רע"א 9934/16 רע"א 9934/16

א.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ח' פלינר ), מיום 20.11.2016, בת"א 47021-12-12 ובת"א 21106-04014, במסגרתה נדחו שתי בקשות הגישו המבקשים; האחת, לחייב את המשיב בהפקדת ערובה; השניה, למחוק עילות מכתב התביעה. לפנינו נושא בגדרי המשפט הדיוני, סדר הדין האזרחי.

רקע והליכים קודמים

ב.המבקשים 3-1 (להלן המבקשים ) הם תושבי ארצות הברית, בשנות ה-80 לחייהם, עד מאה ועשרים, אשר היו בעלי מניות ומנהלים של חברת אולמי שושנים בע"מ (להלן החברה ). המשיב הוא קרוב משפחתם אשר ניהל בעבורם את האולם בין השנים 1995-1991. בחלוף השנים הגיעה החברה לקריסה כלכלית. בשנת 2001 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה כספית נגד המבקשים (להלן התביעה

הראשונה ). התביעה הועברה לבית המשפט המחוזי מרכז (ת"א 6136-08-07). המבקשים ביקשו לסלק את התביעה על הסף. נוכח נוסחו הכוללני של כתב התביעה, הוסכם, בהמלצת בית המשפט, על מחיקת התביעה הראשונה. על פי הסכם דיוני מיום 6.6.2011, אשר קיבל תוקף של פסק דין, נקבע:

"מוסכם עלינו כי אם התובע ו/או מי מהתובעים שכנגד יגישו תובענה חדשה באותן עילות שבכתבי הטענות הקיימים בתיק זה – לא תיטען כנגדם טענת התיישנות".

ג.ביום 23.12.2012 הגיש המשיב תביעה חדשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (להלן התביעה הנוכחית ). בקשת המבקשים לדחות את התביעה על הסף, בין היתר, בשל טענת התיישנות, נדחתה ביום 30.4.2015 (השופטת א' כהן ). בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה אף היא ביום 16.7.2015 (השופט י' עמית , רע"א 3785/15). בהחלטת הדחיה נפסק:

"עסקינן בהחלטת ביניים בהליך אזרחי, שאין בה כדי לסתום את הגולל על טענות המבקשים בסוגיית ההתיישנות והשתק השיפוטי" (פסקה 4).

עוד הוסיף בית משפט זה:

"למעלה מן הצורך אציין כי המבקשים אכן מצביעים על מספר שינויים בתיאור העובדתי בין התביעה הראשונה לתביעה הנוכחית, אך מדובר רק בחלק מסוים מן העובדות, כך שאפילו אם תתקבל טענת התיישנות לגבי עובדות אלו, לא יהיה בכך כדי לייתר את הדיון ולחסוך מזמנם של בית המשפט ובעלי הדין, ואף זה שיקול לדחיית הבקשה..." (שם, שם).

ד.למען הסדר הטוב יצוין כי ביום 7.7.2015 נדחתה בקשת המבקשים לחייב את המשיב בהפקדת ערובה (השופטת א' כהן ). בסיום החלטה זו נכתב:

"בהקשר זה יובהר כי ככל שיתקדם ההליך בפני וסיכויי התביעה (וליתר דיוק – העדר סיכויי התביעה) יתבררו ביתר שאת; המבקשים יהיו רשאים להגיש בקשה נוספת לחיוב המשיב בהפקדת ערובה, שתיבחן על סמך הנסיבות החדשות שיווצרו בהליך...".

על החלטה זו לא הוגשה בקשה לרשות ערעור.

ה.המבקשים הגישו שתי בקשות נוספות בתביעה הנוכחית: הראשונה, לחייב את המשיב בהפקדת ערובה, היא בקשה 52 . במסגרת בקשה זו טענו המבקשים כי בהחלטה הקודמת בעניין זה, מיום 7.7.2015, איפשר להם בית המשפט (נוכח דבריו שצוטטו לעיל בפסקה ד'), להגיש בקשה חדשה להפקדת ערובה, שתיבחן על סמך הנסיבות חדשות שנוצרו. המבקשים טענו כי הגיעו לידיהם מסמכים חדשים המלמדים על קושי כספי מצד המשיב לעמוד בהוצאות; זאת, שכן בתיק אחר נזקק לעזרת הסיוע המשפטי. עוד טענו המבקשים כי המשיב לא דק פורתא בדבר יכולתו הכלכלית במסגרת הבקשה הקודמת, וכי סיכויי התביעה קלושים. הוזכר, כי הם תושבי חוץ.

הבקשה השניה עתרה למחיקת עילות חדשות או שונות מן העילות שפורטו בתביעה הראשונה, היא בקשה 53 . במסגרת בקשה זו טענו המבקשים כי נוכח אמירת בית משפט זה בהחלטתו הנזכרת, רשאים הם להגיש בקשה ספציפית למחיקת סעיפים מסוימים מכתב התביעה הנוכחי, מקום שנטען שינוי בתיאור העובדתי מזה שתואר בתביעה הראשונה.

ביום 20.11.2016 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ח' פלינר ) את שתי הבקשות, ונימוקיו יובאו להלן בתמצית.

ההחלטה נושא הבקשה

ו.אשר לבקשה להפקדת ערובה (בקשה 52), ציין בית המשפט המחוזי כי על ההחלטה הקודמת בעניין לא הוגשה בקשת רשות ערעור. נקבע, כי המבקשים ממחזרים טענות " שנדונו עד דק ונדחו בהחלטה מפורטת ומנומקת ". כן נקבע, כי המותב הקודם התייחס לסיכויי התביעה, להיותם של המבקשים תושבי חוץ ולהלכה הפסוקה. נקבע, כי הגשת בקשה נוספת גם בנושאים אלה מהוה " מסלול עוקף ערעור ", וכי אין לתת לכך יד. אף ב" מסמכים החדשים " לא נמצא ממש. צוין, כי על פי ההחלטה הקודמת, מיום 7.7.2015, ניתנה אפשרות להגיש בקשה חוזרת רק עם התקדמות ההליך וככל שתתבהר התמונה בנוגע לסיכויי התביעה, ולא בנושא יכולתו הכלכלית של המשיב – וכי אין מדובר בנסיבה חדשה מוצקה.

ז.אף הבקשה למחיקת עילות (בקשה 53) נדחתה. נקבע, כי במסגרת הבקשה הקודמת עלו כל הטענות המופיעות גם בבקשה זו, וכי הן נדחו בהחלטה מפורטת בה נקבע כי כתב התביעה אינו חורג מן ההסכם הדיוני. הוזכר, כי החלטה זו אושרה בבית המשפט העליון ביום 16.7.2015, וכי בהתאם לה, כדי לקבוע כי ישנה התיישנות יהיה צורך בשמיעת ראיות. כן צוינה הסכמת הצדדים בהליך הקודם, בדבר הגשת תביעה חדשה באותן עילות. בית המשפט הוסיף וקבע, משנפסק בהחלטה הקודמת כי אכן מדובר באותן עילות ומשבית המשפט העליון אישר זאת, לא היה מקום להגיש את הבקשה הנוכחית.

ח.בית המשפט סבר איפוא כי לא היה מקום לשתי הבקשות, כמיחזור של טענות שכבר נדחו; הוא חייב את המבקשים לשלם למשיב סך של 2,500 ש"ח בגין כל בקשה, ובסך הכל – 5,000 ש"ח. נקבע קדם משפט ליום 5.2.2017. כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ט.לטענת המבקשים, התשתית העובדתית בתביעה הנוכחית אינה זהה לזו שפורטה בתביעה הראשונה. משכך, מדובר לטענתם, בעילות חדשות או שונות שיש למחקן מן התביעה הנוכחית. בין היתר, טוענים המבקשים כי בעוד שבתביעה הראשונה נטען כי במהלך המשא ומתן עם הבנק חזרו הם על התחייבותם לשפות את המשיב בגין ההוצאות שיוציא, בתביעה הנוכחית טוען המשיב כי בשיחה טלפונית מחודש נובמבר שנת 1997, התחייב המבקש 2, בשמו ובשם המבקש 3, לשלם אישית ממקורותיהם את החוב הפסוק לבנק לאומי. עוד טוענים הם, כי עילת התביעה של המשיב, שלפיה היו המבקשים 2 ו-3 "הרוח החיה" של החברה ושלטו בעסקיה, אינה מופיעה בתביעה הראשונה, ולכן, לטענתם, התיישנה; בדומה, התיישנו גם העילה שלפיה ניצלו המבקשים לרעה, בחוסר תום לב ושלא כדין, את ערבות המשיב לבנק; העילה שלפיה המבקשים נהנו שלא כדין מן התשלומים ששילם המשיב לבנק להסדרת החוב הפסוק; והעילה שלפיה ידעו המבקשים שקופת החברה ריקה, וכי היה עליהם להסדיר ממקורותיהם את החוב לבנק. לטענת המבקשים, בעוד התביעה הראשונה הוגבלה לסכום של 3.5 מיליון ש"ח, התביעה הנוכחית אינה מוגבלת בסכום כאמור. לדעת המבקשים, משקבע בית המשפט העליון כי סוגית ההתיישנות טרם הוכרעה סופית, ומשקיימים שינויים בתיאור העובדתי, רשאים היו להגיש את הבקשה למחיקת עילות, שעליהן לא היתה הסכמה דיונית. לדברי המבקשים, יש ליצוק תוכן להסכמה הדיונית; המשיב שינה את העובדות והוסיף עובדות חדשות, אשר שינו את עילות התביעה. לכן, לדעתם, עילות אלה התיישנו ואין הן חוסות תחת ההסכמה הדיונית.

י.אשר לבקשה לחיוב המשיב ליתן ערובה, טוענים המבקשים כי המשיב הצהיר ביום 21.4.2015 שיש לו נכסים בישראל, וכי נוכח תצהירו נדחתה בקשתם ביום 7.7.2015. המבקשים מפנים למסמכים החדשים שצירפו לבקשה הנוספת שהגישו, שלפיהם ביקש המשיב בתיק אחר סיוע משפטי. במסגרת הבקשה טענו המבקשים כי מאחר שהם תושבי חו"ל, בשנות ה-80 לחייהם, יתקשו לגבות את הוצאותיהם מן המשיב. לדעתם, אין מדובר במיחזור טענות, וכי היו רשאים לעתור פעם נוספת בעקבות גילוים של המסמכים החדשים הסותרים את הצהרת המשיב. לטענת המבקשים, טעה בית המשפט קמא כשהתעלם מן המסמכים החדשים, הסותרים את תצהיר המשיב, ומצטרפים לעובדה שמדובר בתושבי חוץ ולסיכויים הנמוכים להצלחת התביעה.

הכרעה

יא.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי אין בידי להיעתר לה.

יב.אפתח בסוגית הפקדת ערובה. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה:

"519. (א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

תקנה זו מאזנת בין שני אינטרסים חשובים: מן הצד האחד, זכות הגישה לערכאות של התובע, שהיא זכות בעלת אופי חוקתי (ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח ראסל נעים אברהים פ"ד נח(5) 865, 868 מפי השופט (כתארו אז) א' גרוניס); מן הצד האחר, החובה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי לנתבע יהא ממי להיפרע את הוצאותיו אם תידחה התביעה; וראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית -מבוא ועקרונות יסוד

(מה' 2 תשס"ח-2008), 47 והאסמכתאות שם. איזון זה אינו פשוט, ומחייב את בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוענק לו במסגרת תקנה 519 "במתינות, בזהירות ואף בריסון" (רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין , פסקה 7 (13.11.2014), מפי השופט נ' הנדל, להלן עניין נעמאת )). על פי ההלכה הפסוקה, ישנן מספר אמות מידה לשם הכרעה בסוגיה: ראשית, נקבע כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. גם אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד, שכן אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים; והרי משמעות אי הפקדת הערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (ראו תקנה 519(ב); רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ , פסקה 10 (30.12.2014), להלן עניין חאמד )). דברים מפורשים בעניין זה נכתבו על ידי השופט (כתארו אז) ש' לוין

ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990):

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה" ( על מעמד זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית ראו עניין נעמאת ,

פסקה 6).

ראו גם א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 12, תשע"ו-2015) 681-679 והאסמכתאות שם; י' רוזן-צבי, ההליך האזרחי (תש"ע-2015), 140-136, והביקורת על הטלת ערובות על קבוצות מוחלשות כמו פלסטינים תושבי שטחים ומהגרי עבודה. לשיטתו "הכלל שיש איפוא לאמץ הוא שעל בית המשפט לבחון בראש ובראשונה את יכולתו של התובע לעמוד בדרישה להפקדת ערובה להוצאות, ואם מתברר שדרישה כזו תחסום באופן אפקטיבי את הגישה לערכאות של התובע, על בית המשפט להימנע מהטלת ערובה להוצאות גם אם סיכויי התביעה נמוכים (אלא אם כן הנתבע אף הוא חסר אמצעים)" (עמ' 138).

יג.בדונו בבקשה להפקדת ערובה על בית המשפט לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים והתנהלותם וכן תום ליבם (עניין חאמד , פסקה 10). תקנה 519 לתקנות מעניקה איפוא לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בשאלה האם לחייב ליתן ערובה (רע"א 9121/16 פרידנר נ' חברת י.ח.ש יעוץ עסקי בע"מ , פסקה 5 (28.12.2016)). לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטה, אלא במקרים בהם ניתנה ההחלטה בניגוד לדין או שמובילה היא לעיוות דין (ראו רע"א 9124/16 דביר נ' JKV BETEILIGUNEGES GmbH , פסקה 7 (29.112016)). הלכה כללית זו ישימה לענייננו, ואין בו הצדקה להתערבות ערעורית. דומני, כי גם לגוף העניין לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי בנוגע לסוגיה זו, משקבע כי בהחלטה מיום 7.7.2015 באותו עניין התייחס המותב הקודם (השופטת א' כהן) לסיכויי התביעה, להיותם של המבקשים תושבי חוץ ולהלכה הפסוקה; כן נקבע, כי אין במסמכים שהגישו המבקשים כדי לשנות מהחלטה זו. מכל מקום, לא מצאתי כי התמלאו התנאים להתערבות בנשוא ענייננו.

יד.הוא הדין בנוגע למחיקת העילות מכתב התביעה. סוגיה זו היא עניין דיוני מובהק הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ובית משפט לערעורים יתערב באופן הפעלת שיקול דעת זה רק לעתים נדירות (ראו רע"א 2919/13 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים , פסקה 3 (28.5.2013); ראו גם ח' בן נון וט' חבקין הערעור האזרחי , 204 (מה' 3 2012)).

הדעת נותנת, כי על בית המשפט לעשות שימוש זהיר בסמכות למחוק חלקים מכתבי הטענות, בין היתר, משום שאין זה מתפקידו לערכם, וכן מאחר שמשמעותה המעשית של מחיקת סעיפים בכתב טענות היא סילוק על הסף של חלק מן ההליך (השוו רע"א 6060/14 תשובה נ' יוניון מוטורס בע"מ , פסקה 6 (2.11.2014)). כאמור, המקרה דנא אינו בא בגדר המקרים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. כך, דומה, גם לגופו של עניין, שכן יש לכאורה הלימה בין תוכן ההחלטה נושא הדיון לדברי השופט י' עמית בהחלטתו מיום 16.7.2015 , שלפיה אין למהר ולנעול את הדלת בפני הפונה לבית המשפט, וזכות הפניה לערכאות ככלל דורשת דיון לגופה.

טו.איני נעתר איפוא לבקשה.