רע"א 1741/17 עפר גפני נ. צור אבולניק

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 53160-03-14 מיום 24.1.2017 (השופט ד' חסדאי ), בגדרה התקבלה באופן חלקי בקשת המבקש והמשיבים 3-2 להורות על חיוב המשיב 1 בהפקדת ערובה, בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ).

2.על-פי המתואר בבקשה ובנספחיה, ביום 26.3.2014 הגיש צור אבולניק, המשיב 1 (להלן: צור ), תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד עֹפר גפני, המבקש (להלן: עֹפר ), בנק איגוד לישראל בע"מ, המשיב 2 (להלן: הבנק ), ועו"ד דוד רום, המשיב 3 (להלן: עו"ד רום ), על סך כספי של כשנים עשר מיליון ₪ (ת"א 53160-03-14). בתובענה נטען, כי הבנק, עֹפר ועו"ד רום, אשר מונה על-ידי צור כנאמן למכירת חלק מנכסיו לצורך כיסוי חובו לבנק ולעֹפר ביצעו מעשי תרמית והונאה, כשהסתירו מידיעתו של צור את מכירתם של שטרי המשכנתא שנתן להבטחת תשלום חובו לבנק, על-ידי הבנק לעֹפר, אשר העניק לצור הלוואה לצורך כיסוי חלק מסוים מחובו הכספי לבנק, וזאת לאחר שחובותיו כלפי הבנק וכלפי עֹפר נפרעו וזכויות שטרי המשכנתא פקעו. עוד נטען, כי עֹפר מכר בניגוד לדין את יתר נכסיו של צור בהליכי הוצאה לפועל. ביום 8.4.2015 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופט חסדאי ), בה נקבע כי נכון לשלב המקדמי של הדיון, אין לקבל את טענות הבנק לפיהן יש להורות על סילוק התובענה על הסף.

3.שלושת הנתבעים הגישו בקשות לחייב את צור בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאותיהם, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין. בתמצית, נטען בבקשות כי סיכויי התובענה להתקבל הם נמוכים, בין היתר משום שמכירת שטרי המשכנתאות מושא התובענה שהגיש צור בוצעה ביום 29.12.2004 ובידיעתו. עוד נטען, כי בניגוד לטענתו של צור לפיה מצבו הכלכלי אינו שפיר, יש בידו אמצעים כלכליים התומכים בקבלת הבקשה להורות על הפקדת ערובה. לשיטת הנתבעים, דבר זה נלמד מכך שצור הגיש תביעה נוספת בנוגע למקרקעין שנקבעו כבטוחה בשטרי המשכנתא נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ומדינת ישראל בסך כספי של כארבעה מיליון ₪ (תביעה אשר הועברה לבית משפט השלום בכפר סבא, תוך הפחתת סכום התביעה), שבמסגרתה צור מיוצג על-ידי עורכת-דין פרטית ובקשתו לפטור מאגרה נדחתה.

4.לאחר הגשת תגובות לבקשה התקיים דיון במעמד הצדדים, וביום 24.1.2017 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי נושא בקשת רשות הערעור, בגדרה נדחתה בקשתם של עֹפר ועו"ד רום להורות על הפקדת הערובה, ומנגד התקבלה בקשת הבנק לעשות כן. בית המשפט קבע כי עיקרי טענותיו של צור אינן מוכוונות נגד הבנק, וכי בבחינת סיכויי ההליך יש ליתן משקל ממשי לטענת הבנק לפיה העברת הזכויות לידי עֹפר מכוח שטרי המשכנתאות בוצעה על-פי בקשתו המפורטת במסמך החתום על-ידו, וכן לכך ש "לא ניתן לומר שטענת ההתיישנות שהועלתה על-ידי שלושת המבקשים הינה טענה חסרת משקל או נטולת ממש" . בית המשפט זקף לחובתו של צור את העובדה שלא גילה כי במקביל להגשת התובענה הגיש תביעות שונות הנוגעות למקרקעין מושא התובענה, כאשר באחת מהן נדחתה בקשתו למתן פטור מתשלום אגרה והוא נשא בחלק מסוים מתשלום האגרה, וכן כי לשכת הסיוע המשפטי סירבה לייצגו. לאור כל האמור ובאיזון מכלול השיקולים הרלבנטיים לבקשה, קבע בית המשפט, בזהירות המתחייבת, כי "נוכח קלישות התובענה כנגד הבנק והקושי הקיים בתביעה כנגדו, יש מקום לחייב את המשיב להפקיד ערובה להוצאות הבנק בלבד" , והורה על הפקדת ערובה בסך כספי של 60,000 ₪ במה שנוגע לתביעה נגד הבנק.

5.מכאן הבקשה שלפנַי, במסגרתה נטען כי סיכויי התובענה נוטים בבירור נגד צור, כי התובענה לוקה בשיהוי ומגלה עילת התיישנות המצדיקים את סילוקה על הסף, וכי מדובר בתביעה מורכבת ורחבת היקף, הכרוכה בהוצאות משפט רבות. לצד שיקולים אלה יש להביא את התנהגותו של צור במסגרת ההליך, ואת מצבו הכלכלי של צור, אשר אינו קשה כפי שטען. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשמצא לנכון להבחין בין בקשת הבנק להורות על הפקדת ערובה לבין בקשתו של עֹפר, וזאת מבלי לנמק החלטה זו כנדרש.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובה מאת המשיבים. הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות דיוניות-ניהוליות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. תקנה 519 לתקנות סדר הדין מקנה לערכאה הדיונית שיקול דעת נרחב, ונגזר מכך כי גדר ההתערבות הערעורית בהחלטה בעניין זה צר עוד יותר (רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקאות 9-8 והאסמכתאות שם (11.2.2009); רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ , פסקאות 10-9 (30.12.2014) (להלן: עניין חאמד )). לא שוכנעתי כי ענייננו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור.

7.תקנה 519 לתקנות סדר הדין נועדה לאזן בין זכויות ואינטרסים מתחרים: מחד גיסא, זכות הגישה לערכאות של התובע; ומאידך גיסא שמירה על הזכות לקניין של הנתבע, באמצעות הבטחת תשלום הוצאותיו ככל שתידחה התביעה, וכן זכות הנתבע והאינטרס הציבורי במניעת הגשתן של תביעות סרק. הוראות התקנה קובעות כי הכלל הוא אי-הפקדת ערובה והחריג הוא הפקדתה, ונקבע כי "אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות" (עניין חאמד , פסקה 10 ). התקנה על-פי לשונה אינה קובעת מהן אמות המידה להחלתה, ובפסיקה הותוו מספר שיקולים שעל בית המשפט ליקח בחשבון בבואו לצוות על מתן ערובה, וביניהם: מצבו הכלכלי של התובע; סיכויי ההליך, בשים לב למועד הדיון בסוגיה; מורכבות ההליך; מיהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם; תושבות חוץ ואי-ציון מען עדכני בכתב התביעה (ראו למשל, רע"א 5488/16

נתנאל נ' רישן בנין והשקעות בע"מ , פסקאות 10-9 (17.7.2016); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 683-679 (מהדורה שתים עשרה, 2015)).

8.בית המשפט המחוזי העריך כי סיכוי התובענה נגד הבנק נמוכים במידה המצדיקה חיוב בהפקדת ערובה על-ידי צור, ואילו באשר לטענותיו נגד עֹפר ועו"ד רום קבע

"בזהירות הראויה" , כי נוכח תשובותיו של צור לשאלות באי-כוח הצדדים בחקירתו, בהן ציין כי הוטעה על-ידי השניים בכל הנוגע לחובותיו הכספיים, אין מקום לחייבו בהפקדת ערבות . בנוסף, בית המשפט המחוזי נתן דעתו על טענות השיהוי והתיישנות תביעתו של צור, הן במסגרת הבקשה לסילוקה על הסף של התובענה, הן בהחלטתו נושא הבקשה, וקבע כי אין בכוחן של טענות אלה בשלב הנוכחי, כדי להטות את הכף על מנת לחייב את צור בהפקדת ערובה. מבלי להרחיב את הדיבור אודות טענות ההטעיה שפורטו בתובענה, ספק בעינַי אם בשלב זה ניתן לומר כי מדובר בהליך סרק. אמת נכון הדבר, כי הדעת אינה נוחה מהתנהלותו של צור בהליך, אולם בית המשפט ייחס לכך משקל בהחלטתו, ולא מצאתי מקום להתערב בה. אוסיף, מבלי לנקוט עמדה, כי לבית המשפט המחוזי נתונה הסמכות לבחון מחדש את החלטתו בעניין הפקדת הערובה לצורך הבטחת הוצאות הנתבעים, ככל שיתקדם ההליך וככל שיתגלו נסיבות חדשות המצדיקות לעשות כן (רע"א 1572/14 עזר נ' אמריקה-ישראל רמת אביב החדשה השקעות בע"מ , פסקה 7 (14.7.2014)).

9.סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשו תגובות לבקשה, אין צו להוצאות.