן ציינו המבקשים כי אינם מוסרים את כתובתם מחשש כי מידע זה ישמש את המשיבה בזיופים נוספים. אשר למבקש מספר 2 נטען כי הוא אינו תושב האזור אלא תושב חוץ המתגורר במקום אחר, אך לא נמסר כל פירוט נוסף על אודותיו (לרבות בקשר למצבו הכלכלי), וזאת בשל הטענה כי הדבר יפגע באופן ניהול התביעה מבחינת המבקשים.

5.

בתשובתה לתגובה (אותה לא צירפו המבקשים לבקשה זו) טענה המשיבה כי מקום מגוריהם של המבקשים הוא מחוץ לישראל, והעובדה שלא הצביעו על כל נכס בישראל ממנו תוכל המשיבה להיפרע, מקימה חשש מובהק כי לא תוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתה באם תזכה בדין. עוד הפנתה המשיבה לכך שרק מטעם המבקש 1 נמסר תצהיר המפרט את הכנסתו, וגם הוא היה עמום ולא הכיל נתונים כלשהם בדבר מקור אפשרי לפרעון חוב הוצאות. אשר למיקום פעילותה של המשיבה נטען כי אין כל נפקות לכך בנוגע להכרעה בבקשה, שכן אין כל חשיבות למקום מגורי הנתבע בהקשר הנדון, אלא דווקא למקום מגורי התובע.

6.

בהחלטה מיום 15.11.2014 נעתר בית המשפט המחוזי באופן חלקי לבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי אין מחלוקת על כך שהמבקשים הם תושבי האזור וכי נמנעו מלציין את מענם, גם לאחר שהמשיבה עמדה על מחדל זה. במצב דברים זה, קבע בית המשפט, "כאשר מדובר בתושבי איו"ש שככלל קיים קושי מובנה באפשרות להיפרע מהם הוצאות בתום ההליך, וכאשר אלה נמנעים מלציין ולו את הפרטים המינימאליים שהם מחוייבים למסור על-פי דין, יש לחייבם בערובה להוצאות" . באשר לטענה בדבר האפשרות להגשת התביעה בבתי המשפט שבאזור ציין בית המשפט כי לא הוכח שבתי המשפט שבשטחי הרש"פ מכבדים פסקי דין שניתנו בישראל, קל וחומר לאור טענת המבקשים לפיה המשיבה אינה אלא כסות משפטית "למתנחלים ישראליים". עוד הפנה בית המשפט לכך שהזכויות במקרקעין הועברו למשיב 2 עוד בשנת 2012 ולאחר מכן למשיבה. לאור מכלול שיקולים אלו, חייב בית המשפט את המבקשים בערובה להוצאות המשיבה, והעמידהּ על סך של 25,000 ₪.

עיקרי טענות המבקשים

7.

מכאן הבקשה שלפני, בה דורשים המבקשים לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, ולפטרם מהפקדת ערובה. בבקשה מדגישים המבקשים את חשיבותה החוקתית המיוחדת של זכות הגישה לערכאות, ואת נקודת המוצא לפיה אין מחייבים תובע בהפקדת ערובה אלא במקרים חריגים, ואין להערים עליו מכשולים בבואו לבקש סעד בבית המשפט. לטענת המבקשים סיכויי תביעתם להתקבל הם גבוהים, הן בנסיבות הספציפיות של העניין, הן בהשוואה לפרשות אחרות בהן היתה מעורבת המשיבה, בהן הוכח, לטענתם, כי נעשה שימוש במסמכים מזוייפים. המבקשים מפנים לכך שהמשיבה נמנעה מלהציג תמונה עובדתית מלאה לפני בית המשפט המחוזי ולא נתנה כל פירוט לגבי האופן שבו נרשמו המקרקעין על שמה, וכן לעובדה שגם בית המשפט המחוזי לא קבע בהחלטתו דבר לעניין סיכויי התביעה. בנסיבות אלו, כך נטען, אין כל מקום לחייבם בהפקדת ערובה. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן בהחלטתו משקל מספק לעובדת היות המשיבה חברה הנשלטת על-ידי "מתנחלים ישראליים", וליתרון המובנה הקיים לה בעצם ההתדיינות בבית משפט ישראלי. טענה נוספת בפי המבקשים, והיא כי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה, אין לנעול בפניהם את דלתות בית המשפט אך בשל מצבם הכלכלי, או בשל היותם תושבי חוץ. המבקשים חוזרים על טענתם כי מדובר בשני גופים תושבי האזור אשר מתדיינים בסכסוך לגבי מקרקעין המצויים באזור, וכי הם נאלצו להגיש את תביעתם בבית המשפט בישראל דווקא, אך ורק בשל החלת סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל על הנעשה במקרקעין שבאזור. לפיכך לא יהא זה צודק להחיל את הוראות תקנה 519 בעניינם של המבקשים, מקום בו ברי שלא היו מחוייבים בערובה כלשהי, אילו היה הדיון מתקיים בבית משפט באזור. בנסיבות אלו, לשיטת המבקשים, חיובם בהפקדת ערובה משמעוֹ מתן יתרון דיוני בלתי מוצדק למשיבה. בד בבד עם הגשת בקשה זו, הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי אין להעתר לה, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבה.

9.

ההחלטה מושא הבקשה היא מסוג ההחלטות הדיוניות המסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולא בנקל תתערב בה ערכאת הערעור (רע"א 5308/14 ששון לוי נ' עו"ד יאיר גרין , פסקה 7 (21.9.2014)). גם תקנה 519 עצמה, כפי שפורשה פעמים רבות בפסיקת בית משפט זה, מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב ביחס לאיזון הנדרש בגדרה. נוסחה של התקנה הוא כדלהלן:

"519. (א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

תקנה זו באה לאזן בין שני אינטרסים חשובים: מחד גיסא ניצבת זכות הגישה לערכאות של התובע, זכות אשר זכתה למעמד חוקתי ראשון במעלה (ע"א 733/95 ארפל אלומינים בע"מ נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 629 (1997)). מאידך גיסא, עומדת החובה ל מנוע תביעות סרק ולהבטיח כי יהא לנתבע ממי להיפרע את הוצאותיו, באם תידחה התביעה (רע"א 2142/13

שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין , פסקה 6 (13.11.2014) (להלן: "עניין נעמאת "); רע"א 2310/10 לידיה והבה אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים , פסקה 6 (27.6.2010) (להלן: "עניין אבו קבע ")). יש להדגיש, כי אינטרס ההימנעות מתביעות סרק אינו רק אינטרס פרטי של הנתבע (שאין לזלזל בו), אלא הוא ממלא תפקיד חשוב ביותר בשמירה על המשאבים השיפוטיים המצומצמים והיקרים לטיפול בתביעות בעלות משמעות. בכך תומך אינטרס זה גם הוא בזכות הגישה לערכאות של כלל הציבור (ראו גם עניין קרמין , פסקה 6).

10.

האיזון האמור אינו פשוט, והוא מחייב את בית המשפט לשיקול דעת זהיר, מתינות ושום שכל. ההכרעה לצד זה או אחר עלולה, במקרים מסויימים, לסתום את הגולל על ההליך כולו ולחלופין לפגוע בקניינו של בעל דין ללא יכולת פיצוי. משלא נקבעו בלשון התקנה עצמה קריטריונים ברורים לשימוש בסמכות זו, השלימה הפסיקה את החסר וקבעה מספר אמות מידה לשם הכרעה בסוגיה. ראשית נקבע כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. עוד צוין, כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד וכי אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים. הפסיקה הדגישה את העובדה כי משמעות אי- הפקדת ערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן , פסקה 5 וההפניות שם (16.1.2013) (להלן: "עניין אברהם ")), ולפיכך על בית המשפט לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד מד(1) 647, 650 (1990); ברע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקאות 8-9 וההפניות שם (11.2.2009); עניין אברהם , פסקה 6; רע"א 1481/13 עמוס גבעון נ' מרדכי לוי , פסקה 7 (3.4.2013)). לשם התחשבות בכל השיקולים הללו ניתן כאמור לבית המשפט הדן בתיק שיקול דעת רחב. מכך נגזר גם גדר התערבות מצומצם יותר של ערכאת הערעור, אשר מטבע הדברים אינה חשופה באותה מידה לנסיבות התיק ולדקויותיהן. ההלכה הכללית אכן ישימה לענייננו, ואין הצדקה להתערבות של ערכאת הערעור.

11.

גם לגוף העניין, דומני, לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי. בהלכה הפסוקה נמנו שיקולים נוספים אשר נותנים מקום לאפשרות של חיוב תובע בהפקדת ערובה. השיקול הראשון הוא תושבות חוץ של התובע. שיקול זה מקורו בקושי האפשרי באכיפת פסק דין של בית משפט ישראלי מחוץ לתחומי המדינה. לפיכך נקבע כי ככל שלא יצליח התובע שהוא אזרח זר להצביע על נכסים בישראל, מהם יוכל הנתבע להיפרע ברבות הימים עם דחיית התביעה, יהיה בכך כדי להקים אפשרות לחיובו בהפקדת ערובה. עם זאת הודגש, כי אין די בשיקול זה כשלעצמו, וכי על בית המשפט לשקול שיקולים רלוונטיים נוספים ולדון בכל עניין על-פי נסיבותיו ( ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים , פ"ד נח(5) 865, 869 (2004) (להלן: "עניין איברהים "); רע"א 3601/04 לין ונצ'ון נ' מדינת ישראל , פסקאות 8-9 (18.10.2007); עניין אבו קבע , פסקה 6; עניין נעמאת , פסקה 7) .

12.

על-פי הפסיקה נחשבים לעניין זה תושבי האזור כתושבי חוץ, וזאת לאור הקשיים האפשריים באכיפת פסקי דין של בתי המשפט בישראל בתחומי האזור (עניין איברהים , 869; עניין אבו קבע , פסקה 6). לעניין זה, לא מצאתי ממש בטענת המבקשים כי "נכפה" עליהם להגיש את תביעתם דווקא בבתי המשפט בישראל, או להבחנה בין מיהותה של המשיבה, כחברה הרשומה באזור, לזה של נתבעים אחרים. כבר נפסק כי המבחן העיקרי בעניין זה אינו מקומו של הנתבע, אלא מקומו של התובע, ובאלו קשיים הוא עלול להיתקל באם יזכה בדין ויבקש לגבות את ההוצאות המגיעות לו (עניין איברהים , 869-870). יתרה מכך, דומה כי המבקשים מנסים לאחוז את החבל בשני קצותיו – מן הצד האחד הם נתלים בעובדה כי המשיבה נשלטת, לטענתם, על-ידי "מתנחלים ישראלים" כנימוק מדוע אין להתחשב בעניינה לצורך הפקדת ערובה, אך מן הצד האחר הם מתעלמים מנתון זה שעה שהם טוענים כי היה על המשיבה להגיש את תביעתה בבתי המשפט שבאזור. יתרה מכך, יש לזכור גם שאחד מהתובעים המרכזיים, המבקש 2, כלל אינו תושב האזור אלא תושב מדינה אחרת (שאת שמה מסרבים המבקשים למסור), ולפיכך טיעונים אלו כלל לא חלים לגביו.

13.

שיקול נוסף שהוזכר בפסיקה הוא אי-ציון מענו של התובע בכתב התביעה, בניגוד לנדרש בתקנה 9(2) לתקנות. שיקול זה קשור אף הוא לקשיי אכיפה אפשריים הנובעים מאי-קבלת כל המידע הנדרש מהתובע בהתאם לתקנות, כאשר ציון מען נכון ותקף בכתב התביעה, נועד לספק לנתבע כתובת אשר אליה יוכל לפנות לצורך גביית הוצאותיו ככל שיהא זכאי להן (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , 737

(מהדורה אחת-עשרה, 2013); עניין נעמאת , שם) . בענייננו לא ציינו המבקשים את מענם, אף לאחר שנדרשו לעשות כן על-ידי המשיבה. לאור זאת, אף אם סבורים המבקשים כי יש לכך הצדקה בנסיבות העניין, ככל שלא קיבלו את אישור בית המשפט עליהם לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מכך. אלו עלולות לכלול, בין היתר, חיוב בהפקדת ערובה, וזאת לשם שמירה על אינטרס הנתבע שנפגע או עלול להיפגע מהתנהלות זו.

14.

המבקשים הביאו טענות רבות הקשורות לסיכויי ההליך ומאפייניו המיוחדים. עם זאת, משקלם של טיעונים אלו מועט, שכן החלטת בית המשפט המחוזי התבססה בעיקר על כך שלא הצביעו על כל נכס שממנו תוכל המשיבה להיפרע בתחומי ישראל, וכן על חוסר נכונותם של המבקשים לקיים את הוראות הדין ולפרט את מענם כנדרש. אשר למצבם הכלכלי, הרי שהבקשה שלפני לא נתמכה בתצהיר ואין בה כל נתון אשר ירמז לכך שטעה בית המשפט קמא בהבנת מצב הדברים לאשורו. בהתחשב בכלל השיקולים האמורים, דומני שבנסיבות העניין התחשב בית המשפט המחוזי בטענותיהם של המבקשים כאשר העמיד את סכום הערובה על כרבע מזו שנתבקשה על-ידי המשיבה. גם אם עדיין מדובר בסכום כסף ששיעורו גבוה מבחינת המבקשים, ספק אם הוא משקף את ההוצאות הריאליות שבהן עשויה לשאת המשיבה, ומכל מקום ודאי שאין הוא חורג מתחום הסבירות, באופן המחייב את התערבות ערכאת הערעור.

15.

לאור האמור, הבקשה נדחית. כתוצאה מכך גם מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע, והיא נמחקת. משלא נתבקשה תגובת המשיבה אין צו להוצאות.